בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי ורטר | במטוס סילון, לארצות הברית

בכירי הליכוד שנועדו לאחרונה עם ראש הממשלה לא התרשמו שנאומו הצפוי בוושינגטון יהיה פורץ דרך. האם גם הנשיא פרס ושר הביטחון ברק שומעים דברים דומים? * מי ניסה לדחוק שוב את יו"ר האופוזיציה למקום נידח ביציע המכובדים בטקס יום העצמאות בהר הרצל

תגובות

בלשכת ראש הממשלה מספרים שלא פחות מ-500 עיתונאים נרשמו לסקר את נאומו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכנס השנתי של השדולה הפרו-ישראלית אייפא"ק, שייערך בוושינגטון בעוד כעשרה ימים. ככל הידוע, מדובר במספר שיא. העניין הוא, שלא צפויות חדשות מרעישות בנאומו של ראש הממשלה מול היהודים האמריקאים. הכותרת אמורה לצאת מן הנאום שיישא יום או יומיים אחר כך לפני שני בתי הקונגרס. אם הופעת החימום העצמית של נתניהו מעוררת התעניינות כזאת, אפשר רק לדמיין את ממדיו של הטירוף התקשורתי שילווה את המופע האמיתי. אפשר לדמיין גם את עוצמת האכזבה העולמית ואת הרעש המביך של השתחררות האוויר מהבלון, אם הנואם יסתפק בהתוויית "תפישת עולם כוללת" בנוגע למתרחש במזרח התיכון, כהגדרתם של בכירים בליכוד ששוחחו עמו באחרונה.

אותם בכירים מתרשמים שנתניהו עשה את הבחירה שלו. הוא נשאר נטוע לבטח בערוגות הימין: לא לקווי 1967, לא לפשרה בירושלים, לא להקפאה נוספת. השאלה היא אם מה שנתניהו אומר לשרי הליכוד שעמם הוא נפגש אחד על אחד (בהם גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון, יובל שטייניץ וישראל כץ), זהה למה שהוא אומר לנשיא שמעון פרס, לשר הביטחון אהוד ברק ולמנהיגים אירופים שעמם הוא משוחח בטלפון.

אם לשפוט מן הדברים שאמר ברק באירוע מוצאי יום העצמאות במדשאת משרד הביטחון, נתניהו עשוי ללכת כברת דרך ארוכה לקראת הפלסטינים. ברק מנה, פחות או יותר, את עקרונות מתווה קלינטון משנת 2000 לשלום במזרח התיכון. שוב, השאלה היא אם ברק מכין אותנו למה שנתניהו יאמר או שהוא מבקש לדחוף את נתניהו למסלול הרצוי מבחינתו.

כאמור, בכירי הליכוד שנועדו עם המנהיג בשבוע החולף, עד אתמול, לא הבחינו במשהו יוצא דופן. הם לא ראו סימן לרעידת אדמה מדינית או פוליטית ממשמשת ובאה. הם הסיקו שאין קשר בין מה שברק אמר בערב יום שלישי, בקריה בתל אביב, למה שהוא מתכוון לומר בקונגרס. הם הבינו ממנו כי לא צפוי מה שמכונה "נאום בר אילן 2", אלא יותר חזרה על נאום בר אילן הראשון, שבו הביע נתניהו נכונות להקמת מדינה פלסטינית מפורזת לצד ישראל. הם ניסו להבין ממנו אם, בין השורות, הוא רומז להם שיזדקק לתמיכתם לנוכח הוויתורים שהוא מתכנן, אבל לא יצאו ממנו עם תובנה כזאת. והם שמעו ממנו הרבה על "הסדרי ביטחון", שאם קודם היו נחוצים לקיום שלום יציב באזור הלא יציב הזה, הרי שכעת, לנוכח ההתרחשויות באזור, הם נחוצים פי כמה וכמה. בזה, צריך להודות, הוא צודק.

הם התרשמו גם מן המתח הרב שהוא שרוי בו. לא רק הם קלטו זאת. צופי הטלוויזיה ביום העצמאות ראו בשלושת הערוצים אדם מתוח, עצבני, שבקושי הצליח לרסן את רעידות הרגל שלו כאשר ישב לצד הנשיא, שר הביטחון והרמטכ"ל בני גנץ במופע השמאלץ נוטף הדבש "שרים בבית הנשיא". רק הבדיחות הציניות וההומור העצמי של ברק, שהיה ללא ספק כוכב האירוע, הצליחו לגרום לו לפרצי צחוק אקראיים.

ערב יום העצמאות הוא נפגש בלשכתו עם קבוצה של חברי קונגרס. הם ביקשו לדעת מה הוא מתכנן. הוא השמיע באוזניהם סקירה מקפת על איראן, על הזעזועים במזרח התיכון, על הסדרי הביטחון ושוב על איראן. אחד הקונגרסמנים העיר בנימוס: "אני לא בטוח שזה מה שיספק את הנשיא".

"אני לא מגיע לוושינגטון כדי לרצות או לא לרצות את הנשיא", השיב נתניהו (כפי שדיווח אחד ממשתתפי המפגש לידיד ישראלי), "אנחנו נפגשים לשיחה". נו, צריך לחכות ולראות אם גם ברק אובמה שותף לזווית הראייה הנינוחה של נתניהו. הם ייפגשו ביום שישי הבא, חמישה ימים לפני הנאום בגבעת הקפיטול. אובמה ישמע מנתניהו את עיקרי הדברים שבכוונתו לומר בנאום בקונגרס.

לפני שנה בדיוק, אחרי יום העצמאות ה-62, שבו תוארו בעמודים אלה שלושת המנהיגים, פרס, נתניהו וברק, שרים על הדשא, נכתבה גם הפסקה הבאה: "נתניהו נדרש שוב לעסוק בתשובות ישראל לדרישות שהציב לו הנשיא אובמה. נגמרו התירוצים. אין יותר ימי זיכרון וימי שואה. עוד יומיים, שלושה, ארבעה, הוא (נתניהו) יהיה חייב לעשות את מה שהוא לא אוהב, ולהכריע". חלפה שנה, ושום דבר לא השתנה.

משחקי הכס

לכמה מקוראינו גם הקטע הבא עשוי לצלצל מוכר: קטע דומה לו פורסם בעמודים אלה מיד לאחר יום העצמאות ה-62. הוא עסק בקטטה בין לשכת יו"ר הכנסת למרכז ההסברה, הכפוף למשרד ראש הממשלה, סביב השאלה הגורלית: היכן יישבו ראש האופוזיציה ציפי לבני ומר נפתלי שפיצר בטקס השנתי של הדלקת המשואות בהר הרצל בירושלים.

הפרוטוקול הרשמי קובע, כי מקומו של ראש האופוזיציה בשורת המכובדים הוא מספר 8 - אחרי הנשיא, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, נשיאים לשעבר, נשיא בית המשפט העליון, הרבנים הראשיים ושרי הממשלה. כשמדובר בסידורי הישיבה בטקס הדלקת המשואות, משמעות הנוהל היא שראש האופוזיציה ממוקם הרחק, בשורה השלישית, אחרי 29 השרים שמשרתים כיום בממשלת נתניהו (אגב, כשנתניהו היה ראש האופוזיציה, בתקופת ממשלת אהוד אולמרט, שם בדיוק הוא ושרה ישבו - אחרי אחרון השרים ללא תיק).

ערב יום העצמאות לפני שנה החליט יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, כי באירוע שבו הוא בעל הבית והנואם היחיד, ראש האופוזיציה יישלף מתהומות הנשייה וישודרג אחר כבוד לשורה הראשונה שבה יושבים בני משפחת היו"ר, קצין הכנסת, רעיית ראש הממשלה, בניה וראש לשכת ראש הממשלה. לשכת ראש הממשלה זעמה על מה שפירשה כפגיעה בכבודה של הגב' שרה נתניהו, והורתה למרכז ההסברה לסרב לבקשת היו"ר. ריבלין ראה אז, ביום העצמאות הקודם (אפריל 2010), שבטוב לא הולך. בדקה התשעים הוא ביקש משניים מילדיו לנדוד לכיסאותיהם של ציפי ונפתלי, ואת שניהם הוא הושיב לצד רעייתו נחמה ויתר הילדים והנכדים.

בעקבות המהומה התקיימה חודשיים לאחר מכן, ב-20 ביוני 2010, ישיבה מיוחדת בנוכחות ראשי מרכז ההסברה, נציג בכיר מטעמו של ראש הממשלה ומנכ"ל הכנסת, עו"ד דן לנדאו. הכוונה היתה להסדיר את הסוגיה הרגישה לקראת יום העצמאות הבא. לנדאו הבהיר כי כל עוד ריבלין הוא יו"ר הכנסת, ראש האופוזיציה הפרלמנטרית לא יידחק לשורה אחורית אלא יישב בשורה הראשונה, מאחר שמדובר באירוע של הכנסת.

בתום הישיבה הופץ, כמקובל, סיכום דיון ובו נכתב: "סידור הישיבה בשורה הראשונה בבמה המרכזית יהיה (מימין לשמאל): גב' נתניהו. נתניהו בן. גיל שפר (ראש לשכת ראש הממשלה). מאבטח. קצין הכנסת. נחמה ריבלין. ילד ריבלין. ילד ריבלין. ציפי לבני. יחזקאל לבני (הטעות במקור. כותבי המסמך התבלבלו בין נפתלי שפיצר לבין בעלה של נשיאת בית המשפט העליון, יחזקאל ביניש. בעיניהם, כנראה, כל הבעלים אותו דבר). שרים".

לכאורה, הכל בא על מקומו בשלום עוד ביוני 2010. אלא שערב יום העצמאות התשע"א באו אנשיה של לבני לאסוף את ההזמנה לה ולבעלה. הם גילו שדבר לא השתנה: יאללה, לשורה השלישית, בין השר ללא תיק יוסי פלד ליו"ר הקואליציה, ח"כ זאב אלקין. לשכתה של לבני דיווחה ללשכת יו"ר הכנסת על הפרת הסיכום. אנשי ריבלין החלו להרים טלפונים. במהרה התברר להם שההוראה הגיעה מלמעלה, הכי למעלה. שוב פרצה קטטה בין לשכת היו"ר ללשכת ראש הממשלה. בשיאה אף איים ריבלין, כי אם הסיכום בדבר סידורי הישיבה לא יכובד, מי שמבקש לא לכבדו שיתכבד ויישא בעצמו את הנאום החגיגי מול פני האומה, במקום יו"ר הכנסת.

במוצאי יום הזיכרון, כאשר לבני ושפיצר הגיעו לטקס - כשעה וחצי לפני תחילתו - הם עדיין היו רשומים כמי שישובים אי שם במחוזות הנידחים של יציע המכובדים. אנשי ריבלין התרוצצו, אנשי מרכז ההסברה תלשו שערות. גם המאבטחים של לבני היו בלחץ. אחד מהם מחויב, על פי הנהלים, לשבת מאחורי גבה של המאובטחת שלו. ויש סידורי אבטחה נוספים, סמויים מעין, שיש להתקין מראש. כל עוד מקום הישיבה לא נודע, לא היה אפשר להתארגן כיאות כדי לשמור על גבה של לבני.

לבסוף, כפי שראו צופי הטלוויזיה, גבר רצונו של ריבלין: בני הזוג לבני-שפיצר ישבו בשורה הראשונה, מרחק יריקה משרה נתניהו ומנתניהו בן. המשך המלודרמה, או הפארסה, ביום העצמאות ה-64.

משחקי הכס 2

פיקנטריה בצד, בימים אלה מתנהל מאחורי הקלעים של ממשלת ישראל מאבק איתנים על מעמדו הרשמי של ראש האופוזיציה במדינה. לפני כחודשיים החליטה ועדת הסמלים והטקסים של הממשלה, בראשות שר התיירות סטס מיסז'ניקוב, להיענות לפניית משרדו של מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, ולקדם את מקומו בסגל א'. לפי ההחלטה, המבקר יקודם ממספר 10 (כלומר, אחרי כל המכובדים שהוזכרו בקטע הקודם, פלוס יו"ר הקואליציה ושופטי העליון), למספר 7. הוא ידורג מעל ראש האופוזיציה. כלומר, ראש האופוזיציה יידחק עוד מעט למטה ברשימה, או אחורה בספסלים.

עניינו של לינדנשטראוס עומד על סדר יומה של הוועדה לא מעט שנים, עוד מימי הממשלה הקודמת. דווקא מיסז'ניקוב, ראש הוועדה כיום, החליט לתת למבקר את מבוקשו. מיסז'ניקוב העביר את ההחלטה ברוב המרשים של שניים נגד אחד: הוא והשר יוסי פלד מהליכוד, שלא נכח בישיבה האמורה אבל השאיר פתק, הצביעו בעד. השר בני בגין מהליכוד, התנגד. כמה ימים לאחר מכן הגיש בגין ערר למליאת הממשלה, שאמורה לדון בו. כבר שבעה שבועות היא אמורה לדון בו. כל עוד לא התקבלה החלטה סופית בממשלה, הדירוג נשאר כפי שהוא. כמה פעמים הופיע הנושא על סדר יומה של הממשלה, אבל ברגע האחרון, משום מה, נדחה למועד מאוחר יותר. כנראה מישהו בלשכת ראש הממשלה חושש מההצבעה.

השבוע שאלתי את בגין מה קורה עם הערר שלו. הוא לא ידע לומר. "הגשתי את הערר, כי חשבתי שאסור לפגוע במעמד ראש האופוזיציה. זהו סמל חשוב בדמוקרטיה, שנבנה שנים רבות ובעמל רב. אין לפגוע בו, לא באופן ממשי ולא באופן סמלי".

שאלתי את בגין את השאלה המתבקשת: האם היותו בנו של ראש האופוזיציה, ששירת בתפקיד זה במשך פרק הזמן הארוך ביותר, 29 שנים, עומד ביסוד עמדתו.

"נכון שהיה לי בית ספר טוב בבית", הוא אמר, "אבל לא צריך להיות כבש או עז כדי להיות רועה כבשים או עזים".

ברור, אבל לפעמים עוזר שאתה בנו של רועה עזים, או כבשים.

"לאו דווקא. חברי, רובי ריבלין, חושב אותו דבר בלי להיות בנו של מנחם בגין. חברי דן מרידור ומיכאל איתן חושבים אותו דבר, בלי להיות בניו של מנחם בגין. אגב, גם בדיון עצמו, בוועדת הסמלים והטקסים, הפקידות (של משרד התיירות, י"ו) התנגדה להצעה של השר. ככל שידוע לי, איש מהפקידים אינו בנו של מנחם בגין".

בגין צודק. המכנה המשותף לו וליתר הבכירים שבשמם נקב (יש בליכוד שרים נוספים שיצביעו בממשלה בעד הערר שלו, כשזה יעלה להצבעה סוף סוף) אינו בית האב, אלא הבית הפוליטי והערכים. החרותניקים האמיתיים, בעלי השקפת העולם הרוויזיוניסטית, אלה שגדלו על תורתו של זאב ז'בוטינסקי ועל זו של בגין האב, לעולם לא יתמכו בדחיקת רגליו, סמלית ומינורית ככל שתהיה, של מי שמייצג את האופוזיציה בכנסת לטובתו של פקיד. פקיד בכיר מאוד אמנם, פקיד חשוב, שמסוגל בהינף חתימה להפוך שר לנחקר ופוליטיקאי לחשוד, אבל בכל זאת פקיד.

ללא מלים

יוני 1963, לפני 48 שנים. בעקבות התפטרותו הסופית של דוד בן-גוריון מראשות הממשלה יצא השבועון "העולם הזה" בכותרת ענקית, אדומה כאש, בשערו: "בן-גוריון הלך". מתחתיה תמונתו של "הזקן" בגבו למצלמה, מתרחק לעבר עתיד בלתי ברור. בתחתית השער כותרת שנייה, צנועה יותר: "מתי יילך פרס?" *



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו