בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשורר מרדכי גלילי חוזר אל אהבה שלא זכה לה

לפני שנה הגיע לידיו של המשורר מרדכי גלילי אוסף מכתבים שכתבה אמו בשנים שקדמו להתאבדותה. הקריאה בהם הפכה את הכעס ארוך השנים כלפיה להזדהות עם סבלה; ואת הזיכרונות הקרועים מיום ההתאבדות, לספר שירה

תגובות

"על השאלה אם הייתי או לא בדירה/ כשאמי התאבדה, לא עניתי/ עד שכתבתי/ לא ידעתי שאני צריך לשאול את עצמי/ בקצה השאלה המתינה חשיכה" (מתוך "מסע שנגמר בריקוד", מרדכי גלילי)


55 שנים אחרי שהתאבדה אמו, מפרסם מרדכי גלילי ספר שירה שנקרא על שם הפואמה ששורות ממנה מצוטטות לעיל: "מסע שנגמר בריקוד: שלוש פואמות ועוד שירים" (הוצאת ידיעות ספרים/ספרי חמד). וכעת, בשלב הזה של השיחה, הטעון, הוא נעמד בלב החשיכה שתיאר. הניסיון להתמקד ברגעי הימצאותו בדירה בעת מעשה ההתאבדות - הוא היה אז בן שש בלבד - מייצר אצלו התנגדות פנימית. לעתים היא אף מיתרגמת לדמעות. את מיה אמו, ילידת הולנד, הוא בקושי זוכר, לפחות לא במובן המקובל של המילה, אולם אין ספק שברבות השנים הפכה לכוח הפועל המרכזי בחייו. את אירועי אותו היום הוא מנסה לשחזר מתוך זיכרון קרוע.

השיחה עם גלילי (61), כמו הקריאה בשיריו, אינטימית. הוא מעניק לך תחושה שהוא קרוב, שהתודעה שלו פתוחה בפניך. נראה כי אין אפשרות אחרת ביחס למשורר שמגדיר את הפתק שהשאיר לאביו כשהיה ילד: "אבא, אני רוצה את אמא שלי בחזרה" כשירו הראשון. הפואמות המרכיבות את ספרו החדש משמשות כמכתבים שהוא כותב לאמו ממרחק הזמן - מעין תחליף לשיחות שהחיים לא איפשרו. הוא מספק בהן התבוננות מיוחדת בחייו ובחיי הוריו, ומזקק בהן תמצית רגשית מצמררת: "אני מבין שלא יכולת להיפרד ממני בכתב/ וגם לא לנמק. הייתי רוצה להבין/ איך הפכה שמחת החיים לחשק/ להפנות את הגב ולמות". אלא שכאמור, גם ספר זה מתקשה לספק מענה לתעלומת יום מותה של אמו.

"אין לי זיכרון מובהק מאותו היום", הוא אומר. "את שואלת אולי שאלות כמי שמקווה שעשיתי מחקר היסטורי. אני לא יודע. הכל מבוסס על שברי אינפורמציה. עד היום אשתי שואלת איך ייתכן שכל השנים לא חקרתי מה בדיוק קרה".

ובכל זאת, ברבות השנים גיבש גרסה מעורפלת בנוגע לקורות אותו היום. האופן שבו הוא מספר עליה מגלה עד כמה המושג "זיכרון" חמקמק; כיצד יש בכוחה של החוויה הסובייקטיבית להאפיל על העובדות היבשות. "התגוררתי אז אצל הדודים שלי, ציונה ושמואל", הוא מתאר. "אמי התאבדה בדירת החדר שעל הגג. אבי היה מגויס למילואים באותם ימים, אמי הלכה לעבודה, ואני הייתי אצל ציונה. כל אחד היה בענייניו. אבל כמו שכתבתי בשירים - יש לי זיכרון שאני מרגיש אותו ובכל פעם שאני נוגע בו, זה מקום לא טוב".

מהו אותו זיכרון?

"אני יודע שאני מחזיק את האצבע על ידית הדלת והיא מאחורי הדלת, ואני זוכר ויזואלית שנכנסתי לדירה מהדלת, המשכתי, ומימיני היו המטבח הקטן ופינת האוכל, והיה שם חלון קטן שהיה מכוסה בפלקט שחור בגלל ההאפלה. ואז אני רואה משהו. אני זוכר את עצמי עומד ומסתכל המון זמן. לא זוכר מה ראיתי. ואחר כך אני יורד לבד במדרגות לרחוב ז'בוטינסקי (ברמת גן) שהיה סואן וכל המכוניות האירו בשלל צבעים ופחדתי לחצות את הכביש כדי לחזור לבית של ציונה. מעבר לזה, אני לא זוכר כלום".

האם נכון יהיה לומר שהרגע שתיארת עכשיו הוא המקום שממנו אתה כותב?

"נדמה לי שכן. תראי, יכול לבוא מישהו ולומר שמה שראיתי באותו לילה לא היה. אבל היום אני כבר לא במצב שמישהו יכול לבוא לתקן לי את המציאות ולספר לי סיפור אחר, משום שמה שראיתי באותו לילה הפך לסימבול של המצב שלי: התחושה של הסיטואציה הזאת, של הדירה החשוכה עם הפלקט על החלון, שאני נמצא שם ועומד. אם אני חוזר לזיכרון הזה היום, נכנס אליו, רעד עובר לי בגוף כי כנראה שקרה לי משהו פיזי, כמו אובדן הכרה או נפילה לחשיכה. במקום הזה - שם אני מת. מדי פעם אני מנסה להיכנס למקום הזה כי זה היה הרגע האחרון שלי עם אמי".

ידוע לך איך היא התאבדה?

"לא. אני רק יודע שהיא נטלה באותם ימים תרופה נגד מיגרנה ובין חפציה היו שלושה בקבוקונים מלאים, שאינני יודע מה היה בהם. כנראה משככי כאבים. ציונה דודתי לא אמרה כלום. אבי שתק".

שיר שהוא קולאז'

זהו ספרו השלישי של מרדכי גלילי, שעובד בימים כמנהל מערכות קדם-הדפוס בעיתון "הארץ". בספרו הראשון, "שירים 1972-1976", מיאן לגעת בפצע שעיצב את חייו, ורק בספר הבא אחריו - "שני קולאז'ים" (88') - הקדיש לאמו פרק שנקרא "קולאז': תהליך של התאבדות". 23 שנים חלפו עד שהוציא את ספרו הנוכחי. הסיבות לכך יידונו בהמשך. על כריכתו של הספר ש"החזיר אליו את השירה", כדברי הסופר דרור בורשטיין (ראו מסגרת), נראית האם היפהפייה אוחזת את גלילי התינוק על רקע של תכלת הרקיע, האופטימי כרקיע שביעי. "בזמן הצילום, תכלת השמים והאופטימיות ששידרו היו באיזשהו אופן מיטב החיים", הוא אומר. "היתה לה אז אהבה והיא התחתנה ונולד תינוק. אבל מנקודת מבטי זה לגמרי לא כחול ולא אופטימי".

הספר נפתח בפרק "קולאז': דיוקן עצמי", "פתיחה ישירה ומדברת", כדברי גלילי. בהמשכו, שלוש פואמות החושפות פסיפס חיים קודר. האחת מתארת מסע פרטי במכונית, שנייה עוסקת בחופשה עם אביו בחוף מכמורת והשלישית מציגה מכתבים שהוא כותב לאמו, "באופן וירטואלי, כאילו היא בחיים", כדברי גלילי. "זה הכוח של הספרות ואני עושה את זה לטובתי למרות שאין לזה שחר במציאות. שלוש הפואמות הן למעשה טרילוגיה אחת העוסקת במשפחה. לא בקלות ולא מההתחלה הבנתי שאני מספר את הסיפור המשפחתי מתוך ראיית העולם הפרטית שלי, האינטימית".

מבחינה סגנונית, גלילי אומר שכתיבתו היא במסורת "השיר הארוך", המתכתב עם ז'אנר הקולאז' בציור, בהשראת עבודותיהם של אמנים כראושנברג האמריקאי. התוכן של השירים אוטוביוגרפי, נוקב. עוד משובץ בספר אוסף מכתבים מרשים שכתבה אמו בשנים 50'-56' שבהם פרשה בפני הוריה בהולנד ואחותה באנגליה, נל, את קורותיה בישראל. המכתבים מגוללים את סיפור חייה של האם, שגלילי חיבר את קצותיו רק בשנה האחרונה, לאחר שהמכתבים התגלו בעזבונה של האחות, ובנה העבירם אליו. זהו סיפור חיים קשה, מורכב ומרתק.

הכל כל כך ספרטני

ב-28.3.1926 נולדה בהאג מריה (מיה) אלאונורה פאולינה הנדריקס לאב בעל בית מלאכה לעבודות ברזל; אחת מהן נמצאת כיום על שולחן הכתיבה של בנה. זמן קצר לאחר סיום לימודיה הכירה מיה קיבוצניק ישראלי בשם שלמה וינוגרד המבוגר ממנה ב-12 שנה, ששירת בבריגדה היהודית בהאג, והחליטה להגיע בעקבותיו לארץ. היא נחתה בישראל ב-9 באוקטובר 45'. בתעודת העולה שהחזיקה, נכתב מפיה, ליד הסעיף שם הקרוב, "שלמה וינוגרד"; יחסי הקרבה: "בעל".

עם נחיתתה בארץ, נסעה מיה הנדריקס לבסיס צה"ל בתל ליטווינסקי (תל השומר) שם חוילה. בתום יומיים של בדיקות רפואיות, ראיונות וקבלת מדים וציוד, היא ושתי חברות נסעו בטרמפים למלון צבאי בתל אביב ומשם טילפנה למשמר השרון, קיבוצו של וינוגרד. לתדהמתה בישרה לה אחותו שהוא מת מסרטן בערב ראש השנה תש"ט, 3.10.1948, שישה ימים לפני שהגיעה ארצה. "שלמה הטוב והיקר שלי. הוא היה הכוכב שזהר בחיי. אני כה עצובה", כתבה להוריה.

ב-6 במאי 1949 השתחררה מצה"ל לאחר ששירתה כנשקית בבסיס חיל החימוש גבעת רמב"ם, וצוידה באישור שהייה למשך ארבעה לילות במלון ברחוב מאפו בתל אביב. שם, באחד הימים, פגשה את יהודה רודלביץ גלילי - צבר, יליד 1923, בן למשפחה ותיקה שהגיעה מביאליסטוק והיתה מראשוני המתיישבים ברמת גן. המשפחה התגוררה בבית ברחוב ז'בוטינסקי 74, שלידו היתה מאפייה בבעלותם.

יהודה גלילי, גבר נאה, בעליו של אופנוע, היה נחוש בדעתו להינשא למיה הנדריקס. בפתח בניין הסוכנות - לשם הגיעה על מנת להסדיר את חזרתה לאירופה - הצליח לשכנעה שתישאר בארץ ותתחתן עמו. מיה עברה גיור מהיר ובכתובה נרשם שמה מרים בת אברהם. הזוג התגורר ברמת גן, ולימים, עבר למושב חדש על שפת הים, אודים (סמוך לנתניה), שם גידלו תרנגולי הודו וירקות. באוגוסט 50' כתבה מיה באחד ממכתביה לאחותה נל בלונדון כי היא בחודש השישי והתינוק שבבטנה מכין את עצמו לקראת חייו בעולם מטורף זה באמצעות פעלולים אקרובטיים.

"מוטי כזה מתוקי, פיצקל'ה, כזה קטן וחמוד, אפילו אומר כמה מילים. 'אבא' ו'אמא', ו'את זה' כשהוא רוצה משהו, צ'יק-צ'יק לתרנגולות ו-איטה - לאכול", כתבה במכתב הבא. "כפי שאתם מבינים, העברית, האנגלית וההולנדית מתערבבות. מה יהיה איתו? דרך אגב, אחיו או אחותו בהתהוות. אף אחד לא יודע מזה עדיין, אבל לא נראה לי שאוכל לשמור את זה בסוד הרבה זמן. אנחנו נוהגים לפי השיטה החדשה, כלומר, פתאום רואים אצלך הכל וזהו! אני לא מצפה לשלב הלידה בקוצר רוח, כי כאן הכל נעשה באופן כל כך ספרטני! בלי משככי כאבים ואחרי 24 שעות את מחוץ למיטה ומתחילה ללכת! האם קיבלת פעם משככי כאב או חומר הרדמה כדי להקל בכאבי הלידה? אתם מדמיינים אותי יושבת בבית עם שני תינוקות במקום אחד?"

עכברה לבנה על גלגלים

ב-10 בספטמבר 1952 דיווחה מיה כיצד במשך שלושה חודשים לא משה ממיטת הפעוטה, שאותה כינתה "ילדה חולה". "התשלומים השונים לבית החולים גמרו אותנו לגמרי. אנחנו חסרי פרוטה. לא היינו מבוטחים. כן, היא מתה. זו תאונה איומה, טרגדיה. אולי מוטב כך, גם לטובתה של הילדה הקטנה. אני אסירת תודה שיש לי את מוטי ועל כך שיהודה ואני בריאים. אלה החיים, את לא יודעת מה יעלה בגורלך, כמו הטרגדיה שלנו... אני צריכה לשאת זאת ולשאת זאת בגבורה! כמו שהערבים אומרים, הכל כתוב מראש: 'מכתוב!'"

דיכאון החל לאפוף את מיה. אורח בלתי קרוא. "התקפי החרדות שלי שככו", כתבה. "הייתי בדיכאון והרגשתי אומללה ואבודה. הכל נראה קודר. טופלתי בפסיכואנליזה אצל פסיכיאטר. מכל מקום, הוא הבטיח לי שאני לא סובלת 'משום דבר חריג', למעט מצב רוח מדוכדך... הרגשתי מאוד ירודה ותשושה עם כאבי ראש והרגשתי את כל כובד משקלו של העולם על כתפי. עכשיו הרבה יותר טוב, כשאני מודעת לבעיות שלי ומנסה לשלוט בהן. זו הסיבה שאני צריכה לומר לעצמי להחזיק מעמד ולהתמודד עם הקשיים. חולשת האופי שלי סבירה למדי, והתברכתי שמצאתי בחור נהדר כזה. הוא תמיד מתנהג אלי יפה וסולח לי על הכל (כל התנודות האלה במצבי הרוח)".

בהמשך אותו מכתב הוסיפה פסקאות השופכות אור על מציאות אותה התקופה: "אפשר לומר שלעבודות הבית יש כאן חשיבות רבה. אני מתכוונת שיש לאשה הרבה חובות למלא כאן. אשה טובה היא זו שמסורה לטפל בבעלה בלי הרף, הארוחות שלו, האמבטיות שלו, הכנת הבגדים שלו, סידור המיטה, להניח את העיתון על השולחן, להגיש לו כוס חלב למיטה וכו'. כשמדובר בילדים זה אפילו יותר גרוע. פי שלושה יותר גרוע. כן, אנחנו שפחות של הילדים שלנו פה! יידישע מאמע. כשיורד פה גשם כבד אמא של יהודה צועדת 30 קילומטר כדי לוודא שיהודה לובש גטקס. הוי, הנשים והאמהות היהודיות האלה! זאת עבודת פרך לעמוד בציפיות שלהן".

בערך בתקופה הזאת החלה מיה לעבוד במשמרות בקבלה במלון אכדיה, וסיפרה ש"זה מסתדר טוב כי זה מרחיק אותי מהבעיות והדאגות. אני כמו אותם עכברים לבנים על גלגלים. ממשמרת למשמרת ואני כה עייפה ששום דבר לא מדאיג אותי". היא מבקשת שאחותה תברר על תרופה חדשה נגד דיכאון בשם דרנדורן, "דיכאון ממנו אני סובלת מפעם לפעם".

בחודשים הבאים הכבידו על מצב רוחה של מיה גם המצב הכלכלי הקשה בארץ והמתיחות בגבול ישראל-מצרים. בדצמבר 55' כתבה לאחותה, "המצב באמת מאוד מתוח. כולנו מרגישים שמשהו עומד לקרות בקרוב. שאלוהים ישמור עלינו, אבל כמו שזה נראה כעת, זה די גרוע, תמיד נלחמים בגבול. אני די מדוכאת מהחיים פה, אני רוצה לעזוב, נל, אני בקושי יכולה להתמודד עם הכל. בקושי יש פה איזשהו בידור או שעשוע, אין לאן ללכת או לרכוב, אין הרפתקאות, כלום! נמאס לי. יהודה מאוד מבין אותי. כבר הייתי בשגרירות האוסטרלית אבל ברור שצריך ספונסר.... אולי את מכירה מישהו. איך החיים באנגליה? האם נוכל למצוא שם עבודה?" במכתבה הבא היא כותבת: "... אני משועממת פה עד מוות בכפר המוזר הזה (אודים). הבית משפיע עלי כל כך הרבה דכדוך. לא יוצא לי לפגוש נפש חיה כל היום! כפי שאת יודעת המצב באזור לא הכי מלבב... כל הזמן מלחמה, זה מחלה אותי". היא שקלה להתנדב לצה"ל ולהשאיר את בנה אצל דודתו, אך ויתרה: "כשאני חושבת על מוטי לבי נשבר. ילד אומלל, הוא תלוי כל כך ביהודה. אני מתפללת לאלוהים שיהיה לכל סוף טוב".

השבוע מספר גלילי שששת השבועות האחרונים בחייה של אמו הם תעלומה שקרוב לוודאי תישאר פתוחה. ב-21 בספטמבר 56' ניגשה להוציא דרכון בקונסוליה ההולנדית, דרכון שבו מעולם לא עשתה שימוש. פרט מוזר נוסף באפיזודת הדרכון היתה בחירתה לכתוב ברובריקה המיועדת למילוי פרטי ילדיה איקס גדול. משמע, אין ילדים. במכתב מה-4 באוקטובר 56' כבר ניכר שהשלימה עם עזיבתה הקרבה לכאורה. "אני מצפה לסיום מהיר ואדיב (של נישואיה)", כתבה. ב-22 באוקטובר 56' חיברה את מכתבה האחרון מדירת החדר על הגג בז'בוטינסקי: היא מתגרשת. "נל היקרה, בבקשה אל תדאגי, יהודה ואני נפרדים בידידות..." הסיבה, היא מוסיפה, "היא סקס. אנחנו לא עושים יותר סקס. אני בטוחה שאת תביני מיד, אין לזה עוד טעם, אה, נל?"

יהודה כבר היה אז בעיצומו של רומן עם מרי, אלמנה ממוצא איטלקי, אם לשניים, שאותה הכיר באוטובוס. בספרו "שני קולאז'ים" פירסם גלילי מכתבים שאביו שלח לה מחזית מלחמת סיני, מהם עולה כי הם תיכננו את חייהם יחד.

"...לא אשאר כאן (בישראל), זה יהיה לי קשה ביותר, בפרט כאשה יחידה ובודדה", כתבה מיה לאחר שהוחלט כי הבית באודים יימכר. "אני חושבת עכשיו על הגירה לאמריקה, או אפילו ניו זילנד, אבל, משום שהדבר יכול לקחת עוד זמן (עדיין אין לי את המידע המדויק) יש אפשרות שאגיע בינתיים לאנגליה..." היא מתלבטת אם בעקבות הפרידה עליה לשוב לבית אמה בהאג, משום ששם, "החדרים המרוהטים עץ בהולנד מעוררים בי פחד". היא מסכמת בבקשה מאחותה: "הדבר הטוב ביותר, נל, הוא שתכיני עבורי איזה ג'וב, אה, נל? וחדר מגורים".

כעבור שבוע מאותו המכתב, ב-29 באוקטובר, החל מבצע סיני. ארבעה ימים אחרי פתיחתו ממלאת מיה טופס בקשה להיתר יציאה מהארץ וחותמת עליו בשם נעוריה "מיה הנדריקס". מצב משפחתי: "גרושה" (אף שהדבר מעולם לא הוסדר באופן רשמי). כמו כן, היא מבקשת לנסוע ל"אנגליה-הולנד", כך במסמך, "לצמיתות". שמו של הילד מוטי נעדר גם הפעם. ב-18 בנובמבר היא שלחה יד בנפשה.

במהלך השיחות עמו מבקש גלילי להדגיש, חזור והדגש, שלמרות מסכת החיים המרשימה הנפרשת מבעד למכתבים (שהוא עצמו תירגם) - הם אינם המרכז של הספר. ובמשתמע: הפעם הוא הנושא, ולא אמו. "המאמץ אינו מכוון להבנת סיפור חייה או התאבדותה כי בעצם אני לא מגיע לשום תובנות חדשות. הפעם רציתי להתמקד בעצמי. למעשה, רציתי לספר לאמי מה קרה לי כשכבר לא היתה, ולחזור אל הילד ואל עולמו המרוסק.

"גם במציאות, קרובים ובני משפחה, חשבו תמיד שהאסון הגדול היה ההתאבדות ולא התייחסו אלי מעצם היותי חי. אף אחד לא שאל 'מה קרה למוטי'. כך שניסיתי ללכת למקומות השבר אצלי. ואני יודע שכשהיא מתה עברתי שבר שאי-אפשר לתאר, חשיכה. מחיקה טוטלית. פרק זמן של חמש-שש שנים נשכח ממני באורח מוחלט, עד גיל 11, פחות או יותר. לכן רציתי לחזור למקומות האלה ולגעת בהם. התחושה שלי היתה שנמצאים כאן דברים שאני לא מבין מספיק ולא מכיר מספיק. מקום חסום. רציתי לספר על החשיכה שהילד חי בה כשהוא השתוקק להיות ולחיות כמו כולם, לתקן את עולמו, ולא לחזור אל החשיכה המאיימת. היום אני מוכן ויכול לרדת אל המקומות הקשים כשאני מרגיש בנוכחותם".

מה בעצם השתנה, שאלתי אותו. הרי כבר ב-88' כתב על אמו שירים עזים. האם הוא מתפייס איתה היום, בגיל 61? גלילי עונה שכן, אבל לא רק. "הפרספקטיבה שונה והתחושות שלי אחרות. בספר הקודם הייתי יותר רך ונתתי לגיטימציה להתאבדות - ניסיתי לעטוף את האקט הזה בעטיפה אסתטית, מתקבלת על הדעת. אבל עכשיו, כתוצאה מהקריאה במכתבים, הבנתי שהיא סבלה סבל אמיתי - מהמבנה האישיותי שלה, מחולשותיה, ובעיקר מהדיכאון העמוק. לראשונה הבנתי כמה הסבל שלה היה נורא. תחושה נוספת שהתעוררה אצלי לאחר הקריאה במכתבים היתה שהתחלתי לאהוב אותה, בגלל שראיתי כמה היא אהבה אותי".

ועדיין, פרסום של מכתבים כל כך פרטיים, אינטימיים, לא היה כרוך בהתלבטות ולו בהקשר האתי של המעשה?

"ההתלבטות היתה גדולה. אני יודע מה זה שיר, ולא רציתי ספר זיכרונות או נר נשמה לזכרה, והנה הספר מנציח אותה לנצח. בדרך כלל אני נגד מנייריזם מהסוג הזה. אבל בעיני אלה טקסטים שמובאים בספר במקום הנכון, ולו בשל הקומפוזיציה שלו, כמו בציור. הם שירה צרופה ואני אוהב אותם. הם מתקשרים לסיפור החיים שלי, אבל בקטגוריה אחרת. אני מרגיש שאני הנמען שלהם; שאמא שלי ענתה לי בהם על שאלות שהיו לי, וזה מסדר עבורי את העולם".

למדתי ללכת מחדש

בחדר האורחים בדירה החמימה והמוארת של גלילי בצפון תל אביב תלויות עבודות מרשימות של הנרי שלזניאק, רפי לביא, יאיר גרבוז, תומרקין. הפנים של גלילי טובים. הוא מדבר בקול רך וחרישי. יש רגעים בשיחה שבמהלכם בכה. יש הרגשה שמות אמו יימשך עוד שנים רבות. הוא נשוי כבר 16 שנים לרינה סימון-גלילי, אמא לשלושה ילדים מנישואיה הקודמים. שניים, תאומים שמשרתים בסדיר, גרים איתם. בנו של גלילי מנישואיו הראשונים, איתמר בן ה-32, עומד להיות אב.

השבוע, כמחווה לרגל צאת ספרו החדש, הביא לו המשורר והעורך, פרופ' גבריאל מוקד, גיליון ישן של כתב העת "עכשיו", משנת 80', ובו חמשת השירים הראשונים שכתב גלילי, שאותם פירסם מוקד כבר ב-73'. שנה קודם לכן השתחרר גלילי משירותו הצבאי בסיירת שקד.

שלוש שנים לאחר השחרור, עת גלילי עבד כאיש ביטחון באל-על, הוצעה לו משרה במפעלים האוניברסיטאיים שקיבעה אותו לעולם הדפוס מאז ועד היום. הוא התמחה שם כסדר צילום, אחר כך עבד ב"דפוס פלאי" בבעלות הוצאת הספרים מסדה, והמשיך לרבעון "מוניטין". בתחנה הזאת נוצר הקשר שלו עם עולם העיתונות - גם הוא שריר עד היום. בתפקידו הבא בעיתון "חדשות" הקים גלילי מסדרה ממוחשבת ושימש כמנהל הייצור, האחראי על הגרפיקה והצילום. שם נשאב לתוך מה שהוא מכנה סדר יום קטלני. "עד אז כתבתי שירה, אבל העבודה ב'חדשות' הפריעה לכתיבה. אני זוכר שכשעבדתי על שירי הספר השני שלי, 'שני קולאז'ים', הייתי כותב משלוש לפנות בוקר, ובשבע, כשהשחר היה עולה, הייתי רכון עדיין על הניירות. אבל ידעתי שאם לא יהיה לי מקום פרנסה יציב אצטרך לבקש נדבות".

גלילי מדבר בחום על תחומי הדפוס והייצור. "כל מה שקשור בדפוס אסתטי ויפה. אני אוהב את הטיפוגרפיה, האסתטיקה והכללים הנוקשים של סידור הטקסטים בווריאציות שונות ובפונטים ממשפחות שונות". ב-93' עבר ל"הארץ" לתפקיד מנהל מערכות קדם דפוס והוא האחראי כיום בעיתון לייבוא טכנולוגיות ושיטות עבודה מתקדמות בתחום הגרפיקה וההפקה.

הניגוד בין העיסוק בעבודה משרדית לכתיבה לא הפריע?

"אין סתירה, נהפוך הוא. דווקא הסביבה התרבותית הן ב'חדשות' והן ב'הארץ' העשירה אותי - העברית החילונית, המדויקת, בלי מליצות, של כותבים שאני מוקיר היתה חשובה לכתיבה שלי. תראי, מה לעשות שלא כל אחד הוא עגנון שיכול לקום בבוקר ולכתוב משמונה עד אחת בצהריים. אני גם לא מזהה סתירה זהותית. בהגדרה הפרטית שלי אני משורר, והספר החדש אף לקח מבחינתי צעד קדימה את ההגדרה הזאת".

אז איפה היית 23 שנה, מאז הספר האחרון?

"טיפטפתי פה ושם שירים שהתפרסמו במוסף 'תרבות וספרות' ב'הארץ', והתעסקתי עם שירים שהיו אמורים להופיע בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אך בסופו של דבר לא ראה אור. אני מכנה את שנות השתיקה הללו במונחים ילדותיים: ברוגז. לא רציתי לכתוב שירה. אני משורר ויש לי את האיכויות שלי ואני רוצה לכתוב - אבל אין לי את המקום והבמה. ידעתי שאני לא רוצה להקיז את דמי ולהתחנן בפני מוציאים לאור. אז לא כתבתי".

ואיך נפתר העניין הזה?

"לאחר ששתי פואמות שלי התפרסמו השנה ב'תרבות וספרות', קיבלתי מכמה הוצאות הצעות להוציא ספר שירה".

ספרו רואה אור בסדרה "ליריקה" של ידיעות ספרים בעריכת עליזה ציגלר. במסגרת הסדרה עתידים להתפרסם בין ארבעה לשישה ספרים בשנה. ספרו של גלילי הוא השני עד כה, לאחר "נגד בדידות - רשמים", ספר מסות של גדי טאוב. גלילי מספר שתולדתן של שתי הפואמות שהניעו את התהליך היתה בתחושה שחש לפני כשנתיים, שלפיה הוא חייב לחזור לכתוב. "הרגשתי שאם לא אכתוב עכשיו, ההוויה שלי תתפורר ותמות, שאהיה תזכורת למה שהייתי בעבר".

אז מה אם כן היו התנאים שאיפשרו לפרוץ את מחסום הכתיבה?

"ראשית, החלטה שלי, שנבעה מההבנה שאני מתקרב לשנתי ה-60. מעבר לזה, גם שיקול של נוחיות מסוימת - הייתי פנוי יותר, הילדים גדלו".

וכך שב גלילי לפני כשנתיים לכתיבה. החוויה, לדבריו, היתה עזה. "חזרתי למוטי המשורר. לפעמים יש לי תחושה שהספר הזה הוא ספרי הראשון. אולי בגלל פרק הזמן הארוך שעבר, אולי כי אני עושה שם את הדברים טוב יותר. במילים אחרות, למדתי ללכת מחדש. אני מרגיש שהחזרה לכתיבה הניבה המון אנרגיה וגם איזה רצון ומוכנות. אני חושב שכתיבה זה הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב".

בהמשך הדרך, הרגיש טבעי יותר: "אחרי שהשלמתי את העבודה על 'דיוקן עצמי', הרגשתי שזה סידר את העולם השירי שלי. לקחתי את הפואמה הישנה 'הגבעות' וקילפתי ממנה את השכבה שהיתה פוליטית וכך נוצרה הפואמה 'מסע שנגמר בריקוד'. הבנתי שהשירה שלי לא מתאימה לכתיבה על נושאים מוחצנים כמו פוליטיקה או פילוסופיה. אני לא יכול לחקות את ויזלטיר ואחרים שכתבו אז שירים בעלי הקשר פוליטי. וכך, אפילו ההפגנות של שלום עכשיו, שהיו בשלב מסוים מרכז החיים שלי, מסתכמות בספר החדש במשפט, 'אני בקושי זוכר את ההפגנות בכיכר...' היה לי ברור שאני יכול לכתוב טוב רק על דברים שאני מכיר ויודע, שאני מרגיש וחווה".

גלילי חזר, אם כן, לנושא האישי הצרוף ולא-כלום מלבד זה. הפואמה החדשה "מסע שנגמר בריקוד" ראתה אור ב"הארץ" והתגובות היו עוצמתיות. נפתח אצלו דבר מה. הדיכוי העצמי שהניב קמצנות רגשית בכל הקשור לכתיבה, נעלם. הוא נפתח וקשר את כל כולו שוב לכתיבה.

כתבת הכל על אמך ולא צינזרת דבר אבל לראשונה אתה מפנה אצבע מאשימה כלפי אביך. "חשבת שעם הפירוד האחריות נגמרת./ שכחת אותי./ יש לי הרבה סיבות./ את המוטלות בספק פסלתי./ אני מאשים אותך בהתאבדות".

"הוא ידע שאמי רגישה וסובלת. כמי שהיה הארכיטקט של היחסים ביניהם ושיכנע אותה להישאר בארץ, היה עליו למצוא פתרון שמקובל עליה, ולא לקחת לה אותי. לו היא היתה חולה ונכה, הוא היה צריך להקריב את חייו ולטפל בה עד יומה האחרון. העובדה שהוא החל בחיים חדשים והתעלם ממנה היתה כמו לדרוס אותה. יש ילדים שנלחמים, ואילו אני, שחונכתי שלכעוס זה רע ולהיות פשרן זה נכון, מרגיש היום שאני מתבייש".

אביך מת ב-95' ומהשירים עולה שהוא לא דיבר עליה עד יום מותו.

"אבי לא רצה שאדע שהיה לו רומן עם מרי, ושזו הסיבה לפרידתו מאמי. הוא לא רצה שאאשים אותו במותה. דודתי ציונה לא דיברה איתי כדי לא להסתבך איתו. שאלתי איפה המכתב שאמי השאירה ובו כתבה שהיא לא כועסת על איש, והוא אמר שהמשטרה לקחה אותו. כל מה שנותר לי היה שיר קצר שלה, שעולה ממנו בבירור שצפו במוחה מחשבות על התאבדות. היתה כנראה החלטה שהיא עוזבת את הארץ בלעדי, ולא היה בכוחה לעשות משהו בנידון. ב'דיוקן עצמי' אני מספר שהלכתי לפסיכולוג שביקש לגרום לי לבטא כעס כלפיה. אמרתי לו שאני מעריץ אותה, שהיא היתה המלאך שלי".

בין מכתבי אמו, מצא גלילי בעזבונה של נל גם מכתב שכתב לה אביו בינואר 58'. מוטי בסדר, הוא כתב שם, אבל "עדיין לא סיפרתי לו על אמו ובכוונתי לעשות זאת בקרוב. אני חושב שהוא מתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר". במשך שנה וחצי, מוטי לא ידע שאמו מתה. ביום שעברו מרי וילדיה לגור איתו ועם אביו, הוא הבין שאמו לא תחזור עוד. "בכיתי ושכנה לקחה אותי לפינה על הגג", הוא אומר. "מעניין שאבי הבן-זונה לא היה שם כשמרי הגיעה עם ילדיה. היום אני מבין שנאחזתי באבי למרות הכל. הוא כל מה שהיה לי.

"אבל הוא אפילו לא אמר לי כמה אהבה אותי. הוא דיבר לקונית, כאילו היא לא היתה שם והוא זה שגידל אותי. אני כועס עליו משום שלא הבין שהוא צריך להשלים עבורי פרטים כדי שיישמרו כזיכרון בחיי. לימים, כל ניסיון כזה, לגרד את המידע בשפכטל, היה טראומטי. ההתדפקות על הדלתות של החוויות הקשות הללו כרוכה בימים שלמים של חוסר תפקוד".

אבל באופן מעט אבסורדי, זה מה שבסופו של דבר הצמיח את השירה.

"השירה שלי באה מהמקומות האלה. פחות מהאסון עצמו כמו מהתוצאות שלו. היום אני רואה את מוטי הילד ואני מרגיש שאני אפילו יכול ללטף אותו. הייתי מתאר את הילד הזה כסוג של חייזר. הוא לא ילד מהעולם הזה, הוא רק בא לבקר. הוא כמו מלאך שמרחף מעל המציאות והוא לא חלק ממנה. יש עולמות שהוא לא יכול לגעת בהם. ההסתכלות שלו על היומיום האנושי והקיומי שונה. ילד שלא מבין את עולם המבוגרים ואת השיקולים העקומים שלהם. הוא הנורמלי. אפשר לומר שזו התוצאה של הספר החדש - שבסוף המסע שנגמר בריקוד עומד ילד-חייזר שלא מבין את העולם ואת המציאות שלנו ומסתכל בנו בעיניים אחרות. אני מנסה להבין אותו. זה הכל". *

כמו כוכב שביט דרור בורשטיין על ספרו של מרדכי גלילי

זהו ספר של משורר ששכח את השירה, משורר ש"בקושי זוכר כמה שירה היתה בנפשו". כמעט רבע מאה עברה מאז פרסום ספרו האחרון של מרדכי גלילי, אבל, כמו כוכבי שביט, שנעלמים מן העין אל מרחקי החלל אבל נמצאים שם בתנועה מתמדת שבסופה ישובו לכיוון השמש ויתגלו, השירה חזרה אליו. זהו משורר שהיה לו, כביכול, רק קורא אחד, חבר: "הוא היחיד שאומר: מוטי, תחזור לכתוב". הפלא הוא שדי בכך. בקורא אחד. טיפת מים בודדה שמצליחה להפריח גן שלם.

לב הספר הוא שלוש פואמות. גלילי הצליח לאחוז שני קצוות רחוקים מאוד של מקל ספרותי. מצד אחד הפואמות האלו מספרות סיפור, עלילה משפחתית ועלילת מסע, והאופק שלהן הוא הרומן. מצד שני, הפואמות לא מתנתקות לרגע מן השירי, מכיוון שהן מפורקות ליחידות קטנות של שירים ליריים קצרים. זהו ספר שנוסע, כמו מחברו, "כשמחצית המכונית על השדות, ומחציתה על הדרך". משמעות הפירוק היא גם שהשיר מורכב לא רק ממה שכתוב בו, אלא גם מהרווחים הרבים שבין הפרקים. היות שאמו של המשורר, שהתאבדה בהיותו ילד, היא דמות מרכזית בספר, הופכים החללים הריקים והשתיקות שבספר מגורם ניטרלי לגורם טעון, נוכח.

סגנון השירים מאופק, נקי כמעט מקישוט, ממטאפורה. כאילו נענה המשורר להוראת אביו, שהיא כמעין צוואה: "רק אל תהיה משורר לא נורמלי... שמור על יציבות!" אבל לא כדאי לתת לסגנון ה"יציב" להטעות. מורכבות השירים ועושרם אינם נמצאים כאן במילה הזוהרת או בצירוף המהמם, אלא בעיקר בשתיקות - וביחסים שבין הפרקים.

במסגרת זו אוכל לתת רק דוגמה פשוטה אחת: המשורר מדמיין את מכתב הפרידה שאמו יכולה היתה לכתוב לו, ולא כתבה. הוא כותב אותו עבורה ומסיים באומרו, "הייתי רוצה שתחתמי בשלושת האיקסים", כשלוש נשיקות. והנה, בראשית הספר, בהקדשה לאשתו של המשורר, הוא חותם xxx. במילים אחרות, הוא נוטל את נשיקותיה הנעדרות של אמו המתה, והופך אותן מ"אנטי חומר" ל"חומר", מחוסר - לשירה. במשפט אחד, זה כל הספר הנפלא הזה.



הוריו של גלילי, מיה ויהודה, ומוטי גלילי הילד. לראשונה הבנתי כמה הסבל שלה היה נורא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו