בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יציאת מצרים של יהודי סוריה

מאמצע שנות ה-30 ועד קום המדינה עלו לישראל, ברגל, אלפי ילדים מסוריה דרך לבנון, בסיוע אנשי היישוב. הם עזבו את הוריהם ועברו לחיות בקיבוצים ובמושבים. אחד ממארגני המבצע היה מנחם לוזיה, סבו של כתב "הארץ" אלי אשכנזי. אחת מהילדות שעלו כך, היתה לימים אמו של רמטכ"ל

3תגובות

פרידה אשכנזי זוכרת כל פרט מאותו יום, אף שהיתה אז בת עשר. "היה אמצע מאי, אמא קראה לי והתחילה לארוז בגדים במזוודת עור. היא שמה במזוודה חצאית אדומה עם עיגולים ירוקים, חולצה ולבנים. אחר כך הלבישה אותי בשמלה יפה. גרבתי גרביים ארוכים ונעלתי סנדלים אדומים חדשים. אני זוכרת אותם עד היום", מספרת פרידה על הבוקר האחרון בבית הוריה, נזירה ואברהם ג'מאל, בחלב שבסוריה. אביה עבד בבית מסחר לבדים בבעלות יהודי בשם נאסר, ורמת החיים בבית שחיה בו עם עשרת אחיה ואחיותיה היתה גבוהה. "היו לנו עוזרת, כובסת ואדם שמביא את הסחורה מהשוק.

"הייתי משוכנעת שאנחנו יוצאים לטיול", היא מספרת. "אבא לקח אותי ואת אחי, יצחק, שהיה אז בן 14 ונסענו ברכבת לביירות. אבא לא סיפר לנו מה מטרת הנסיעה ואנחנו לא שאלנו. היתה יראת כבוד לאבא ואם הוא לא מדבר, לא שואלים".

בביירות הלכו השלושה לבית הכנסת הגדול. "אבא ישב אתנו עד הערב ואז באו למקום מדריכים מארץ ישראל שדיברו ערבית. הם הסבירו לנו שעוד מעט נעלה על משאיות גדולות ושמעכשיו לא מדברים".

פרידה ויצחק עלו על משאית דודג' של הצבא הבריטי, שנהגו בה חיילים יהודים מארץ ישראל. פרידה זוכרת יריעת ברזנט שכיסתה את ארגז המשאית, וילדים נוספים שהתקבצו מדמשק ומחלב. "סמוך לחצות אבא נפרד מאתנו כאילו מחר ניפגש, והמשאית החלה לנסוע. היה שקט מוחלט. אף אחד לא דיבר ואני הייתי בהלם, לא ידעתי מה יקרה אתי", היא מספרת.

אחרי נסיעה של כשעה, הגיעה הקבוצה לנחל הבניאס. "זרימת המים היתה חלשה והיינו צריכים ללכת על סלעים לרוחב הערוץ. כשהרמתי את הרגל נפל אחד הסנדלים, ומאותו רגע כף רגל אחת נותרה יחפה. כשהגענו לגבול עלינו על משאית ונלקחנו לקיבוץ איילת השחר. אני זוכרת אוהל עם מיטות ברזל, שמיכות דוקרניות ונביחות כלבים. פחדתי אבל לא בכיתי. כשהגיע הבוקר קיבלנו לחם שחור עם מרגרינה וריבה ותה בספל פח לוהט. זה היה כל כך שונה מכוסות התה בבית", היא נזכרת.

פרידה ג'מאל, לימים אשכנזי, היא אחת מכ-1,300 ילדים יהודים מסוריה שהעפילו לישראל בשנים 1945-1946, במבצע שכונה "עליית האלף". ההעפלה אורגנה בידי אנשי פלמ"ח ושליחים מישראל, בסיוע עולים מסוריה שכבר היו בארץ. לימים היא תקים פה את ביתה ויוולדו לה ארבעה ילדים, אחד מהם יהיה לרמטכ"ל ה-19, רא"ל גבי אשכנזי.

רחצה שונה

ילד נוסף שעלה בדרך זו לישראל הוא יהודה דנגורי, לימים סא"ל בחיל המודיעין ולוחם רב מעללים. בשירותו הצבאי השתתף בפעולות מסוכנות ועבר חוויות קשות, אבל כשהוא נזכר ביום שבו נפרד מהוריו, יוסף ואורה, ערב עלייתו לישראל, קולו נחנק מהתרגשות.

"יום אל ג'ומעה (יום שישי) היה היום שבו היינו מתרחצים", הוא מספר. "אבל באותו יום הרגשתי משהו שונה באמבטיה שאמא עשתה לי. לא הבנתי למה היא מתרגשת כל כך ומכינה לי ארוחה מיוחדת. כשרחצתי באמבט הנחושת, אמא התחילה לבכות ודמעותיה נמהלו במים". יחד אתו יצא באותו הלילה לארץ ישראל גם אחיו, משה בן העשר.

דנגורי היה אז בן שש שנים וחצי. הוא נולד ב"כיכר הבקבוקים" ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים) בדמשק וגדל בבית חם ואוהב. בכיתה א' נשלח על ידי הוריו לבית הספר "אליאנס" בעיר ובערב הלך לתלמוד תורה, שם למד לימודי דת ועברית. לימים, הוא מספר בחיוך, היתה עברית זו בעוכריו, כשאמר לילדים בקיבוץ: "אנא ממך" או "הסר את כובעך".

"זה עלה לי בזפטה", הוא נזכר. גם הוא התקשה להבין בדיוק מה התרחש באותו יום. "אבי אמר לי ולאחי שאנחנו יוצאים לטיול", סיפר. גם הם הצטוו לשתוק, הוראה שדנגורי הפר ליד הגבול, ובעקבות זאת הדביקו אנשי הפלמ"ח פלסטר גדול על פיו. לימים, בזמן שירותו הצבאי, שיחזר את המסע לישראל ואף נכנס למרתף בבית במרג'-עיון שבו התחבא עם שאר הילדים מפני החיילים הבריטים. "בעל הבית, נוצרי-לבנוני, סיפר לי איך החביא שם ילדים", נזכר דנגורי בהתרגשות.

יהושע לביא (לטי), שהיה גם הוא אחד מאותם ילדים-מעפילים, מספר כי "ביחד עם אשתו, שושנה לבית פסח, היה מנחם לוזיה הכוח המניע להעפלתם ולקליטתם של העולים מדמשק בכלל ושל הילדים בפרט, ברחבי משקי ההתיישבות העובדת". במחברת מיוחדת שהותיר אחריו לוזיה מתועד כל ילד שהגיע במבצע. לכל ילד שורה במחברת: שם משפחה, שם פרטי, שם האב, תאריך עלייה והיישוב שאליו נשלח. לעתים יש גם הערה: "ברח", "חלה", "חזר להוריו", או "עבר לקיבוץ אחר".

לוזיה, יליד 1910, וחבריו משכונת היהודים בדמשק, נדבקו בחיידק הציוני במלחמת העולם הראשונה. אז באה לדמשק קבוצת "מנהיגים דגולים", כפי שכתב לוזיה, שגורשו לעיר על ידי הטורקים. לוזיה כינה אותם "שלושת המאורות של דמשק": הסופר יהודה בורלא, הפרופ' יוסף-יואל ריבלין והמורה בצלאל בצראווי.

זו היתה עת משבר בקהילה. רבים מבניה גויסו לצבא הטורקי, עוני ורעב משלו ברחובות ובואם של השלושה, שהקימו בעיר בתי ספר לבנים ולבנות, חולל מהפיכה חינוכית, תרבותית וציונית בקרב הילדים. אותם ילדים בדמשק הקימו בהמשך סניף של תנועת הנוער "החלוץ", שביקרו בו חיים נחמן ביאליק וברל כצנלסון. הסניף קיים קשרים עם המוסדות הציוניים בארץ ישראל.

הלב דפק

כך כתב לוזיה בעת ביקורו הראשון בארץ-ישראל, ב-1928: "ליום הייתי מחכה שיעבור והלילה שייגמר. ארך הזמן הרבה מאוד, אבל סופו בא וביום שלישי, י"ח אייר, יצאתי את דמשק. ?ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך, דורשי שלומך והם יתר עדרייך'. שפתיי הגו שורות אלה של ר' יהודה הלוי רק ראו עיני מרחוק את הכנרת. הלב דפק, המחשבות הולכות ומתרבות מהעבר והעיניים כלות מראייה וחושבות לזלוג דמע...".

לוזיה ואשתו, יחד עם חבריהם יוסף חלק ומשה מוצרי, עלו לארץ ישראל ב-1932, הגיעו לחצר כנרת והצטרפו בהמשך לקיבוץ אפיקים. על קליטתם תעיד העובדה שבאסיפת הקיבוץ שהתקיימה עם בואם תמהה ברוסית אחת החברות הוותיקות: "האם ניאלץ עוד מעט לקלוט גם את ערביי צמח?"

ד"ר אריה כהן, שחקר את ההעפלה היבשתית של יהודי סוריה ולבנון בשנים 1939-1949, אומר כי עד למחצית שנות ה-30, שהיו שנות פריחה להעפלה מסוריה, עלו מדמשק באמצעות "החלוץ" ופעילים פרטיים כ-1,500 יהודים, מאוכלוסייה שמנתה אז כ-6,000 בני אדם. באותן שנים לא סייעו מוסדות היישוב להעפלת יהודי סוריה.

לדבריו, במלחמת העולם השנייה השתנה יחס היישוב והחלו לפעול שליחים שסייעו להעפלת היהודים. המוסד לעלייה ב' - שהיה האחראי לעלייה הבלתי לגאלית מטעם ההגנה - התחיל למסד את העפלת יהודי סוריה ולבנון. בשלב מסוים גם פעלו תאים מחתרתיים של כוחות יהודיים ששירתו בצבא הבריטי, במסגרת ההכנות הבריטיות לפלישה גרמנית מצפון.

הלאומנות שגברה בסוריה והרעת מצב היהודים במדינה הבהירו, כי בהיקף העלייה הנוכחי אין די ויש להאיץ אותה. לוזיה התחנן לפני ראש ארגון "עליית הנוער", הנרייטה סאלד, שתסכים לקלוט ילדים מסוריה, והצליח להביאה לפגוש נערים שהגיעו כבר לאפיקים. גם השליחים בסוריה, ובהם אנשי פלמ"ח, הפעילו לחץ בניסיון לשכנע את עליית הנוער לקלוט ילדים.

בילוי חיילים

המבצע יצא לדרך. בין 1945 ל-1946 עלו לארץ ישראל כ-1,300 ילדים, רובם במשאיות צבאיות נהוגות בידי חיילים ארץ ישראלים. חלק גדול של הדרך, עד לגבול, נעשה ברגל. הכיסוי לנסיעות היה לעתים הסעת חיילים לבילוי. קרה לא אחת שחיילים בריטים עצרו את השיירות בטרם עברו את ראש פינה וכלאו את הילדים בבית מעצר בצפת. לביא זוכר איך הוא וחבריו לקבוצה נעצרו למשך שבועיים, עברו חקירות קשות אך סירבו להסגיר את שמות המבריחים ואת שמות קיבוצי היעד.

בצדו הארץ הישראלי של הגבול קיבל את פניהם מנחם לוזיה, רשם את פרטיהם במחברתו ופיזר אותם בין 61 קיבוצים ו-21 מושבים. במשך השנים עקב לוזיה אחרי קליטתם בארץ ודאג לרבים מהם. רבים שמרו אתו על קשר עשרות שנים לאחר מכן.

כשהלך לוזיה לעולמו, ב-1997, נותרו ביומנו שני שמות חסרים. היו אלה שמותיהם של אלי ורגינה לוזיה, ילדי אחיו, נסים, שהוטבעו ב-1949 על ידי מבריח לבנוני, בהפלגה מלבנון לחופי ישראל יחד עם אמו של מנחם. אתם טבעו עוד שישה מעפילים. לוזיה המתין על החוף עם אחיו, דוד, לסירה שלא הגיעה.

"גדולתו של מנחם לוזיה היתה בכך ששיכנע את הנרייטה סאלד לשתף פעולה, ושידע למצוא לילדים קיבוצים ומושבים שנתנו להם מלבוש, אוכל והוראה", אומר לביא. "הוא גם עמד בקשר עם השליחים בסוריה, עם מוסדות היישוב ועם אנשי הפלמ"ח שהבריחו את הילדים. זו היתה יציאת מצרים שלנו, יהודי סוריה. מאוחר יותר הבנתי שהייתי חלק ממפעל גדול".

הקליטה לא היתה תמיד קלה. הילדים הקטנים שהופרדו מהוריהם נתקלו לעתים במציאות קשה. פרידה אשכנזי זוכרת "געגועים עד אין קץ. לא אחת ישבתי מתחת לעץ הברוש בחצר בית הספר בבית חנן ודמיינתי מה קורה כעת בבית בחלב.

"הבולגרים במושב היו מכנים אותי מאחורי גבי, בלאדינו, ?הילדה הערבייה', אבל אני הבנתי הכל. היה ניכור ובושה במוצא. יום אחד בא שליח מדמשק לאחי, יעקב, שגר בתל אביב, והביא מתנה מההורים לבת המצווה שלי. בקופסת העץ העגולה היו דברי מתיקה, שעון ושמלה. בפעם הראשונה אחרי שנתיים הכאב יצא ופרצתי בבכי. אמרתי שאני חוזרת לחלב עם השליח, אבל זה לא עזר לי".

גם דנגורי, שנשלח לקיבוץ עין שמר, זוכר דברים דומים. "בבדידותי כי רבה, בתוך הקטע של ההישרדות, הייתי יושב ומחכה שאבא יגיע", הוא מספר. במלחמות הילדים נבחר תמיד להיות מנהיג הכנופיות הערביות. רק אחרי שהוכיח אומץ לב בתרגיל הכניסה לתנועה, ואחרי שהמדריך טפח על שכמו והבהיר ש"יהודה הוא הגבר האמיץ בקבוצה", הפך דנגורי לדמות מובילה.

שנים סחבו אתם הילדים את הכאב על נטישת ההורים. דנגורי מודה שנשארו לו "צלקות נפש של הפסד הילדות ושל העקירה מבית ההורים. עד שהתגייסתי לצבא חייתי בתחושה שמשהו נעתק ממני. אחר כך כבר הכרתי את הילדים שניצלו משואת אירופה והבנתי שאין לי כל זכות להתלונן". לימים סיפרו לו הוריו שהם שלחו אותו כי שליחי העלייה הבטיחו ש"ארץ ישראל היא כמו גן עדן".

אשכנזי פגשה שוב את הוריה רק לאחר 14 שנה, ב-1959, כשהצליחו להימלט מסוריה. גם ההורים חוו קליטה קשה. אברהם ג'מאל, הסוחר האמיד, נמלט ללא רכוש והפך לפועל בקרית גת. אחר כך עבד בדואר. יוסף דנגורי, אביו של יהודה, שלמשפחתו היה מפעל צורפות ונחושת בדמשק, הפך לסוור בנמל.

לביא מספר ש"מנחם לוזיה שמר שנים על קשר אתי ועם ילדים נוספים. גם לאחר סגירת השערים המשיך להילחם למען הצלת יהודי סוריה. אם ישאלו מי האיש שעיצב את חיי מלבד הורי, אומר ?מנחם לוזיה'. אם ישאלו מה הזיכרון הראשון שלך מארץ ישראל, אומר ?מנחם לוזיה'. ואם ישאלו מה מסמל עבורך יותר מכל את מדינת ישראל, אומר ?מנחם לוזיה'". *



שושנה ומנחם לוזיה בצעירותם


פרידה אשכנזי, בשבוע שעבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו