בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיסטוריה הסודית של ההכרזה

תגובות

אתה שואל איזה יום היה הכי מעניין בחיים שלי? אני אגיד לך, זה היה יום שישי, ואתה מבין בעצמך לאיזה יום שישי אני מתכוונת. עד היום אני לא מבינה איך הצלחנו להספיק את הכל ולא להיכנס לשבת. לא תאמין, אבל בבוקר כמעט שום דבר לא היה מוכן, והמון ניירות עברו מיד ליד, ואני הייתי צריכה להשגיח ששום נייר לא ילך לאיבוד. רצתי מאחד לשני, מאחד לשני, כל אחד רצה לתקן משהו, להוסיף משהו, כל אחד רצה להיזכר בזכות מלה אחת שהוא הציע. שיוכל לספר לנכדים שלו, כמו שאני מספרת לנכדים שלי, שאת המלה הזאת - אתם רואים - אני, סבא שלכם, המציא. כאן, כאן - זאת שלי, ומה הם היו עושים שם בלעדי, ובלי המלה הגואלת שלי. אני לא בטוחה כמה אנשים בכלל שמו לב שבן-גוריון קרא את ההכרזה מנייר טיוטה, כי המגילה הרשמית לא היתה מוכנה בזמן, ואני ראיתי את זה כפשלה שלי, למרות שלא הייתי אשמה. בין כל כך הרבה אנשים פשוט אי-אפשר להתארגן כמו שצריך, ואין לך מושג כמה קיביצערים היו שם באותו בוקר עד הצהריים, עד שבן-גוריון דפק על השולחן וסילק את כולם. ברגע האחרון עוד הציעו לו תיקון נוסף, גם הבחורצ'יק שאת שמו אינך יודע רצה טביעת אצבע, איך לא, אבל בן-גוריון כבר לא שמע, הוא נשאר לבד, לגמרי לבד, ורק אני נשארתי אתו, ובקושי העזתי לנשום. במוזיאון כבר התחילו להתאסף החברים במועצת העם, כך קראו אז לכנסת, ורק בשלוש וחצי גמרתי את ההדפסה, אני זוכרת כל דקה. בן-גוריון הלך לשירותים, שטף את הפנים שלו, ביקש ממני לעזור לו עם העניבה, ושכח להסתרק. הרצל בתמונה שמעליו נראה יותר מסורק ממנו, תסתכל פעם בצילום מהטקס. במכונית, לשם שינוי, היינו רק שלושתנו - בן-גוריון, הנהג ואני, ודהרנו כמו מטורפים, ובן-גוריון אמר שהרב פישמן יהרוג אותו אם נאחר ונחלל שבת, ויהיה משבר גדול. ובשעה ארבע בדיוק נמרץ הטקס התחיל, הוא נמשך ארבעים דקות או משהו כזה, הכל דפק כמו שעון, ובן-גוריון הצליח להסתיר את ההתרגשות שלו, אבל לא ממני. ממני הוא לא הצליח להסתיר שום דבר, וכשהיינו שנינו לבדנו הוא אפילו לא התאמץ.

בסיום הטקס הייתי לגמרי תשושה למרות שהייתי צעירה. הרבה יותר תשושה ממה שאני עכשיו כשאני זקנה. עברו עלינו שלושה ימים לפחות בלי שינה. בכל כמה שעות, ביום ובלילה, משה הביא עוד טיוטה ועוד אחת, ובכל פעם יותר ארוכה ויותר מפורטת. אתה מכיר את משה, את שרתוק אני מתכוונת, כלומר את שרת, הוא תמיד היה הממונה על העברית. מאוד חיבבתי אותו באופן אישי, למרות שלבן-גוריון לא היתה סבלנות אליו לפעמים. מאוד אהבתי לשמוע את השרתוק הזה, שהעברית שלו היתה כמו מנגינה, אבל בן-גוריון לא היה מוסיקלי בכלל, אני חושבת שמעולם לא שמע מוסיקה, וזה באמת חבל, כי מוסיקה מתאימה לאנשים בודדים ועוזרת להם. אני דווקא קיבלתי חינוך מוסיקלי, ניגנתי ארבע שנים בפסנתר, וככה אימנתי גם את האצבעות שלי ליצירות גדולות כמו הכרזת העצמאות של שרתוק. הלוואי שהיתה לי גם היום יצירה לתקתק והיית יכול לראות במו עיניך, ולשמוע.

מרוב טיוטות ותיקונים, יצאתי לגמרי מבולבלת, אבל יש שני תיקונים של בן-גוריון שכדאי לך לדעת, הם מאוד מצאו חן בעיני. תיקון קטן אחד עושה לפעמים הבדל גדול. בהתחלה היה כתוב, אם אני לא טועה, שמדינתנו תעניק שוויון זכויות לכל האזרחים בלי הבדל גזע ודת. ואז בן-גוריון אמר - לא מקובל עלי, לא מקובל, והחברים שלו לא מיד הבינו מה לא מקובל עליו ולמה. לא מקובל עלי - הוא אמר - "גזע ודת", ומה עם מין? מין זה לא חשוב? אין כאן נשים במדינה? והחברים תיכף הסכימו והוסיפו מין. ואז בן-גוריון שאל, ומה זה ה"תעניק" הזה? אנחנו נותנים מתנות? אנחנו עושים טובות למישהו? במקום תעניק-שוויון-זכויות, אני מציע תקיים-שוויון-זכויות, והחברים תיכף הסכימו והחליפו את התעניק בתקיים. אם כל האזרחים באמת שווים, מגיע להם שוויון, בזכות ולא בחסד. תודה שהיה בו משהו, בבן-גוריון שלנו, אני מתביישת לומר בבן-גוריון שלי, הוא כאילו נולד להיות הראש שלנו, ראש גדול, או שהראש גדל עם האחריות, אין לי תשובה ברורה לשאלה הזאת. נדמה לי שיש לי פתק בעניין הזה של המין, גם הוא שמור אצל הבת שלי ובעלה משירות הביטחון הכללי, כי בתור אשה הרגשתי שזה פרט חשוב, ומי דיבר אז על פמיניזם, ובן-גוריון היה פמיניסט בלי לדעת בכלל שהוא כזה.

תן לי לקחת אוויר לרגע, ואתה בינתיים תיקח תפוח, ולפני שניפרד אני אספר לך עוד סיפור אחד ודי, להפעם זה יספיק, אם תרצה תבוא עוד פעם. נו, אני מוכנה, ואתה מוכן? כבר אפשר לדבר? אתה אולי לא יודע, אבל כל הסיפור של ההכרזה עמד להתפוצץ ברגע האחרון בגלל ויכוח. הוויכוחים של היום מתחילים בימים ההם. גם הוויכוחים וגם המריבות התחילו אז. קשה להסביר למה, אבל אנשים גדולים הם גם אנשים קטנים שלא יודעים לפרגן אחד לשני. בן-גוריון ושרת היו בעיני זוג אידיאלי ממש, הם כאילו השלימו אחד את השני. דווקא דווקא בתור בן-גוריוניסטית מושבעת, חסידה גדולה, לא אהבתי את היחס שלו לשרתוק, שאולי קינא בו אבל מעולם לא חתר תחתיו כפי שחותרים היום. שרתוק היה אדם אצילי, ובן-גוריון לא תמיד ידע להעריך את האצילות שלו, ואולי הקנאה לא היתה חד צדדית. שניהם היו משכמם ומעלה, ואני הכרתי את כולם שם.

את ציזלינג, למשל. שמעת על ציזלינג? הוא היה חבר מינהלת העם, ופתאום בישיבה האחרונה, הוא קופץ ומבקש להשמיט את הפסוק על צור-ישראל-וגואלו. הפסוק הזה מפריע לו כי הוא יהודי חופשי, והוא לא מסכים שיכפו עליו ועל חבריו בשמאל מושגים לא להם, שיהפכו אותו ליהודי מאמין. ראיתי שבן-גוריון מתרגז ואגיד לך את האמת - גם אני התרגזתי. אבל מי אני, גם אני יהודייה לא דתית, אני לגמרי חילונית, אבל לא אכפת לי בכלל שבמגילת העצמאות שלנו ייתנו לאלוהים כבוד, ושהדתיים יהיו מרוצים. ומה אכפת לציזלינג, אולי הוא פחד לחזור למפלגה שלו ולקיבוץ שלו עם הצור-ישראל. אני במקומו הייתי מסבירה, שצור ישראל וגואלו זה לא בדיוק אלוהים ואם הרב פישמן דווקא רוצה לראות בו אלוהים, שיהיה בריא, שנהיה כולנו בריאים. לבן-גוריון מאוד חרה הריב הזה, אבל ראיתי שהוא מתאפק, והוא אמר לציזלינג שהפשרה שנמצאה היא פשרה יפה של חברות יהודית, ואין לו בעיה לקבל אותה. וליתר ביטחון הוא הזהיר אותו מקרע של הרגע האחרון, והוא נרגע. ואולי, מי יודע, אולי מלכתחילה הוא היה די מרוצה מהפשרה, אבל הוא היה מוכרח להעיר משהו, להתנגד כביכול, כדי שיוכל לרוץ ולספר לחברה, כמו שאומרים היום, והחברה יסתפקו בלית ברירה בהערה החשובה של ציזלינג לפרוטוקול שאני רשמתי במו ידי, ואף אחד לא מכיר פרוטוקולים יותר טוב ממני, ושלא יספרו לך מעשיות.

ואחרי הטקס, ועוד לפני כניסת השבת, חזרנו למשרד ובן-גוריון נשאר במשרד, למרות שפולה טילפנה עשר פעמים, ולמרות שהאוכל שהכינה לו כבר התקרר עשר פעמים. ותנחש מי בא אתנו ונשאר אתנו? ניחשת - הבחורצ'יק הזה שלא סבלתי. כעבור כמה שעות, זה ידוע, התחילה המלחמה, הקרבות הראשונים, והעוזר הכין ערימה של פתקים כדי שבן-גוריון יתעדכן מה קורה בחזית, והיו כמה חזיתות. אבל בן-גוריון ביקש שהדלת תישאר סגורה, הוא לא זקוק לעדכונים, כי מי כמוהו ידע מראש שהמלחמה תפרוץ עוד באותו הלילה והמצב יהיה קשה ויהיו לנו הרבה אבידות. הוא ישב לבדו בחדר, ישב וקם והתהלך וישב, ואני ישבתי לבדי בחדר הסמוך, ולעצמי חשבתי שאף פעם לא שמעתי את בן-גוריון בוכה.

היה כל כך שקט באותו הערב, דווקא באותו ערב. אני יודעת שזה נשמע כמו השתפכות של אשה זקנה, ואולי לא תאמין, אבל שמעתי צעדים בשביל ואחר כך במדרגות, ומישהו פעם אמר לי בצחוק שבטח שמעתי אז את המדינה בדרך; והוא גם שאל אותי אם כבר אז היא נשמעה לי קצת צולעת.

יוסי שריד , חבר מערכת "הארץ", היה חבר כנסת במשך 32 שנים. הקטע לקוח מתוך ספר הפרוזה "לפיכך נתכנסנו"



דוד ופולה בן-גוריון יוצאים מקבלת פנים בבית העירייה בתל אביב, 1951



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו