בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההזדמנות של אהוד ברק לקטוף את השלטון

דווקא בימי קיפאון וחוסר מעש, אהוד ברק והמצביעים הערבים יכולים להגיח משולי המערכת הפוליטית ולשנות אותה מהקצה אל הקצה

תגובות

האיש אשר תמיד חוזר

בקבלת הפנים לחיילים המצטיינים בבית הנשיא, ביום העצמאות, התבקשו נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל לבחור לעצמם שיר ולבצעו בשידור חי עם הזמרים שהשתתפו באירוע. אהוד ברק בחר את "הנני כאן" של חיים חפר ודובי זלצר, המוכר בביצועו של יהורם גאון. "אני חוזר מארץ לא זרועה, אני חוזר מאלף גלגולים", שר ברק עם הראל סקעת, "אני האיש אשר תמיד חוזר, חוזר".

למי שקרא את הראיון שהעניק שר הביטחון לגידי וייץ במוסף "הארץ", בשבוע שעבר, לא צריך להיות ספק: כמו גיבור השיר של חפר וזלצר, גם ברק עסוק בקאמבק הגדול שלו. אף שלא ביטא את שאיפותיו בראיון, ברור שברק מתכנן את שיבתו לראשות הממשלה ומאמין שיש לו סיכוי טוב לרשת את בנימין נתניהו.

בינתיים מכין ברק את התשתית. הנה שלוש דוגמאות, כולן מהשבוע האחרון. הראיון הנרחב לגידי וייץ, שבו התעמת ברק עם הטענות על שנאת הציבור כלפיו ועל ההתעשרות והדירה במגדלי אקירוב. נאומו במוצאי יום העצמאות, במסיבה השנתית של משרד הביטחון, שבו קרא לנתניהו להציג תוכנית מדינית שתכלול נסיגה מרוב הגדה המערבית, והכין לעצמו תירוץ לברוח מהממשלה. כנס היסוד שהתקיים אתמול למפלגת הקש "עצמאות", שברק מבטיח להתמודד מטעמה בבחירות הבאות.

בנקודה הזאת מתעוררת השאלה: אהוד ברק? קאמבק? האיש הבלתי נסבל, שמוציא אפס בסקרים ומסתכסך תמיד עם סובביו? האיש שנכנס לכל תפקיד כהבטחה גדולה וסיים כאכזבה מצערת? שותפו הנרפה של נתניהו, שמרבה לדבר אתו ומתעלם מעצותיו? כן, אותו ברק. כי רק ברק מציע חלופה למדיניות אף-שעל של הליכוד ואביגדור ליברמן, הצעה המגובה בניסיון, בכריזמה ובהצגה משכנעת של המציאות האסטרטגית. אם יבוא הצונאמי המדיני שברק מזהיר מפניו, וישראל תוקע ותבודד בעולם בגלל סירובה לצאת מהשטחים ולהקים בהם את פלסטין, הציבור יחפש חלופה למדיניות מצדה וביתר של ממשלת הימין. בהתנהלות נכונה, ברק יהיה שם לקטוף את השלטון.

אין לו מפלגה ואין לו תומכים, יאמרו הספקנים. זה נכון, אבל לא חשוב. המנהיגים ההיסטוריים שברק מעריץ - וינסטון צ'רצ'יל, שרל דה-גול, משה דיין - נקראו להצלת המולדת בעיתות מצוקה בגלל אישיותם וניסיונם, ולא בזכות המתפקדים והקומבינות. שלושתם דילגו בין מפלגות לפי אילוצי הרגע, והתעלמו מהמצע ומהמוסדות. לרשימה הזאת אפשר להוסיף גם את אריאל שרון. כשנקראו לדגל, המערכת הפוליטית הסתדרה בהתאם, ודעת הקהל זינקה בן רגע מתיעוב להערצה. זה יכול לקרות גם לאהוד ברק. ברור שזה המודל שלו.

כדי להיבחר לראשות הממשלה מטעם השמאל צריך לשלב מתינות מדינית, לפחות בדיבורים, עם כוחנות ביטחונית ורצוי גם עם דרגות גנרל. אין נוסחה אחרת. די לראות את צהלות השמחה בשמאל עם שובו של עמרם מצנע, האלוף במילואים רך הדיבור, למרוץ על הנהגת מפלגת העבודה. עם כל הכבוד לקשקושים הסוציאל-דמוקרטיים, הם לא מעניינים איש. בעבודה רוצים מפקד בראש, ולא עובד סוציאלי. אפילו כהונתו המביכה של עמיר פרץ כשר הביטחון במלחמת לבנון השנייה מסייעת לו עכשיו בקמפיין. מצנע ופרץ מובילים במרוץ, והמועמדים "האזרחיים" התאיידו.

שובם של מצנע ופרץ להתמודדות מוכיח שוב שבפוליטיקה הישראלית יש תמיד הזדמנות שנייה ושלישית ורביעית. כישלונות העבר נתפשים כשכר הלימוד של מנהיגי העתיד. עם כל הכבוד למצנע, ברק מציג פרופיל ביטחוני, מדיני וציבורי מרשים הרבה יותר. ברק גם הצליח להימלט ממוסדות העבודה ולהקים מפלגה פרטית עם ועדה מסדרת, כמו בחלומו של מצנע. עכשיו דרוש רק המשבר הלאומי שיחזיר אותו להנהגה. כי ברגע האמת ישכחו לו את הדירה באקירוב - כמו שסלחו לדיין את שוד העתיקות והניאופים כשנזקקו לשירותיו ערב מלחמת ששת הימים, ונזכרו בהם מחדש עם התרסקותו במלחמת יום הכיפורים.

אל-תחריר בנצרת

בשוק הפוליטי הישראלי יש משאב לא מנוצל: המצביעים הערבים. אם הם ייצאו בהמוניהם להצביע בבחירות הבאות, יוכלו לחולל מהפך ללא תקדים בהרכב הכנסת. גוש ערבי של 16-17 מנדטים ישנה את יחסי הכוחות בין השמאל לימין, וישרטט מחדש את הגושים הפוליטיים. המערכת תעמוד לפני דילמה: האם יתלכדו המפלגות הציוניות ויתבצרו מאחורי מצע ליברמניסטי, כדי להדוף את "הסכנה הערבית" - או שגוש השמאל ישתף את הסיעות הערביות בשלטון וישראל תתקרב ל"מדינת כל אזרחיה"?

בבחירות האחרונות לכנסת, במארס 2009, השתתפו רק 53.6% מבעלי זכות ההצבעה ביישובים הערביים. שיעור ההצבעה הכללי היה 64.7% (הנתונים מדו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה, בעריכת אשר אריאן ומיכל שמיר). שיעור ההצבעה הערבי נמצא בירידה תלולה בעשור האחרון, ביטוי לאכזבה מהמערכת הפוליטית ומהמדינה.

אבל ההצבעה הדלה לכנסת אינה מעידה בהכרח על אדישות פוליטית של הקהילה הערבית בישראל. בבחירות לרשויות המקומיות, שהתקיימו ארבעה חודשים לפני הבחירות הארציות, נרשמה מעורבות הרבה יותר ערה באותם יישובים עצמם. הנה כמה דוגמאות. בנצרת הצביעו 34 אלף תושבים לעירייה ורק 22 אלף לכנסת. באום אל פאחם הצביעו 20 אלף לעירייה ו-14 אלף לכנסת. ברהט הצביעו 18 אלף לעירייה, ורק 7,800 באו לבחור לכנסת. המסקנה ברורה: האזרחים הערבים יודעים היטב איפה הקלפיות. הם רק נמנעים מהשתתפות במשחק הפוליטי הארצי (ביישובים היהודיים התמונה הפוכה - ההשתתפות בבחירות המוניציפליות נמוכה הרבה יותר מאשר בבחירות לכנסת).

בהשוואה לעבר, בבחירות הקרובות ייקל לגייס את המצביעים הערבים סביב מצע משותף, אפילו יימשך הפיצול לכמה מפלגות. התחזקותו של אביגדור ליברמן וגל החקיקה האנטי-ערבית בכנסת הנוכחית יכולים לשמש גורם מלכד: הערבים נאבקים על זכויות האזרח שלהם, שממשלת הימין מבקשת לשחוק. גם הסביבה החיצונית פועלת לטובת מעורבות והשתתפות: המהפכות העממיות במדינות ערב והסכם הפיוס הפלסטיני יכולים לשמש דוגמה גם לקהילה הערבית בישראל. הצבעה המונית בבחירות לכנסת תהיה כיכר אל-תחריר שלהם.

אצל הערבים יש הרבה פחות ירידה מהארץ בהשוואה למגזר היהודי, או נסיעות ממושכות לחו"ל, ופוטנציאל המצביעים בפועל קרוב מאוד למספר בעלי זכות הבחירה. זה עולה בבירור מהבחירות לעיריות ולמועצות המקומיות הערביות, ששיעור ההצבעה בהן מגיע ל-80%-90%. אילו השתתפו בבחירות האחרונות עוד 150 אלף בוחרים ערבים, הם יכלו לקבל עוד חמישה מנדטים בכנסת. חד"ש זכתה ב-5,000 קולות בלבד בתל-אביב; קמפיין מוצלח יכול להביא לה עוד כמה אלפי מצביעים מהשמאל היהודי, בייחוד אם מרצ תיעלם.

ההצבעה הערבית קריטית לגוש השמאל, היא תביא במידה רבה לעלייתו או לקריסתו. בבחירות של 1992, רוב קטן של המצביעים הערבים בחר במפלגות "לא ערביות". וזו היתה הפעם האחרונה שבה יצרו העבודה, מרצ והמפלגות הערביות בלוק חוסם של 61 ח"כים. יצחק רבין עלה לשלטון וחתם על הסכמי אוסלו. אבל בבחירות הבאות, ב-1996, שהתקיימו בצל התמוטטות התהליך המדיני וגל פיגועים קשה בישראל, נרשם מהפך. שני שלישים מהמצביעים הערבים בחרו במפלגות הערביות.

המגמה הזאת התחזקה מאז. בבחירות האחרונות, 82% מהקולות ביישובים הערביים הלכו למפלגות הערביות - רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד. המפלגות הציוניות זכו לתמיכה רק ביישובים דרוזיים או בכפרים בדוויים בצפון, מקומות שבהם הגברים משרתים בצה"ל. ריכוז התמיכה במפלגות הערביות הועיל להן ולמרות הירידה בשיעור ההצבעה, הן הגדילו את כוחן בכנסת הנוכחית מ-10 ל-11 מנדטים. זו היתה הריאקציה לעליית ליברמן.

בתנאים כאלה, גוש השמאל אינו יכול לחזור לשלטון בלי להתפשר: לוותר על המצע המדיני שלו ולשתף בקואליציה מפלגות ימניות שיסכלו את התהליך המדיני עם הפלסטינים - או להתפשר על ההרכב האתני של הגוש ולשתף את המפלגות הערביות בשלטון. מפלגות השמאל הציוניות בחרו עד היום באופציה הראשונה, שותפות עם הימין והחרדים, והמפלגות הערביות נותרו מחוץ לממשלה.

המחלוקת על מקום הקהילה הערבית בישראל עומדת בראש סדר היום הפוליטי של הכנסת הנוכחית. ממשלת נתניהו-ליברמן, בתמיכתה החלקית של קדימה, מנסה לדכא את השאיפות הפוליטיות של האזרחים הערבים ולהציגן כחתרנות לא לגיטימית. אם ייווצר בכנסת גוש ערבי חזק, המחלוקת תחריף. יתגברו הקריאות לשינוי שיטת הממשל והנהגת משטר נשיאותי, או בחירות אזוריות לכנסת, או גם-וגם - כדי להחליש את ההצבעה הערבית (בבחירות נשיאותיות, הקולות שניתנו למפסיד אינם נחשבים; בחירות אזוריות, בכל מתכונת שהיא, ימחקו את הצבעת הערבים בערים המעורבות). יתגברו גם הניסיונות לפסול מראש את הרשימות הערביות.

אבל יש גם אפשרות אחרת, שהגוש הערבי יגדל ויתחזק עד כדי כך, שהפיתוי (או האילוץ) לכלול אותו בקואליציה יגבר על הדעות הקדומות והמחלוקת הפוליטית. זה יהיה מהפך היסטורי: ישראל בהנהגת קואליציה יהודית-ערבית תהיה מדינה אחרת, שבה תתחדד המחלוקת בין "מדינה יהודית" ל"מדינה ישראלית".

מהפך כזה אפשרי? התשובה תלויה בשיעור ההצבעה של הערבים ובעמדת מנהיגיה. האם יחזרו בבחירות הבאות על התרגיל של עזמי בשארה, שנרשם להתמודדות על ראשות הממשלה ב-1999 וטבע את הביטוי "מדינת כל אזרחיה" בלקסיקון הפוליטי - או שימשיכו בתהליך ההסתגרות וההחרמה ויוותרו על הסיכוי לתרגם את כוחם הדמוגרפי לעוצמה פוליטית? הבחירה בידם, והכרעתם תעצב את המערכת הפוליטית יותר מכל גורם אחר. *



''אני האיש אשר תמיד חוזר'', שר ברק עם הראל סקעת בבית הנשיא, ביום העצמאות


מצביעה בלוד, ב-2009. משאב בוחרים לא מנוצל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו