בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קרקע המציאות

נכדתו של אריה שרון סבורה שיחסו לפיתוח הנגב הוא מיקרוקוסמוס של תכנון הארץ: הנגב נתפש כמקום ריק, והבדואים כנציגי תרבות נחשלת

תגובות

מדיניות פיזור האוכלוסייה, שאותה יזם וקידם אגף התכנון במשרד ראש הממשלה, בראשותו של אריה שרון, ניסתה לתת מענה לא רק ליישוב העולים החדשים. שתי שאיפות עמדו ביסודה: להבטיח את החזקת השטחים שכבשה ישראל מעבר לגבולות תוכנית החלוקה של האו"ם ונועדו להיכלל בתחום המדינה הערבית, ולחסום את דרכם של פליטים פלסטינים חזרה.

בשנות ה-50 עמדו לרשות המתכננים לא רק קרקע "פנויה" בהיקף נרחב, אלא גם מספר גדול של אנשים שאותם אפשר היה לשלוח לאזורי הפריפריה הודות לתלות העמוקה של העולים, ובמיוחד המזרחים שביניהם, ב"מוסדות המיישבים". התלות הממשית קיבלה חיזוק דמיוני כתוצאה מהתפישה האוריינטליסטית של המתכננים והפוליטיקאים, שראו בעולים מארצות האיסלאם אנשים פסיביים ולא תרבותיים, שאותם אפשר להעביר לאזורים שמהם כבר "הועברו" התושבים הקודמים, הפלסטינים.

אך בעוד המדינה ואנשי המקצוע שעבדו בשירותה עסקו בפרקטיקות של העברת אוכלוסייה ממקום למקום בשם מודלים תכנוניים שהוגדרו כמודרניים ורציונליים, התפישה הרואה בבדואים נוודים שאינם קשורים לקרקע נתנה לגיטימציה לשלילת זכויותיהם ואף להאשמת אורח חייהם בהרס הסביבה ה"טבעית", כפי שעולה מהקטע המצוטט מדברי שרון. החקלאות הבדואית נעלמה מהעין. קניית הקרקע מהבדואים בידי מוסדות ציוניים נשכחה: מעכשיו נטען שאין לבדואים זכויות קבע בקרקע ואין להם יישובים וחקלאות ייחודית להם.

ההתייחסות לפיתוח הנגב שעולה מהטקסט היא מיקרוקוסמוס של תכנון הארץ כולה. הנגב נתפש כמקום ריק שיש להחיותו, והבדואים - כנציגים של תרבות נחשלת שצריכה להיעלם בתהליכי מודרניזציה. הדבר נעשה תוך הנגדה המבוססת לכאורה על "ההיסטוריה" בין התיישבות קבע לנוודות; בין תרבויות שפיתחו את הנגב לבין אלה שהרסו אותו - האיסלאם והבדואים.

אלא שבניגוד לסיפור הציוני ביחס לנגב ולדימוי הרווח של הבדואים כנוודים חסרי קשר קבוע לאדמה, הקרקע מרכזית לתרבותם ולהווייתם של הבדואים, שחלקם אף עוסקים בעיבודה. הבדואים גם מקיימים מנגנונים משפטיים מורכבים כלפיה להסדרת זכויותיהם בקרקע.

דוגמה מובהקת לכפר שעוסק בחקלאות הוא אל-עראקיב, שעל אדמותיו מתנהל בשנים האחרונות מאבק עיקש בין הבדואים לבין המדינה והמוסדות הציוניים המתעקשים לטעת יער דווקא על שטחי כפר לא מוכר זה. במקום שמיועד לייעור היו עצי פרי לרוב שנטעו הבדואים עצמם; במקום ה"ריק" יש בארות וקברים, שדות שעורה ואנשים חיים, שאבות אבותיהם חיו במקום ורבים מהם קבורים בו.

כך ממשיכה המדיניות העקבית של המדינה מאז הקמתה, שמטרתה ייהוד המרחב תוך התייחסות לבדואים (כמו לשאר אזרחי ישראל הערבים) כסכנה דמוגרפית. במסגרת מדיניות זו השתלטה המדינה על רובן המכריע של אדמות הנגב - תחילה בעזרת העברת הבדואים מעל אדמתם או גירושם מעבר לגבול, לאחר מכן בשיטות משפטיות שכללו התעלמות מהסדרי בעלות קיימים מסורתיים, הפקעות והרס מבנים.

בדיוק כמו בשנות ה-50, גם היום נזרקות לחלל האוויר מדי פעם "תוכניות פיתוח" למיניהן שמטרתן ליישב יהודים בנגב. אלא שבניגוד למה שאפשר היה לצפות מהיגיון של תכנון מרחבי, במקום לחזק את עיירות הפיתוח בדרום או את באר שבע, משקיעים המדינה ומתכנניה משאבים, שיאפשרו למספר מועט יחסית של יהודים (בדרך כלל בעלי אמצעים) לשלוט על שטחים נרחבים במסגרת "חוות הבודדים" הבלתי אקולוגיות בעליל.

האוכלוסיה הבדואית מונה כמעט 200 אלף נפשות, שהם כשליש מאוכלוסיית הנגב; כ-55% מתוכם חיים בכפרים המכונים "לא מוכרים", חסרי מעמד חוקי וללא שירותים בסיסיים. המדינה ורשויות התכנון אינן יוצרות בעבורם מסגרות חוקית של תכנון ובנייה במטרה ללחוץ עליהם לעבור לעיירות בניגוד לרצונם, ובכך למעשה דוחפות אותם להפוך לעברייני בנייה. וכך, 63 שנה אחרי הקמתה של מדינת ישראל, הדרום ממשיך לשמש "בעיה", המורכבת מפערים חברתיים בצד רמת פשע גבוהה וסכסוכים על רקע לאומי. היחס המפלה אל הבדואים מעמיק ומנציח רבות מהבעיות הקיימות.

חיה נח, תושבת עומר שנעשתה מודעת לעוול המתמשך שנגרם לשכניה הבדואים, חקרה עניין זה לעומק והיא פעילה מרכזית בקואליציות של פעילים יהודים וערבים המנסות להגן על זכויות הבדואים (פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי ותנועת התחברות תראבוט לשינוי חברתי ופוליטי).

כמעין מענה לדבריו של אריה שרון, שבהם פתחתי, כותבת נח בספרה "הכפרים שישנם ואינם: הכפרים הבדואים הלא-מוכרים בנגב" (הוצאת פרדס, 2009): "הנגב הוא אזור רחב ידיים, שכל מי שחפץ לחיות בו, יכול למצוא את מקומו. האפשרות לחיים משותפים של ערבים ויהודים בנגב, שהוא מרחב דו-לאומי, יכולה להתקיים רק מתוך הקשבה של אוכלוסייה אחת לצורכי רעותה. רק לימוד הדדי של התרבויות, המסורות והצרכים של כל אוכלוסייה והענקת מקום לכולם, תוך שוויון אזרחי, הקצאת משאבים שוויונית וכבוד הדדי, יכולים להבטיח לשני העמים עתיד טוב יותר".

הכותבת היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מחקרה עוסק בתכנון חבל לכיש בשנות ה-50



באר שבע, הבתים הראשונים שנבנו בעיר אחרי הקמת המדינה. מתוך הספר ''תכנון פיסי בישראל'' מאת אריה שרון, הוצאת המדפיס הממשלתי, 1951. מימין: אריה שרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו