בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סופה של שושלת אסד?

הביוגרף המורשה של אסד האב תוהה אם אחרי שבועות של התקוממות, מאות הרוגים ואלפי עצורים, לא חלפו ימי המשפחה השלטת בסוריה

תגובות

הפרות הסדר החלו באמצע מארס בדרעא, עיר בדרום סוריה, על הגבול עם ירדן. תריסר ילדים הוכו, נעצרו והובלו לדמשק, לאחר ששירבטו גרפיטי עוין למשטר על אחד הקירות. הורים מוטרדים יצאו לרחובות, כדי לבטא את זעמם על אכזריות השלטון. אנשים נוספים הצטרפו אליהם. ההתקוממות התפשטה עד מהרה ברחבי המדינה. אין ספק שהמפגינים הסורים קיבלו השראה, לפחות חלקית, ממפגן הכוח העממי המתפשט במהירות מידבקת ממדינה למדינה במזרח התיכון, מערער את יסודות האוטוקרטיה הערבית ופוגע משמעותית ביציבות הסדר הפוליטי במזרח התיכון.

התגובה של הרשויות בסוריה להפגנות, התברר במהרה, היתה טעות גורלית. במהלך שנדמה כי נבע מפאניקה, כוחות הביטחון השתמשו באש חיה נגד המפגינים. הם עדיין עושים זאת. עד סוף אפריל נמנו למעלה מ-550 הרוגים במקומות שונים במדינה, רבים נוספים נפצעו וכ-2,000 הושלכו לכלא. המידע המהימן היוצא מסוריה דל ביותר, ולכן קשה לדעת בוודאות את מספרי הנפגעים והעצורים. הממשלה נקטה אלימות קשה במיוחד בדרעא, עיר ענייה השוכנת באזור חקלאי, שמלבד ההזנחה מצד השלטון סובלת בשנים האחרונות מבצורת משתקת. כאילו כדי להעניש אותה מכיוון שהיתה העיר הראשונה שבה פרצו הפרות הסדר, נורו בדרעא פגזי טנקים והעיר מוחזקת במעין מצור. היא נותקה מרשת החשמל והמים ומצרכי מזון נעשו נדירים בה.

ההרג בדרעא ובמקומות אחרים - וההלוויות עמוסות הרגשות של ההרוגים - עוררו זעם גדול בקרב האוכלוסייה ורצון עז לנקמה. הלגיטימיות של בשאר אל-אסד נשחקה. קריאה צורמת להפלת הממשלה מצטלצלת כעת. הנשיא נאבק לא רק על חייו הפוליטיים, אלא גם על חיי השלטון שהקים ב-1970 אביו, הנשיא המנוח חאפז אל-אסד.

שלטון אסד, האב והבן, נמשך זה 41 שנה, הישג בר השוואה

אי–פי

להישגיהם של אוטוקרטים ערבים מאריכי ימים אחרים. נראה שכל אחד מהם נחוש בדעתו להיות נשיא לכל ימי חייו. בשום אזור בעולם לא נאחזו נשיאים בשלטון בהתמדה כזאת. בשאר אל-אסד כנראה האמין שהאידיאולוגיה הערבית הלאומנית שירש, התנגדותו לישראל ותמיכתו בחיזבאללה בלבנון ובחמאס בעזה, יעניקו לו חסינות מפני אי שביעות הרצון של בני עמו. בראיון שפורסם ב-31 בינואר ב"וול סטריט ג'ורנל", הוא טען שאי אפשר להשוות בין סוריה למצרים. "למה סוריה היא מדינה יציבה", שאל, "אף שהתנאים אצלנו קשים יותר? מצרים נתמכת כלכלית על ידי ארצות הברית ואילו אנחנו עדיין סובלים מחרם מצד רוב מדינות העולם. אצלנו יש צמיחה, אף על פי שאיננו יכולים לספק רבים מהצרכים הבסיסיים של העם. ובכל זאת, העם לא מתקומם. לכן אין מדובר רק בצרכים וגם לא רק בדרישה לרפורמות. מדובר באידיאולוגיה ובאמונה שאתה מחזיק בהן. יש הבדל בין יעדים למצב של ואקום".

לדאבון לבו של בשאר אל-אסד, התברר שהניתוח הזה מוטעה. כאילו נתפס לא מוכן, הנאום הפומבי הראשון שלו, ב-30 במארס, היה אסון שיווקי. הוא נאם לפני פרלמנט צייתן, שקטע את דבריו שוב ושוב בתרועות ובתשואות אוויליות. במאמר מוסגר נדמה שהודה שהמשברים החיצוניים הסיחו את דעתו ולא איפשרו לו להוציא לפועל את הרפורמות שתיכנן כשנכנס לתפקיד. בנאום השני שלו, ב-16 באפריל, הכריז באוזני חברי הקבינט החדש שמינה על הסרת מצב החירום השנוא, שהיה בתוקף מאז עלתה לשלטון מפלגת הבעת ב-1963, ועל ביטול בית המשפט לביטחון המדינה שתושבי סוריה כה חוששים מפניו. הנאומים וההכרזות לא שינו את הרושם שגם המהלכים האלה לא ננקטו בלב שלם, מכיוון שהסורים עדיין יכולים לצאת להפגנות רק לאחר שקיבלו אישור מראש ממשרד הפנים.

המשימה הקשה והרת הסכנות המצפה עתה לאסד היא בנייה מחדש של יסודות מערכת השלטון המאובנת שירש מאביו, שאינה מתאימה עוד לעידן המודרני ואינה מקובלת על רוב רובה של האוכלוסייה. בדומה לאזרחים במדינות ערב אחרות, גם הסורים רוצים חירויות פוליטיות אמיתיות, שחרור אסירים פוליטיים, מערכת משפט עצמאית, הענשה של פקידי שלטון מושחתים, עיתונות חופשית, חוק מפלגות חדש שיתיר פלורליזם אמיתי (כולל ביטול סעיף 8 בחוקה, המנציח את הבעת כ"מנהיגה של המדינה והחברה") וכן, אחת ולתמיד, סוף למאסרים לא מוצדקים, לאכזריות מצד המשטרה ולעינויים.

האם בשאר מסוגל לעמוד בדרישות הללו? האם יהיה מסוגל לגבור על האינטרסים של משפחתו הרחבה, של הזרוע המודיעינית ושל ראשי הצבא, של אישים רבי כוח בקהילה העלאווית, של סוחרים סונים עשירים בדמשק - בעלי בריתה המסורתיים של משפחת אסד - ושל "הבורגנות החדשה", קהילה קטנה אך רבת השפעה שהתעשרה הודות למעבר לכלכלת שוק שהוא עצמו ניצח עליו בעשור האחרון? אף לא אחד מהכוחות הללו אינו מעוניין בשינויים. וחשוב מכל, האם אסד מסוגל לשנות את שיטות הפעולה האכזריות של המשטרה ושל כוחות הביטחון? האם יכול מישהו לבקש שינוי, בתוך שבועות בודדים, של הרגלי דיכוי שהושרשו במשך יותר מחצי מאה (אוטוקרטיה, ראוי להזכיר, אינה המצאה של אסד)?

שנות בשאר

עד פרוץ המשבר קשה היה לקשר את בשאר אל-אסד לתכונות המאיימות האופייניות לדיקטטור ערבי מסורתי. סגנונו היה צנוע, ובגיל 45 הוא נראה צעיר מכפי גילו באופן מפתיע. גופו הדק והגבוה אינו ניחן בחוסן האופייני ללוחמים ומבטו, שלעתים קרובות ניכרים בו תהייה וספק, אינו משדר מאום מן הוודאות הניבטת מעיניו של אדם שנולד לשלטון. ב-1994 הוא התמחה ברפואת עיניים בלונדון, כשלפתע מת אחיו הבכור, באסל, טיפוס קשוח ממנו שאביו טיפח כיורש. מותו של באסל העלה אותו, במידה מסוימת של הסתייגות מצדו, אל השלטון.

כשלקח את השלטון לידיו, ב-2000, הוא ראה בסוריה מדינה מפגרת בעולם גלובלי שבו מתפשטת הקדמה הטכנולוגית בקצב מהיר. בשלב הראשון הוא הנהיג רפורמות כלכליות ומסחריות, טלפונים ניידים ואינטרנט הוכנסו לשוק. אוניברסיטאות ובתי ספר פרטיים צמחו בכל מקום. ב-2004 הותרה בראשונה הפעלת בנקים פרטיים וחברות ביטוח. שוק ניירות ערך נפתח במארס 2009. הוא הקים ברית פוליטית וכלכלית עם טורקיה (אשרות הכניסה ממדינה למדינה בוטלו) והמסחר לאורך הגבול שיגשג, לרווחת העיר חלב. העיר העתיקה של דמשק התעוררה לחיים, בניינים עתיקים וחצרות שופצו ובתי מלון ומסעדות נפתחו כדי להעניק שירות לתיירים הרבים שהיו אמורים לפקוד את סוריה. לפני פרוץ המשבר ניהלה סוריה משא ומתן על הצטרפותה לארגון הסחר העולמי ועל חתימת הסכם התקשרות עם האיחוד האירופי.

אבל השנים בשלטון, כך נראה, הקשיחו את בשאר. הוא פיתח חיבה לשליטה בכלי התקשורת, באוניברסיטאות, בכלכלה (באמצעות ידידים כמו בן דודו העשיר כקורח, רמי מחלוף). בכלל, בסוריה הכל נתון לשליטת הנשיא. חופש הביטוי אסור. קבלת החלטות בדרג הפוליטי מוגבלת לחוג קטן של מקורבים לנשיא ולכוחות הביטחון. כמו אביו, גם בשאר אינו אוהב שאומרים לו מה לעשות ואינו אוהב להיראות כמי שנכנע ללחץ. אף על פי כן, סורים רבים תומכים בו. הם מאמינים שבתור שליט משכיל, מודרני וחילוני, הוא מתאים יותר מרוב הסורים להנהיג את השינוי הדרוש.

אי-אף-פי

בעת כתיבת שורות אלה נראה כי לבשאר יש עוד סיכוי, ולו קטן, להרוויח פרק זמן נוסף בשלטון. הוא יצליח לעשות זאת רק אם יורה להפסיק את הרג המפגינים וינהיג רפורמות, ואם יבצע הפיכה שקטה נגד מתנגדיו העיקשים. אבל בהחלט ייתכן שמאוחר מדי. בשאר אולי כבר איבד מסמכותו לאחיו, מאהר אל-אסד, מפקד משמר הרפובליקה, אשר נראה כמי שתומך בדיכוי אלים של ההפגנות. אם הצבא וכוחות הביטחון ישמרו על נאמנותם, תתקשה האופוזיציה להפיל את השלטון. אבל שמועות מבשרות רעות, על עריקות של חיילים ועל פרישה של כמה מחברי הבעת, כבר מתפשטות.

יש להכיר בעובדה שלשלטון אסד יש אויבים תקיפים, מבית ומחוץ. הם פועלים בלבנון, בירדן, בעיראק, בסעודיה וגם בישראל ונמנים עליהם גם הגולים הסורים בלונדון, בפאריס ובארצות הברית. האויבים האלה מריחים דם, הם לא יתייאשו בקלות. על פי מברקים דיפלומטיים אמריקאיים שהודלפו בוויקיליקס ופורסמו באמצע אפריל ב"וושינגטון פוסט", משרד החוץ של ארצות הברית מימן בחשאי רשת של גורמים המתנגדים לבשאר בין 2005 ל-2010.

תקופה אחת

את שלטונם של בשאר אל-אסד ואביו אפשר לראות כתקופה מתמשכת אחת. לא זו בלבד שחאפז אל-אסד החליט שבשאר הוא שיירש אותו, הוא גם הנחיל לו נשיאות ריכוזית המחזיקה בידיה את כל הכוח, וכן סדרה של עקרונות, בעלי ברית ויריבים, שכולם יחד מגדירים את מדיניות החוץ של סוריה.

הקריירה של בשאר - כמו זו של אביו - התעצבה על בסיס היריבות בין סוריה לישראל. סוריה נאלצה לחיות, להילחם ולשרוד במזרח תיכון שעוצב על ידי ניצחונה המוחץ של ישראל על ארצות ערב במלחמת ששת הימים והשתלטותה על שטחים ערביים נרחבים, לרבות רמת הגולן. סוריה גם שואפת להשתחרר מההגמוניה הדואלית של ישראל וארה"ב באזור. מלחמת יום הכיפורים, שמצרים וסוריה פתחו בה בשאיפה להחזיר לעצמן שטחים ולהכריח את ישראל לפתוח במשא ומתן לשלום, נחלה הצלחה כלשהי, אך לא השיגה את יעדיה. מצרים, שחתמה על הסכם שלום נפרד עם ישראל בשנת 1979, הוצאה מהחזית הערבית. שאר מדינות האזור נותרו חשופות למלוא עוצמתה של ישראל.

כדי להגן על עצמה ביססה סוריה, גם כן ב-1979, שותפות עם הרפובליקה האיסלאמית של איראן שזה עתה נולדה. כאשר ישראל פלשה ללבנון ב-1982, בניסיון למגר את ההשפעה הסורית ולהרוס את אש"ף, מצאה סוריה בעלי ברית בתנועות השיעיות בדרום לבנון - שמהן צמח החיזבאללה. חיזבאללה, שנהנה מסיוע לוגיסטי מאיראן ומסוריה, הצליח לאלץ את ישראל לסגת מדרום לבנון בשנת 2000. אז נולד הציר טהראן-דמשק-חיזבאללה, שברבות השנים נעשה ליריב האזורי העיקרי של ארה"ב וישראל.

לבשאר היו משברים משלו. הוא שרד את "המלחמה בטרור" שעליה הכריז ג'ורג' בוש הבן אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001. ב-2003 התמודד עם הפלישה לעיראק בהנהגת ארה"ב ועם הכיבוש הארוך בעקבותיה. לו נחלה ארה"ב הצלחה בעיראק, סוריה היתה היעד הבא, בהתאם לרצונם של הניאו-שמרנים שהיו האדריכלים העיקריים של מלחמת עיראק. לאחר מכן התמודדה סוריה עם המשבר שפרץ בלבנון ב-2005 בעקבות רצח ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי. כוחות סוריים גורשו מלבנון והכוחות המשולבים של ארצות הברית וצרפת איימו להכחיד את משטרו של אסד.

זיכרון ישן בהרבה עדיין מעיב על המשטר הסורי - הטבח בחמה שבמרכז סוריה ב-1982. חאפז אל-אסד דיכא אז באלימות רבה התקוממות מזוינת של האחים המוסלמים. התנועה האיסלאמית פתחה בסדרה של פעולות טרור נגד המשטר, רצחה רבים מהמקורבים ביותר לנשיא והשתלטה על חאמה, שם רצחה את אנשי מפלגת הבעת ונציגי ממשלה. המשטר הצליח להשתלט על חאמה רק לאחר מרחץ דמים, שבו איבדו את חייהם 10,000-20,000 איש.

30 שנה חלפו, ובסוריה יש עדיין קיצונים איסלאמיים שחולמים על נקמה. מיעוטים כמו העלאווים, עדתה של משפחת אסד, חוששים שנפילת השלטון תהיה האות לטבוח בהם. משעלו האחים המוסלמים מן המחתרת, הם החלו לקרוא לעם להצטרף להפגנותיהם. בסוריה הקריאה לחופש עלולה להיבלע בסכסוכים בין קנאים.

בשאר אל-אסד, כמו אביו, נאלץ להתגבר על סדרת משברים שאיימו על השלטון. כמו אביו, גם הוא הצליח לשרוד ולספק לסוריה מידה מסוימת של יציבות וביטחון, במיוחד אם משווים אותה לעיראק וללבנון. ליציבות היה מחיר. מתוקף האילוץ לשרוד בסביבה עוינת, היה זה בלתי נמנע שיינתן כוח רב בידי כוחות הביטחון - למורת רוחם של האזרחים.

התפתח שיח של חירשים. המאבק המתמיד של בני משפחת אסד במשברים מחוץ גרם להם לזנוח את הזירה המקומית. מי יזדקק לחופש פוליטי, חשבו כנראה, אם יקבל ביטחון ויציבות? כפי שנכתב בעיתון "תישרין" ב-25 באפריל: "הצורה הנעלה ביותר של החופש היא ביטחון המדינה".

אין ספק שבשאר, כמו אוטוקרטים ערבים אחרים, הופתע מהתפרצות הכעס העממי הנוכחית. הוא נאלץ להסיט את תשומת לבו מהסכנות ומהריגושים המצפים לו בחוץ ולהפנות אותה לאתגרים דחופים בתוך המדינה. המצב הנוכחי דורש יישום דחוף של רפורמות פנימיות מרחיקות לכת. אסד ייאלץ להפנות את מלוא תשומת לבו למוקדים חדשים. זה לא יהיה קל, ואי אפשר להבטיח תוצאה חיובית. בשאר ניצב לפני איום מבית על שלטונו, שהוא מסוכן לא פחות מכל אחד מן האיומים החיצוניים שעמם התמודדו הוא ואביו עד כה. *



אסד האב ואסד הבן, בשלטי חוצות בסוריה. לשלטון יש אויבים תקיפים מבית ומחוץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו