בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

הניתוח והביצוע

ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת" מנתחת פעולות מדינאים אשר איוולתן היתה ברורה בזמן העשייה ולא בדיעבד. הראיון עם אהוד ברק (מוסף "הארץ" 6.5) מעורר מחשבות נוגות על אדם מבריק, המיטיב כל כך לנתח בצורה רציונלית מצבים וכאשר מגיע לפעולה, ההיגיון נעלם. כך בשנת 2000, כאשר קבע שאין לנו פרטנר פלסטיני לשלום (מצב שלפי דעתי לא השתנה גם היום), אבל התעלם מעובדה שבמדיניות, כמו ברכיבה על אופניים, אי אפשר לעמוד, מוכרחים לדווש גם בהיעדר התקדמות. משא ומתן מדיני במקרים רבים אינו מביא לפתרון בעיות, אבל הוא הכרחי לתחזוקת מצב נסבל או ל"ניהול משברים". הכרזת "אין פרטנר" שמשמעה סיום משא ומתן, בהכרח הביאה אלטרנטיבה של לחימה.

גם המקרה של קידום בנייה בהתנחלויות בתקופת הנהגתו של ברק, למרות הראייה המפוכחת של הבעיה הדמוגרפית העלולה להביא לחיסול העצמאות היהודית, יכול בהחלט להיכלל בספרה של טוכמן.

בחזרה להווה: ברק מגחך על רעיונו של שמעון פרס להשארת התיישבות יהודית בתוך מדינה פלסטינית, אבל אין זה מופרך לדרוש סימטריה - כפי שיש פלסטינים בישראל, יכולים להיות יישובים של יהודים דתיים הקשורים למקומות הקדושים וגם של אחרים, כל זמן שאינם מהקצה הלאומני הלוחמני, בתוך מדינה פלסטינית.

מהנהגה מדינית נדרשים שני דברים: ראייה נכונה של המציאות (הדיאגנוזה), ופעולה עקבית הנובעת ממנה. היחס השלילי של הציבור כלפי אהוד ברק, נובע מהיעדר סינכרוניזציה בין ניתוחיו המבריקים לבין ביצועיו.

ישראל שטיין

תל אביב

נקיטת עמדה

התפלאתי מאוד לראות את התמונה של אהוד ברק שבחרתם להציג בשער הגיליון (מוסף "הארץ" 6.5). איני נמנית כלל וכלל עם אוהדיו, אבל תמוה בעיני מדוע ראיתם לנכון לבחור תמונה שכל כך אינה מחמיאה לו ואינה מייצגת אותו. יש בכך נקיטת עמדה ברורה מאוד מצד המערכת. מדוע לא לתת לכתבה לעשות את שלה?

מלי בנבנישתי

חיפה

רוח רעננה

כתושבת ותיקה בשדרות בן מימון בירושלים (למעלה מ-70 שנה), אני עדה למגינת לבי לשינוי הגדול שחל באופי השכונה, שהיתה שכונה חילונית מובהקת והמתחרדת מיום ליום. לכן אני מצדדת בהחלט בהקמת הקיוסק שמכתב נגדו התפרסם כאן ("לו הייתי רוטשילד", מוסף "הארץ" 6.5). כך אפשר יהיה להכניס רוח רעננה וצעירה החסרה כל כך היום בשדרה המשמימה וחסרת החיים.

שדרות רוטשילד בתל אביב הן דוגמה מצוינת שכדאי ללמוד ממנה, גם אם השדרות שם רחבות יותר. ליוזמה ברוכה כזאת לא צריך להתלוות רעש או נזק כלשהו לסביבה.

דינה חנוך

ירושלים

שאלה רטורית

התשובות על כל השאלות שהעלה אברהם בורג במאמרו "העבודה קשה מאוד" (מוסף "הארץ" 29.4) ברורות וידועות, גם לו וגם לכל מצביעי העבודה המתוסכלים מהתנהלות המפלגה (הנושאת בשם המחייב "עבודה") בשנים האחרונות. המאמר הוא בעצם שאלה רטורית אחת גדולה.

אם כך, מה עושים? שוב מתייצבים לצד המנהיג המעורר בנו איזושהי תקווה, רק כדי לראות איך הוא נשחק שוב בתוך המסגרת של המפלגה? אני קורא לבורג לקום ולעשות מעשה. הוא יכול! הוא מכיר את הפוליטיקה הישראלית, הן מבית והן מניסיון אישי, הוא יכול לחבר את החילונים עם המאמינים, הוא ציוני ושוחר שלום. עליו להציג את מועמדותו לראשות המפלגה ולהצהיר שעם בחירתו יוביל את הקו שלו, באופוזיציה מתמשכת, או בקואליציה שאיתה אפשר להסכים. ואם הוא חושב שמפלגת העבודה אבודה, עליו לעשות זאת תחת הדגל של מפלגה חדשה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הישראלית.

אני הולך איתו.

ניר כפתורי

תל אביב

עולם מסוכן

צר לי על אותם נערים נטושים ולא נתמכים שהתגלגלו לרחובות ולעולם הזנות ("אנשי התחנה", מוסף "הארץ" 8.4). לפי דבריהם, הנערים לא מאמינים בעצמם וביכולתם להצליח בחיים בעבודות חוקיות ו"רגילות", וחלקם מידרדרים לשימוש בסמים ובאלכוהול כדי לברוח מתחושות הגועל והדחייה מעצם עיסוקם בזנות. מצד אחד, זהו עולם מסוכן שבו עלולים להיתקל באלימות ובמחלות. מצד שני, הכסף ה"קל" שהם מרוויחים מאפשר להם לחוש שליטה וכוח, תחושות שלהן נערים בסיכון זקוקים.

הפעולות של משרד הרווחה בשיתוף משרד הבריאות כנראה לא מספיקות. יש צורך לאתר את הנערים שנפלטים לרחוב בטרם הגיעם לעסוק בזנות. יש לדאוג להם למסגרות חינוכיות ולתעסוקה מתאימה. בנוסף, יש לתת עזרה ומענה לאותם נערים שכבר נמצאים במעגל הזנות ולנסות לשקמם מבחינה רפואית, נפשית וכלכלית.

ארבל ליבנה צדר

תל אביב

כוחה של האמונה

מבט נוסף על שאלה גדולה: למה מאמינים באלוהים? (מוסף "הארץ" 15.4). ההשתוקקות לנשגב היא צורך אנושי כמו האהבה. אלה רגשות שנצרבו בגנום האנושי בתהליכי האבולוציה כיוון שהביטוי שלהם משרת יתרון לקיום הפרט ולקיום המין (species). האוהב והנאהב מחזקים באמצעות קשר האהבה את מערכת התמיכה ההדדית במאבק הקיום ובתהליכי הרבייה והדאגה לדור הבא. המשתוקק לנשגב מערה לחיים שרירותיים, חסרי פשר לכאורה, את הערך המוסף של משמעות שמחזקת את דבקותו בהם ומשפרת את שרידותו.

במהלך ההיסטוריה של האנושות בעלת התודעה, נוקזו אל הצורך הבסיסי של ההשתוקקות לנשגב תכנים שונים ומגוונים ואחד מהמצליחים שבהם הוא האמונה בכוח עליון המפקח על היקום ועל הפרט ומבטיח מזור לחרדה מהחידלון המוחלט והבלתי-נתפס של המוות. לפי גישה זאת, אמונה מוחלטת וציות בלתי מתפשר לציוויים שנתן אותו כוח עליון, דרך מתווכים אנושיים מורמים מעם, היא הדרך לצקת משמעות בחיים ואף מעבר להם.

אמונה באלוהות כזאת או אחרת נותנת ביטוי לתחושות מובנות, הנטועות עמוק ברבדים שלא נזקקים לתמיכה או צידוק רציונלי כלשהו ואולי אף נמצאים בסתירה להיגיון השכלתני האובייקטיבי. על מסד זה נבנו בנייני-על של דתות למיניהן, שברוב המקרים משרתות בנוסף (אם לא בעיקר) צרכים מקומיים, פוליטיים, חברתיים וכלכליים.

כל הניסיונות ליצור מערכת נותנת משמעות לקיום האנושי, שתחליף את האמונה הדתית, נכשלו כיוון שלא סיפקו את הצורך הרגשי הבסיסי של ההשתוקקות לנשגב. מעטים האנשים שיכולים באמת לצלוח את חייהם החד-פעמיים עם הכרה עמוקה שהקיום האנושי הוא אקראי אם לא שרירותי, חסר פשר ותכלית חיצונית ושמעבר לו לא ממתין דבר.

אהרון פרימרמן

תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו