בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיווח מיוחד ממזרח לוב | מלחמת העצמאות שלהם

תשעה מורדים לובים מספרים מדוע החליטו להקריב את חייהם למען הפלת שלטון קדאפי

תגובות

הם סטודנטים, מהנדסים, חיילים לשעבר או סתם מובטלים. הם באים מרקעים שונים, השקפותיהם הפוליטיות והדתיות מנוגדות לעתים קרובות, אבל הם מעדיפים שיתייחסו אליהם רק כאל "לובים". רבים לא נשאו נשק מימיהם, עד להפגנות הקטלניות של 17 בפברואר, שהציתו את המרד נגד מועמר קדאפי, אך הם אינם מהססים לצאת לרחובות בעקבות רוחות החופש שמנשבות עתה בעולם הערבי. הדיכוי האכזרי של כוחות שליט לוב אילץ אותם לשנות לגמרי את אורח חייהם ולעשות דברים שלא עשו אף פעם. את חבורת המהפכנים הלא-מאורגנת הזאת מאחדת מטרה אחת, שראוי למות למענה: לשחרר את מולדתם מקדאפי ובני משפחתו.

הם חמושים בקושי, אבל נאבקים על חייהם ויודעים שאם המהפכה תיכשל, נקמתו של קדאפי תהיה עקובה מדם. במצור על בנגאזי הם נלחמו מרחוב לרחוב נגד משגרי הרקטות והמשוריינים של נאמניו, טיפסו על טנקים לשפוך לתוכם דלק ולהציתם ושילמו מחיר עתק בחיי אדם, במלחמה שגבתה כבר אלפי חללים.

המהפכה הלובית נמשכת זה שלושה חודשים. הצדדים הלוחמים תקועים במבוי סתום בעיר מיסרתה במערב המדינה ובברגה וראס לנוף במזרחה. נחישות המורדים לא פחתה, אף שהם מתמודדים עם קשיים הולכים וגדלים, לוגיסטיים ואחרים, במרד שהיה למלחמה ממושכת. מאות מכוניות יוצאות מדי יום מבנגאזי לקו החזית, להתעמת עם כוחות קדאפי או להביא מזון ושתייה ל"שבאב", כפי שמכונים הלוחמים הצעירים המהפכנים. הרצון להילחם משתווה רק לייאוש שהיו שרויים בו ב-42 שנות שלטון קדאפי.

צילמנו ושמענו את סיפוריהם של תשעה לוחמים, בעת שהות של עשרה ימים בלוב. ביקרנו במחנות אימונים, בחזית וברחובות בנגאזי, בירת המהפכה. הם צולמו במחנה "17 בפברואר" בעיר, בסיס האימונים העיקרי של המורדים ובבית המשפט לשעבר במרכז בנגאזי, לבה של המהפכה ומטה "המועצה הלאומית הזמנית", השולטת למעשה בחלק המזרחי של לוב.

דמוקרטיה, עבודה, הזדמנויות

ואליד מחמד, בן 45, גר בבנגאזי עם אשתו ושני ילדיו. הוא מובטל. את מעט פרנסתו הוא מוצא בהובלת סחורות לנמל במכוניתו. הוא מאשים את המשטר בעוניו ובחוסר הזדמנויות לשפר את מצבו.

"קדאפי לא נתן לנו אפילו ללמוד אנגלית. המשטר לא נתן לנו שום תקווה", הוא אומר. הוא מעולם לא אחז בנשק לפני המהפכה, אבל עכשיו הוא שמח להילחם למען ארצו. הוא אינו חושש לעצמו, אבל חרד לביטחון משפחתו. "קדאפי אכזרי והוא ינקום נקמה רצחנית אם יצליח להיכנס שוב לבנגאזי". לדעתו ולדעת לובים רבים, כוחות קדאפי קיבלו הוראה להרוג ילדים מגיל עשר ומעלה, כדי להעניש את העיר שעמדה בראש המהפכה.

הוא לא זוכר דבר אחד טוב שקדאפי עשה למען לוב ב-42 שנות שלטונו. למה הוא מצפה? לעתיד דמוקרטי, לעבודה ולהזדמנויות לילדיו. הוא חושב שהוא כבר מבוגר מדי ליהנות מפירות המרי העממי, אבל בטוח שהקורבן שהקריב יעזור לדורות הבאים ליצור מדינה טובה יותר. "אנחנו צריכים להתחיל לשקם את לוב בהקדם האפשרי", אמר. "כשקדאפי יילך, זה יהיה קל".

לומד לירות

נאג'יד עלי, בן 29 מעיר הנמל ברגה, שם הוא עובד בהטענת מכולות על ספינות. הוא רווק ואין לו ילדים, אך מתכננן להתחתן כשתסתיים המהפכה. כמו רבים מחבריו, עלי השתתף תחילה בהפגנות מול בית החולים בעירו, כמחווה לאלה שנפצעו מירי כוחות הביטחון של קדאפי. כשנודע לו על המהפכה בבנגאזי, עזב הכל והצטרף להפגנות שם. כשעזב את ברגה, ב-16 בפברואר, "נשים שרו בכל העיר וחגגו את תחילת המהפכה".

עד אז, הוא לא חלם אפילו שקדאפי יוותר על השלטון או יודח במהפכה עממית. "כשהתחלנו להפגין, לא חשבתי שאפשר יהיה לסלק אותו מבנגאזי", הוא אומר ועיניו הכהות נוצצות בהתרגשות. עכשיו, "להיות חלק מכל זה זו חוויה שלא תיאמן. אני גאה ומלא אנרגיה".

בבנגאזי למד לירות במקלעים ובנשק קל. הוא לא מוטרד מהשאלה כמה זמן תימשך המלחמה, או מהתמיכה הכספית המעטה שהמורדים מקבלים, כי מטרת כולם "פשוט לנסות להרוג את קדאפי בגלל הפשעים שעשה", גם נגד משפחתו: דודו נעצר ונכלא לשבע שנים, ללא משפט וללא כתב אישום, ושוחרר ללא הסבר.

רבע מהחיים בכלא

עבד אל-סאלם עלי הוא בן 40, נשוי ואב לשלושה, מורה לשעבר בבית ספר יסודי. ב-1990 נעצר ונכלא לעשר שנים בכלא אבו-סילים הידוע לשמצה. אחר כך נוקה מאשמה ושוחרר.

"כשאתה נכנס לכלא אתה אדם מת", הוא מסביר, "אבל אם אתה מצליח לצאת, אתה נולד מחדש". ב-1996 ראה כיצד נעלו סוהרים 1,200 מחבריו לכלא בתאיהם - וירו בהם. יום קודם לכן אירגנו האסירים הפגנה במחאה על התנאים הקשים. "הם ירו בכולם, חולים ואסירים שישנו בתאיהם", מספר עלי. הוא עצמו ראה איך כופים על הניצולים לפנות את הגופות. "אני חושב על מה שראיתי כל יום", הוא מסביר. "לעולם לא אוכל למחוק את הזיכרונות האלה. תמיד אזכור שרבע מחיי עברו בכלא, בלי סיבה".

ההכשרה הצבאית היחידה שקיבל היתה אימון בסיסי שניתן בבתי ספר, בשנים שקדאפי חשש מפלישה אמריקאית. לפי עלי, הסיכויים שייהרג גבוהים. הוא הבין זאת כשעמד מול הטנקים של קדאפי ולא ידע איך לעצור אותם. אבל יש בו ביטחון פנימי עמוק, שדמוקרטיה וחירות שוות הקרבה עצמית. הוא הצטרף למהפכה כדי שיהיה לילדיו עתיד טוב יותר. "עדיף למות בקרב למען מדינתך מאשר להירצח לאט, יום אחרי יום, על ידי הרודן ששולט בך".

מהצבא למחנה המורדים

חסן קאדיף, בן 62 מבנגאזי, הוא נשוי ויש לו ארבע בנות ושלושה בנים. כקצין בדימוס בכוחות המיוחדים של צבא לוב, שבו שירת 25 שנים, הוא לא היסס לתרום למורדים מניסיונו ומהידע שצבר מיד בתחילת המהפכה. "העדיפות הראשונה שלי היא לשרת את עמי, כמו כל הלובים שאני מכיר", הוא אומר בצניעות.

כיום הוא מאמן בבסיס הצבאי "17 בפברואר" בשולי בנגאזי, שהיה ידוע לשמצה בעבר, כי שם נהגה המשטרה החשאית לחקור, לענות ולרצוח מתנגדים פוליטיים. המקום נכבש בידי המורדים. "נאמנותי היא למדינה שלי, לא לקדאפי", מסביר קאדיף, "לכן החלטתי להצטרף אל העם". קאדיף אימן מאות שכירי חרב זרים כשהיה בצבא. "צ'אדים, אוגנדים, לבנונים, פלסטינים, אלג'יראים. האירוניה היא שכעת אני עלול למצוא את עצמי נלחם נגד אותם שכירי חרב".

"בצבא אתה לא שואל שאלות, אתה ממלא פקודות", הוא אומר במרירות, כאילו כדי להצדיק את עצמו. אבל הוא לא מתחרט על עברו: כשהצטרף לכוחות המזוינים לא היה לאיש מושג על יחידת שכירי החרב שהקים קדאפי. גם היום הוא מוכן למות למען מדינתנו, כפי שהיה מוכן למות למענה כל חייו. "אם המוות יבוא, אקבל אותו בהנאה", הוא אומר.

חושש ממחיר גבוה מדי

אחמד ג'אודה הוא בן 27, והוא סיים לאחרונה תואר ראשון בביולוגיה. בגלל מצבה הכלכלי הקשה של לוב לא הצליח למצוא עבודה בתחומו והועסק כמאבטח בחברה סעודית. ג'אודה הוא אחד הראשונים שהצטרפו למהפכה ב-14 בפברואר, והשתתף בהפגנה מול מחנה חטיבה בבנגאזי. כשהותקף הבסיס הצליח לשים ידו על הרובה בו הוא משתמש כיום. אחרי אימון קצר, מונה למפקח על יחידת נ"מ ונשלח לאג'דאביה. בקרבות על העיר נהרג לידו אדם ושלושה מחבריו נפצעו.

תקוותו הגדולה ביותר של היא להיפטר בקרוב מקדאפי ולבנות את לוב של העתיד. עם זאת ג'אודה חושש שהמחיר בחיי אזרחים יהיה גבוה מדי. האזרחים סבלו מאוד עד כה, הוא חושב. הוא אינו רוצה להפוך את מדינתו לסומליה שנייה, אך הדחת קדאפי עומדת בראש מעייניו. "איננו יכולים לחזור אחורה עכשיו", הוא אומר, "כי קדאפי יהרוג את כולנו".

אחרי שצבר ניסיון בלחימה, מתכננן ג'אודה לעזוב את עבודתו ולהצטרף לצבא הלובי החדש ולהמשיך ולשרת את ארצו. הוא לא חווה הטרדה או התעללות ישירה של משטר קדאפי, אבל חש את הדיכוי במדינה שאין בה חופש, אין צדק ואין שירותי רווחה. ב-1998 נחטף אחד מבני דודיו מחוץ למסגד, אחרי תפילת הבוקר, ונרצח. "אשמתו" היחידה היתה קשרי הדם שלו עם שייח שהטיף למתפללים לא לקבל את מרות משטר קדאפי.

לא אומץ, ייאוש

ארבווה סלם הוא תושב בנגאזי בן 35. כשהיה ילד, חלם להיות עורך דין. היום הוא מובטל ורווק. לפרנסתו הוא מנקה דגים בשוק המקומי ועוסק בעבודות כפיים אחרות, להגדיל מעט את הכנסתו. מצבו כה נואש שהוא מוכן לעשות כל עבודה שתאפשר לו לנהל חיים נורמליים ולהתחתן, הוא אומר. מלבד הדחת קדאפי, חלום חייו הוא לחיות בדירה נעימה עם אשה שהוא אוהב.

בראשית ההתקוממות השתמש כמעט בכל חסכונותיו (כ-500 דינר, 50 יורו) לקנות את רובה הקלצ'ניקוב שבו הוא נלחם עכשיו. הוא למד להשתמש בו בשנתיים ששירת בצבא ("גם שם אף אחד לא אהב את קדאפי", הוא אומר); הוא פרש מהצבא לאחר שאחיו, שהיה גם הוא חייל, נשלח לשנתיים ושבעה חודשי מאסר. "הוא לא עשה שום דבר רע. בסך הכל התווכח עם קצין בכיר מאוד", נזכר, "וזאת היתה טעות קשה בתקופת קדאפי".

אין לו חזון ברור למדינה שאחרי המהפכה. דאגתו היחידה היא להיפטר מקדאפי, "כי כל מי שיבוא אחריו לא יכול להיות גרוע ממנו". הוא אינו חושש לחייו, אבל לא מתוך אומץ לב אלא מייאוש. "אלך לכל מקום שיבקשו ממני ללכת, כי אין לי מה להפסיד", הוא מסביר. "ואם אצטרך להקריב את חיי למען בני ארצי, שיהיה; כך הם ישרתו לפחות איזו מטרה".

בטוח בניצחון

פרח מוחמד עלי מבנגאזי הוא סטודנט לתקשורת בן 28, בשנת לימודיו השנייה. הוא עדיין רווק, כפי שהעיד בכעס. "קדאפי לא איפשר לי להתחתן, כי במדינה הזאת אין חיים: אין עבודה, אין כסף, אין הזדמנויות", הוא אומר. כשהמהפכה תיגמר הוא מקווה למצוא עבודה באחד מגופי התקשורת הרבים שצצו בבנגאזי מאז החלה ההתקוממות בעיר. "כלי תקשורת כמו עיתונים, רדיו וטלוויזיה הם סמלי המהפכה הלובית", הוא אומר, "ואני רוצה להיות חלק מהם".

אחרי שהשתתף בקרב לצד המורדים, נשלח להגן על בניין בית המשפט במרכז העיר, המשמש היום מטה המועצה הלאומית הזמנית. הוא הצטרף למהפכה כדי להביא כבוד וחירות למדינה רבת סתירות, שבה "יש פער עצום בין עושר הנפט למצוקת העניים". אבל אין לו ספק: "ננצח, כי הלובים היחידים שתומכים עדיין בקדאפי עושים את זה מפחד".

הוא לא אוהב להתעסק בנשק ומקווה להחזיר את הרובה שקיבל כשתסתיים המהפכה. "אני נלחם מתוך הכרח, אבל זו לא נטייתי הטבעית, אפילו שלא פחדתי בזמן הקרבות", הוא אומר. "אם הייתי נשיא לוב, הייתי דואג קודם כל לתת עבודה לצעירים כמוני, בני עשרים ושלושים, ולפתח את התיירות. לוב היא ארץ נהדרת. בגלל קדאפי אף אחד בעולם לא יודע את זה".

ללכת עד הסוף

עבדאללה מוחמד דוחא הוא תושב בנגאזי בן 22, שהתמחה בטכנולוגיית אינטרנט בסיום לימודיו בתיכון. הוא מתלוצץ ואומר שכבר שכח כל מה שלמד, כי אין בלוב עבודה בשבילו. מה שהכי מכעיס אותו הוא שאחותו, "בחורה מבריקה" לדבריו, סיימה אוניברסיטה בגיל 22 אבל מצאה עבודה רק אחרי תשע שנים.

"קדאפי היה עסוק יותר בתליית סטודנטים, בגלל דעותיהם הפוליטיות, מאשר בדאגה לעתידם", הוא אומר באירוניה. "אבל עכשיו העולם יודע לפחות מי הוא ואיך התעלל בבני עמו". הוא הצטרף למהפכה מהיום הראשון, נחוש לתבוע מהחיים את מה שמגיע לו, או למות מוות מהיר; מדי יום הוא נוסע מבנגאזי לקו החזית ובחזרה, להעביר מידע ממטה המורדים ללוחמים בשטח. "זה עיסוק מסוכן לאדם כמוני, שלא ראה עד המהפכה תרמיל של כדור", הוא אומר. "שניים מחבריי הטובים ביותר מתו כשמילאו אותה משימה. אבל במקום שזה יפחיד אותי, זה הגביר את נחישותי".

הדרך היחידה, להערכתו, לסיים את המלחמה היא ללכת עד הסוף, עד לטריפולי. אבל הוא לא רוצה שזה ייעשה בסיוע כוחות קרקע זרים. לוב צריכה להשתחרר בידי לובים, כי צלקות המעורבות האמריקאית בעיראק עדיין לא הגלידו, הוא אומר. הוא סבור שאין אפשרות להתפשר עם קדאפי. "אם הוא היה עומד עכשיו מולי, הייתי הורג אותו", הוסיף לפתע, "הייתי מכניס אותו לכלוב ומזמין את הציבור לראות את המנהיג לשעבר כלוא כמו כלב".

לא לחם וחמאה

עטיה עבד א-סלאם, חייל במקצועו, בן 30, מתגורר בבנגאזי, שירת בצבא כשנתיים וחצי והושעה בשל בעיות תקציב. הוא התמרמר על כך אבל לא הופתע, כי ראה איך קדאפי מזניח את כוחות הצבא הלאומי כדי להקים לעצמו ליגיונות פרטיים. החיים בצבא היו קשים, הוא מספר.

"התייחסו אלינו כמו לחיות, אפילו לא שילמו מה שמגיע לנו", נזכר. "המשכורת החודשית היתה 500 דינר (כ-50 יורו), אבל המפקדים שלנו נהגו להוריד ממנה לפחות 200 דינר ולקחת לעצמם. לא יכולנו להתלונן, כי היו שולחים אותנו לכלא. זה קרה לכמה מחברי. זה עורר אצלי שאלות מצפוניות רבות, אבל לא יכולתי לעשות כלום".

עם פרוץ המהפכה הוצב ליד בן-ג'וואד, שם השתתף במארבים לכוחות קדאפי. "באחד הקרבות יריתי ממטול אר-פי-ג'י והרגתי רבים", הוא נזכר בסיפוק.

עבד א-סלאם, המאורס לבחירת לבו, מצפה לסיום המלחמה כדי להתחתן עמה ולעזוב את בית משפחתו. "אבל זו לא מהפכה על לחם וחמאה, כפי שהיא אולי מצטיירת מחוץ ללוב", הוא אומר. "זו מלחמה על זכויותינו, זכויות שביקשנו לעצמנו במשך עשורים, זכויות שהמשטר סירב בשיטתיות לתת לנו". כשהמלחמה תסתיים הוא מתכנן להצטרף לצבא מטוהר מאנשי קדאפי ולהמשיך לשרת את ארצו, "כפי שאני עושה היום".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו