בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שמעצבים את החיים

אחרי 40 שנה שבהן היו מזוהים עם עיצוב יוקרתי של בתי עשירים, ג'ף ותמרה טולמן פותחים את ביתם האמיתי - שבו נולד בנם גבי עם פיגור שכלי קל, ושממנו יצא לחיי משפחה עצמאיים ולדרך אמנותית

תגובות

הם מעדיפים להתראיין לחוד. "ג'ף מצייר את ההתמודדות באופטימיות", אומרת תמרה טולמן, תוך כדי הכנת קפה פילטר. אחר כך היא מפטירה בהינף יד, "גברים ונשים הם שונים", ושולפת סיגריה דקיקה. בסביבתם הקרובה הם אף פעם לא הסתירו את גבי, הנה - שלושה דיוקנאות עצמיים שלו תלויים על קירות הבית, ציורים עזי מבע ורוויים בכישרון. אבל זו הפעם הראשונה שבה הם מוכנים שהציבור יזהה אותם לא רק בתור הזוג שהכיר לתרבות הישראלית את העיצוב היוקרתי, אלא גם כמי שהתמודדו עם אחד הקשיים הגדולים ביותר שיכולים לעמוד בפני הורים.

לפני שלוש שנים מכרו את מפעל חייהם, רשת חנויות "טולמנ'ס", והתפנו לעיסוקי הפנאי של הגיל השלישי. בד בבד מכרו את הווילה המפוארת שהפכה למיתוס בכפר שמריהו ועברו לדירה מעוצבת באחד הרחובות הסמוכים למוזיאון תל אביב. תמרה השקיעה את מרצה בעיצוב הדירה. ג'ף כתב על גבי - ספר שהוא אכן אופטימי, ואולי קשה שלא להיות אופטימיים אחרי נקודת המוצא הקשה, לפני כמעט 40 שנה.

גבי סבל מתסמונת פייר רובין, המאופיינת בחך שסוע. לאחר הלידה נפלה לשונו לאחור, ובמשך כשעתיים הוא סבל ממחסור בחמצן, שגרם לנזק מוחי קל. "הרופאים אמרו לי: 'הילד לא ישרוד עד הבוקר, יותר טוב שלא יחיה'", משחזר ג'ף במבטא אנגלוסקסי. "הם התפלאו שלא קיבלתי את הדין שלהם. הם לקחו אותי לראות אותו. ראיתי כדור. הוא שכב עם הרגליים מעל הכתפיים. הוא יצא מקופל. אצבעות הידיים היו סגורות. היה לי חבר מתנועת הנוער, מומחה ברפואת ילדים, ד"ר סולי רייזנר. בעשר וחצי בלילה התקשרתי אליו והסברתי לו את המצב. החבר אמר לי שאנחנו חייבים להוציא אותו מיידית מאסותא ולהעביר אותו לתל השומר, שם יש ציוד. תמרה היתה בהרדמה, הייתי צריך להחליט לבד. לקחתי שתי דקות ואמרתי לו: 'ניקח אותו'. תוך עשר דקות היינו באמבולנס".

ג'ף, בן 79 כיום, שקע בשנתיים האחרונות בזיכרונותיו וכתב על בנו. "נחטף מן המוות", קרא לספר שהוציא בהוצאה עצמית ויימכר על ידי בית איזי שפירא המטפל בילדים עם צרכים מיוחדים, ושבו טופל בעבר גם גבי. ג'ף עמד בעבר בראש הוועד המנהל של המוסד וכיום הוא חבר כבוד בו. הוא מספר על מסע ארוך, שהביא לכך שכיום גבי חי חיים עצמאיים. הוא גר בקרית מוצקין, נשוי, אב לשני ילדים קטנים ועובד בחברת שטראוס. בזמנו הפנוי הוא מצייר.

כבר 50 עבודות מכר גבי טולמן. בבית הוריו תלויים ציוריו לצד אלו של לאה ניקל, חברתה הטובה של אמו תמרה. כל מכריה של תמרה, היום בת 68, מתארים אותה כמטר ארבעים וחמישה של אנרגיה וכריזמה. אדומת שיער, מלאת חוש הומור ולבושה תמיד באלגנטיות המושכת את תשומת הלב. בכתבות משנות ה-80 וה-90, שבהן רואיינה על עסקים, סגנון ואופנה, היא כונתה "בולדוזר", "הר געש בגוף מיניאטורי". הפעם זו שיחה אחרת. לא כל יום היא פותחת צוהר אל עולמה, אל "הטרגדיה", כפי שהיא אומרת. הרבה שנים של ביקור אצל פסיכולוגים נדרשו ממנה, עד שהוציאה את המילה הזאת מפיה.

"במשך שנים את שואלת את עצמך, 'למה זה מגיע לי?'" היא מתוודה, "אני בן אדם רע? למה יש לי מזל כזה? ואת מתמודדת עם הכעס והכאב, מטפלת בהם, אבל זה תמיד איתך. אני היום מאושרת עבור גבי - אבל הכאב נשאר". לא אחת, הדמעות משתלטות עליה. "אני לא רוצה לבכות, לא רוצה רחמים", היא מיד מזדקפת, "שלא ייצא כך. המטרה שלי זה לחזק אנשים שנמצאים במקום הזה. אני רוצה להגיד שאפשר אחרת במלחמה הזאת. נכון, בשביל להצליח צריך שותף, וגבי היה שותף מדהים. גם בגלל האופי שלו, בגלל האישיות, חוש ההומור והאינטליגנציה. הטעות הכי גדולה של הורים זה לרחם על הילדים האלו".

כל כך פחדתי

במשך שלושה חודשים וחצי לאחר לידתו, היה גבי מאושפז בתל השומר. תמרה וג'ף החליפו ביניהם את משמרות היום והלילה לצדו. "כל היום ישבתי על הכיסא מולו", היא משחזרת. "גבי שכב על הצד, עם האצבע בפה. כל פעם פקח עיניים, בדק אם אני שם וסגר בחזרה. בגלל העיוותים בגוף שלו, הייתי משעינה אותו על ערימות של חיתולים שהייתי מסדרת, שיהיה לו נוח. האחיות היו צועקות עלי, למה אני מבזבזת חיתולים. הייתי אבודה".

גם את היחס של הרופאים היא מגדירה כנורא, חסר רגישות. "לא פעם הם היו נכנסים עם סטודנטים ומדברים על גבי, 'אין לו סיכוי', הם אמרו לא אחת, מולי, בחוסר טקט נורא. התחננתי שיגידו לי משהו. הסתכלתי על הרופאים כאילו הם אלוהים, והיום אני יודעת שהם לא. היום כל אמא צריכה לדעת, שאם הרופא לא מוצא חן בעיניה היא יכולה ללכת לרופא אחר. יש לך זכויות ולילד שלך יש זכויות, ואף אחד לא יכול להפחיד אותך. אבל אז זה היה אחרת. כל כך פחדתי. כל כך הייתי צריכה עזרה, אבל אף אחד לא דיבר איתי. לא היה שם פסיכולוג ולא עובדת סוציאלית".

בבקרים, לאחר שינה טרופה בבית, היא היתה קמה בבהלה וממהרת להחליף את בעלה לצד בנה, תוהה אם הוא עוד חי. "הדבר הראשון שמרגישים זו אשמה", היא אומרת. "את מרגישה שעשית משהו לא בסדר. סגרתי את עצמי. בגלל החך השסוע והבעיות האחרות, הלשון היתה נופלת כל הזמן לאחור והוא היה נחנק. למדנו להאכיל אותו עם זונדה. בשלב מסוים תפרו לו את הלשון לשפה, כדי שלא תיפול לאחור, וכך הוא היה במשך שנה וחצי. הוא סבל כל הזמן מדלקת ריאות, בגלל חדירה של פירורי מזון לריאות. האצבעות שלו היו מקופלות, סגורות. החזה שלו היה מחוץ כי הוא היה לחוץ בתוך הבטן".

יום אחד שאלה את אחד הרופאים מה עוד אפשר לעשות. "תגיד לי, ואנחנו נעשה", אמרה. הרופא אמר "TLC". "אני כבר חשבתי שמדובר בתרופה חדשה", היא משחזרת, "אבל הוא מיד פירט: Tender, Love, Care (עדינות, אהבה ודאגה). ואני מסתכלת עליו ואומרת לו: 'אם כך, תן לי לקחת אותו הביתה'. הוא הסכים. בבית החולים כבר לא היה מה לעשות".

מתי אספת את עצמך?

"זה לא לקח הרבה זמן. ידעתי שאין לי אופציה, אני צריכה להילחם. הייתי צריכה למצוא את הכלים להילחם מלחמה שאני לא מכירה. את לא יודעת מי האויב שלך. היום המידע הרבה יותר ידוע, אבל אז, מה שהרופאים אמרו היה קדוש. היום אני יודעת ששום דבר לא קדוש. לפני הלידה הכנו לו חדר שהיה הכי יפה שאפשר לחלום עליו, ולתוכו הכנסנו אוהל חמצן מיוחד. זה היה מראה סוריאליסטי".

"הוא היה מקבל את האוכל עם זונדה ישר לבטן", מספר ג'ף. "במשך שלושה חודשים בבית החולים הוא לא העלה במשקל. אחרי יומיים בבית הוצאנו את הזונדה והתחלנו להאכיל אותו עם כפית. מאוד בזהירות. לאט-לאט. והוא התחיל לאכול ותוך חודש העלה חצי קילו".

זאת היתה מלחמה מהרגע הראשון. הם ידעו שההתפתחות של גבי תלויה רק בהם ובמעשיהם. בגיל חצי שנה כבר עבר את הניתוח הראשון, לסגירת החך השסוע. אבל כשחזרו הביתה, הוא החל לדמם קשות מהפה. "תפסתי את העוזרת שהיתה היסטרית לגמרי, צעקתי עליה שתחזיק אותו עם הראש למעלה, ונסעתי כמו מטורפת לאיכילוב", מספר תמרה. "לא עצרתי באף רמזור, עד המיון. אחר כך התעלפתי".

כשהחל לגדול, היה לה חשוב לאתגר אותו כל הזמן. "כשגבי החל ללכת והיה נופל, לא רצתי אליו", היא ממשיכה. "תפסתי את עצמי בכוח ואמרתי לעצמי: 'הוא צריך לקום בעצמו. אם אעזור לו - הוא לא ילמד'. וזו המלחמה הכי קשה. בגיל חמש כבר היו לו אופניים, והשכנה שלי היתה אומרת לי: 'אני לא יכולה להסתכל איך שהוא נוסע', אמרתי לה, 'הוא צריך לנסוע'. מה שאת מקרינה, זה מה שיהיה".

אבל התמודדות לא פחות קשה, מספרת תמרה, היתה עם החברה הסובבת. "השכנים, החברים, המשפחה, לא ידעו מה להגיד. מה אומרים ליולדת עם ילד כזה? 'מזל טוב?' או 'איזה אסון קרה לכם'. לשלוח פרחים או לא לשלוח פרחים? הייתי יולדת שלא קיבלה פרחים. חוץ מחבר אחד, שגם לו ילד חריג. הוא שלח לי פרחים ובקבוק בושם ואמר לי: 'אני יודע מה זה לחזור הביתה בלי תינוק". קולה נסדק. כאילו לא חלפו 40 שנה. "את יודעת מה זה לצאת עם ילד כזה לרחוב, בעגלה?" היא שואלת רטורית. "היה קשה להתמודד עם האנשים. יצאנו איתו לכל מקום ואנשים הסתכלו. יצאתי איתו לקונצרטים, וידעתי שאני מסתובבת עם ילד שמחובר לזונדה ונראה שונה לגמרי, ואנשים לחשו מאחורי הגב שלי, 'למה היא יוצאת עם דבר כזה?' ואת צריכה לזקוף את הראש למעלה ולהסתכל עליהם ברחמנות. וזה עדיין חותך אותך כמו סכין. ועד היום מסתכלים. להרבה אנשים אין חינוך לקבלת החריג. מה אתם מסתכלים?"

לא דיברת, לא שיתפת?

"רק אחרי הרבה שנים התחלתי לדבר. במהלך השנים זה היה גבי והעבודה. זהו".

חשבו שאני אגואיסטית

ובהחלט היתה גם עבודה. לצד הטיפול בגבי וההתמודדות הנפשית, תמרה וג'ף הקימו אימפריית ריהוט. ג'ף נולד בדרום אפריקה ובתחילת שנות ה-60 נישא לישראלית שפגש שם. ב-61' עלה ארצה והחל למכור ריהוט מדנמרק לעולים חדשים, שנהנו מהקלות מס. ההתעניינות היתה גדולה, ולאחר מספר שנים הוא פתח את חנות הרהיטים "דניש אינטריורס" בתל אביב.

"בדניש הקפדנו על מחיר קבוע", נזכר השבוע ג'ף. "אנשים בארץ אמרו לי שאני לא יודע איפה אני, שבארץ מתמקחים, אבל לא הסכמתי. שקיפות ואמינות זה בסיס לעסק חזק, ואנשים התחילו לכבד אותי. תוך זמן קצר העסק פרח עם עשרה סניפים ו-220 עובדים". את תמרה, אז עולה חדשה מארגנטינה, הוא הכיר כאשר הגיעה לראיון עבודה בחברה. ב-69', לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה, נישא לה.

במשך שלושה עשורים היא היתה הרוח החיה והתוססת מאחורי העסק. היא הקימה את "דניש פלוס", שבה מכרו לצד הריהוט גם חפצי נוי לבית. ג'ף עסק בקניית רהיטים ותמרה היתה קניינית הכלים ומעצבת החנויות. היו זמנים שבהם נייר העטיפה החום-אדמדם של "דניש" היה הלהיט של תקופות המתנות לחגים בישראל, אולם העסק נקלע לקשיים, וב-78' מכרו ג'ף ותמרה 80 אחוז מהרשת לחברת "רים". בהמשך, לאחר תקופה כלכלית לא פשוטה, מכרו גם את שאר אחזקותיהם.

ב-86' תמרה הקימה את "טולמנ'ס". היא ייבאה רהיטים ממיטב בתי העיצוב בעולם, וכלי נוי לבית. הסניפים שיגשגו, וזכו להערכה בקרב אלו שיכלו להרשות לעצמם לרכוש את הסחורה. ג'ף עבד באותה תקופה כיועץ לחברות, אבל הצלחת הרשת החזירה אותו לעבוד עם תמרה, והזוג הפך למעצב של דירות האלפיון העליון.

"היו תקופות שאנשים חשבו שאני אגואיסטית", היא מספרת. "איך אני מעיזה לעבוד? נוסעת לחו"ל ונוסעת לתערוכות. כשמלאו לגבי שמונה חודשים, חזרתי לעבודה. ידעתי שאם אשאר בבית כל הזמן לא יהיה לי טוב ולא יהיה לו טוב. זה ידכא אותי וישגע אותו".

ייסורי מצפון?

"יש הרבה. אי אפשר להיות גם האמא הכי טובה וגם אשת עסקים מצליחה באותו המועד. אני מקווה שהייתי אמא טובה. וכן, עשיתי גם לעצמי, כי אם את לא קיימת גם אף אחד אחר לידך לא יהיה קיים. אם לא תשמרי על עצמך כבן-אדם, לא תוכלי לעשות שום דבר אחר. ידעתי שאני חייבת לחזור לעבודה. בגיל שנה וחצי, גבי בא איתי לתערוכות רהיטים בדנמרק".

ב-90', התרחשה טרגדיה בחנות טולמנ'ס בכיכר המדינה בתל אביב, כאשר ליאור, בתם בת השלוש של השחקנים מתי ושרית סרי, נפלה בין סורגי המדרגות, נחבלה אנושות בראשה ומתה לאחר יומיים. ג'ף ותמרה הואשמו בגרימת מוות ברשלנות. בהמשך הוצאה תמרה מכתב האישום וכעבור ארבע שנים הורשע ג'ף בעסקת טיעון. עונשו היה שלושה חודשי עבודות שירות. "זו היתה טרגדיה", הוא אומר השבוע. "הילדה רצה לאם במדרגות ונפלה דרך הסורגים, זה היה נורא. התברר שהרווח בין הסורגים היה גדול ממה שצריך והם תבעו אותנו. גם הציבור רצה לראות אשמים בסיפור הזה. אני סמכתי על משרד האדריכלים שתיכנן את החנות, אבל הלכתי לפשרה כי הבנתי שאחרת נצטרך להילחם בהורים שאיבדו בת. לאבד ילד זה דבר שאני לא יכול לדמיין. לקחתי על עצמי את האחריות והעונש. עשיתי שלושה חודשי שירות בקהילה עם ילדים חריגים".

ילדותו של גבי, בשנות השבעים, עמדה בסימן ההתמודדות עם קשייו הגופניים והקוגניטיביים. הוא עבר ניתוחים רבים לטיפול בעיוותים הגופניים שעמם נולד. "האצבעות שלו מקופלות כי הגידים קצרים. הוא עשה ניתוח ניסיוני ביד שמאל, לחיבור גידים באצבעות, וזה לא הצליח", היא מספרת. "אחר כך קיבל המון פיזיותרפיה". היו ניסיונות נוספים לסגור את הפתח בחך, ודלקת הריאות לא הרפתה ממנו. היו לו גם מטפלים רבים. "המטפלת בדיבור היתה מוכנה לעשות כל דבר כדי שגבי יאמר צליל אחד", נזכרת תמרה. "היא היתה נוגעת איתו במים, רק כדי שיגיד מ'".

כשגדל, גבי התחיל להבין שהוא שונה. "את יודעת מה זה היה בשבילו לעלות לאוטובוס?" נזכרת אמו. "היתה פעם שהסתובבתי איתו באיזה קניון וילדים רצו סביבנו ועשו לו פרצופים. ואני מסתכלת עליהם והם לא מפסיקים. גבי אמר לי: 'אמא, עזבי'. הרבה קיבלתי ממנו".

הוא הלך לגן דבורה בכפר שמריהו. "הגננת היתה אישיות מאוד חזקה", מספר ג'ף, "היא נאלצה להתמודד עם הורים שלא רצו את גבי בגן. והיא אמרה להם שגבי מסתדר מצוין עם כל הילדים ולמי שלא טוב פה, שיוציא את הילד שלו". "אנשים חשבו שזה מידבק", מוסיפה תמרה באירוניה.

אנחנו מדברים על האליטה של כפר שמריהו?

"האליטה? כולם אותו דבר. אותן אמהות שלא רצו אותו, הלכו הביתה כמו ילדות טובות כשהן הבינו שבגן הזה לא יהיה מה שהן רוצות".

אבל באותו גיל החלו להופיע ניצני העצמאות, שהראו שגבי אינו תלוי לחלוטין בחסדי הוריו וסביבתו. בגיל חמש כבר רכב על אופניים, בן שש כבר שחה וצלל בבריכה הפרטית. כשהיה מבוגר יותר, בן עשר, קיבל מחשב והחל להשתמש בו. "יש דברים שבהם הוא מאוד מתקדם, ויש דברים שלא", אומרת תמרה. "יש לו במוח מקומות שעובדים מעל הממוצע, ואחרים שלא. הרגישות שלו מדהימה. מבין האורחים בבית, הוא היה יודע בדיוק מי קיבל אותו ומי לא. אם הייתי רואה שגבי קם והולך, הייתי שמה איקס על האנשים האלו".

מכירות בניו יורק

ייתכן שסימני העצמאות הללו גרמו להורים לדחוף את גבי לבית ספר רגיל. הוא קיבל אישור מיוחד להמשיך מהגן לבית הספר היסודי של כפר שמריהו-רשפון. "אבל לאחר התלבטויות", מספר ג'ף, "והתייעצויות עם פסיכולוגים, הבנו שזה לא המקום שלו". תמרה אומרת, "שאלתי את עצמי למה אני עושה לו את זה? למה שהוא יהיה הכי גרוע בין כל הילדים, הכי מסכן? פתאום הבנתי לחלוטין שהוא צריך להיות עם אנשים שווים לו. זאת החלטה לא פשוטה, אבל הבנתי שזו אני שרציתי לשים אותו במקום עם מטרה שהיא בלתי ניתנת להשגה עבורו. ואם הייתי עושה את זה, הייתי גורמת לו לעוול".

גבי החל את לימודיו בבית ספר מצדה לחינוך מיוחד, בתל אביב. "את יודעת מה זה היה למצוא מסגרת באותן שנים לילד כזה? לאן לא שלחו אותי? למוסד של ילדים חירשים, לבית ספר של מפגרים קשה. כשמנהלת מצדה אמרה שהוא התקבל, פרצתי בבכי". גבי אהב ללכת לבית הספר. קשר מיוחד נרקם בינו לבין נורית זלמן, המורה לאמנות שגילתה שבילד יש ניצוץ.

תמרה הרימה מיד את הכפפה והכניסה את גבי לחוג ציור ופיסול במוזיאון תל אביב. והוא פרח. הוא היה היחיד מחינוך מיוחד, אך ג'ף אומר כי הוא נעשה לאחד הכוכבים. בתום השנה השנייה, נבחרו שני ציורים שלו לתערוכת סיום השנה. "הייתי ידידה מאוד טובה של לאה ניקל והתייעצתי איתה. לא אשכח את התשובה שלה: 'אל תיתני לאף מורה ללמד אותו איך לצייר'. היה לנו בבית ציור גדול של ניקל, שעליו מודבקת חתיכת נייר. מגיל שנה וחצי, גבי ניסה לעלות על הספה, להגיע לתמונה ולתלוש את הנייר הזה. יום אחד, חשכו עיני - אין נייר. התקשרתי אל לאה, 'אל תשאלי מה גבי עשה'. והיא אמרה לי: 'תמרה, אם הוא תלש אותו, כנראה שהנייר הזה היה מיותר'".

בעוד חדרו של גבי הפך למעבדה להרכבת מטוסים ולמכשירים אלקטרוניים שאותם קנה תמיד, המוסך בבית הטולמנים הפך לסטודיו שלו. בדירתם תלויים מיטב ציוריו. שלושה מהם דיוקנאות מהפנטים בעוצמתם, שבהם צייר את עצמו. הדיוקן הראשון, שאותו צייר בגיל 13, תלוי על קיר צדדי במטבח. "הוא קשה", מסכים ג'ף. מהדיוקן משתקפות פנים מעוותות, חסרות שיניים קדמיות. "כך הוא ראה את עצמו", מסבירה תמרה. הדיוקן השני, גדול יותר, ממוקם בכניסה לדירה, גם הוא אפל וכואב. פס שחור מרוח על פיו. אך תמרה רואה בו גם אופטימיות. "הוא עומד ונשען על משהו", היא מסבירה, "אולי מקל. הוא נלחם". בדיוקן השלישי, ראשו מחוק. הדגש על כפות הידיים הגדולות, חסרות פרופורציה, צבועות בצהוב.

מבית ספר מצדה עבר לבית ספר "אורים" בגבעתיים. גבי היה נוסע לשם בכוחות עצמו, בתחבורה הציבורית. ניסיון להיכנס לפנימייה בגיל 15 לא עלה יפה. "הוא לא היה מוכן שיגידו לו מה לעשות. הוא היה צריך את העצמאות שלו", אומרת תמרה. ג'ף מוסיף כי לגבי היתה חשובה עצמאות כלכלית, להחליט לבד על מה להוציא כסף, וכמה.

בגיל 18 נבחר להציג במוזיאון חיפה לאמנות מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל שהעניקה לו מלגה למימון שתי שנות לימוד אצל האמנית תמרה ריקמן. בתערוכה בחיפה ראה את עבודותיו הצייר משה קופפרמן המנוח, חבר קיבוץ לוחמי הגטאות וחתן פרס ישראל. "קופפרמן מאוד התלהב מהעבודות של גבי והזמין אותו לסטודיו שלו", מספר ג'ף. "גבי התרגש מאוד והחל להגיע לסטודיו של קופפרמן. הסענו אותו לשם. לאחר תקופה, קופפרמן הזמין אותו להציג בגלריה של הקיבוץ את תערוכת היחיד הראשונה שלו. הוא מכר שם שלוש עבודות. מאז שמתי את העבודות שלו באולמות התצוגה של טולמנ'ס. הפכתי למשווק שלו".

בהמשך, הציג גם במוזיאון בהרצליה ובמוזיאון לאמנות בקיבוץ עין חרוד. אחת המבקרות בתערוכה, שייסדה בניו יורק גלריה חדשה, מכרה כמה מעבודותיו מעבר לים. גבי המשיך לקצור עוד מלגות כספיות, ועד כה מכר כ-50 עבודות. "הכישרון של גבי עזר לנו להתמודד", מספרת תמרה. "כילד, היה לנו במה להשוויץ וזה היה שוויץ גדול מאוד. אצל כל ילד חריג צריך למצוא את הדברים הטובים. לא חשוב מה, אפיית עוגות, טיפול בכלבים או ציור. אחד הדברים שלמדתי זה לחזק את מה שיש. לא לנסות לקדם אותו במה שהוא לא יכול, כי זה רק יגרום לייאוש".

לאחר שסיים את לימודיו, החל גבי לעבוד בחברה של הוריו. כסף הוא עקב אכילס עבורו. "עשינו לו חשבון בנק מגיל 17 והוא ידע תמיד כמה יש לו ומתי הוא נכנס למינוס", מספר ג'ף, "כשזה קרה, הוא היה נלחץ ומספר שהוא 'הסתבך' והיינו מצילים אותו. גבי קנה כל מוצר אלקטרוני שיצא".

מגיל צעיר הוא טייל בעולם - עם הוריו וגם לבד. "בגיל העשרה הוא היה יוצא לטיולים מאורגנים", מספרת תמרה. "הוא ידע שבני גילו לא ישימו עליו, אבל המבוגרים ימותו עליו. הוא תמיד היה תופס איזו אלמנה או גרושה והופך לבן לוויה שלה. הן היו מתות עליו".

עד כמה למצב הכלכלי שלכם יש חלק בשיקום. עד כמה זה עזר?

"הכסף היה מאוד רלוונטי אז. זה עזר. היום זה הרבה יותר פשוט. מקבלים המון דברים דרך קופת החולים. הרבה הורים שלא יכלו להתמודד עם ילד חריג בבית, שלחו אותו להוסטלים, למוסדות. גם היום כסף זה חשוב. היום גבי עובד בשטראוס ויש לו תנאים טובים ומשכורת. אבל במדינה שלנו אנשים כמו גבי מנוצלים במקומות עבודה. משלמים להם גרושים. לא נותנים להם תנאים סוציאליים, לא נותנים להם קביעות. הוא עבד קודם במפעל מסוים, ועבר שם השפלות".

לגבי שלושה אחים גדולים - נדיה, ליאורה ומייקי - מנישואיו הקודמים של ג'ף, ואחות קטנה, קרינה, שנולדה שנה אחריו. "רק אחרי הרבה שנים, הבנתי עד כמה לקחתי כמובן מאליו את העובדה שקרינה הבינה את המצב", מתוודה תמרה. "היא עברה המון השפלות מילדים אחרים. קרינה הביאה המון חברים הביתה, אף פעם לא הסתירה את גבי, אבל בהחלט התמודדה עם קושי. בנינו סביבו מסגרת חזקה. האישיות שלנו, הנוכחות שלנו, אנחנו לא התביישנו בו ולכן אנשים התביישו להתייחס אליו כחריג".

"התקופה שלו כאדם בוגר זו התקופה הכי קשה", היא ממשיכה. "כל החברים, השכנים, האחים, הולכים לצבא, לומדים באוניברסיטאות, מתחתנים. הפער גדל. כשהם היו ילדים, הם שיחקו ביחד. פתאום, העיסוקים שונים. פתאום, מתעניינים בבנות. גבי ניסה ליצור קשר עם בחורות רגילות. הוא התנדב בחוות הסוסים ברשפון וכל הבנות שם תמיד היו חמודות אליו - עד גבול מסוים. הוא התחיל לסגור את עצמו יותר ויותר".

היא משלימה אותי

גבי טולמן פותח את דלת דירתו בבניין נאה בקרית מוצקין, כשלרגלו השמאלית דבוק נמרוד בן השנה. "זה הממזרצ'יק שלנו", הוא אומר. נופר בת הארבע בחדר סמוך, על המחשב. חמש דקות בקרבתו מספיקות כדי להבין שמדובר באדם אינטליגנטי, רגיש ועדין. גבי לא שייך לאף עולם - אין לו חברים בקרב אנשים מוגבלים כמותו, והחברה הרגילה, שבה הוא חי, רואה בו אדם שונה. הוא חי בבועה הקטנה שבנה.

"רוב האנשים שהיו איתי בבתי הספר, נמצאים היום בהוסטלים", הוא אומר. "אני לא מכיר מישהו שהתחתן ויצא לחיים לבד. גם לי לא היו ציפיות. הרגשתי תמיד חריג. בשלב מסוים השלמתי עם זה שאני לא אתחתן ואלו החיים שלי, איכשהו. הדבר הכי טוב שעשיתי זה לנסוע כל שנה לחו"ל. נסעתי לבד. נסעתי הרבה לארגנטינה, שם המשפחה של אמא, נסיעות ארוכות. הרבה פעמים ראיתי את הצד השחור בחיים שלי. הייתי בטוח שעדיף להישאר כך, כרווק. כמעט נכנסתי להוסטל כזה, עבור אנשים מוגבלים. רציתי להיות עם החבר'ה".

ואיפה אתה מרגיש יותר נוח?

"לא משנה לי. אבל אני יודע שאנשים מסתכלים עלי כחריג. אני חי היום בקונכייה שלי, בבית, עם תמי והילדים. הכרתי את תמי בשידוך. ההורים שלי רשמו אותי למשרד. אחרי שנה התקשרו אלי ואמרו שיש מישהי בחיפה. אני בדיוק חזרתי מחו"ל והיה קליק. במשך שבוע דיברנו שעתיים כל יום עד שנפגשנו. אחרי שגרנו ביחד, החלטנו להתחתן. היא משלימה אותי".

תמי נולדה עם שיתוק מוחין קל. היא סובלת משיתוק בזרועה השמאלית וצליעה קלה. היא מעדיפה לא להיות נוכחת בשיחה. נמרוד יושב בחיקו של גבי ומשחק עם מחברת הכתיבה שהבאתי. נופר מזעיקה אותו מדי כמה דקות, כשהמחשב נתקע. לבסוף הוא שם לה קלטת של דורה. בין לבין, הוא גם מצליח לעשות קפה. האמת - משימה לא פשוטה, עם שני ילדים קטנים, גם לאדם הכי רגיל. קירות ביתו מעוטרים בציוריו, ציורים גדולים, צבעוניים מאוד, בין היתר של פרחים. "אני לא כמו לאה ניקל", הוא מחייך, "אין לי פרנסה מזה. אני מצליח למכור פעם ביובל". פעם בשבוע הוא הולך לסטודיו שבו הוא מצייר.

הדיוקנאות שלך, בבית הוריך, הם ציורים קשים. ופה אני רואה המון אור בציורים שלך.

"נכון, אז היה כעס. הציורים פה הם עם צבעים ופרחים. אני בתקופה אחרת. הציורים נעשים עם המון רגש, מהמוזה שלי. יש לי כל מיני תקופות".

את יומו מתחיל גבי מוקדם בבוקר בנסיעה למפעלי שטראוס באזור התעשייה בכרמיאל. "אני מקבל סחורה מוכנה, ושם אותה על המשטח", הוא מסביר. בשלוש בצהריים הוא חוזר הביתה. תמי עובדת בעיריית חיפה. את הילדים הם אוספים מהגן בארבע. לעתים הוריה או אחיותיה של תמי מסייעים באיסוף הילדים. לאחר מכן הם בבית, לפעמים יוצאים לטייל. "אני עוזר לאשתי. אין לנו שום עזרה. אנחנו מבשלים לבד, אשתי בשלנית מצוינת. אנחנו עושים קניות לבד. נופר עוזרת לנו הרבה. היא שוטפת כלים, מסדרת שולחן. היא ילדה מאוד בוגרת ונבונה. יש לה קשיים בשפה, היא מדברת עם שגיאות. בגללנו, גם אני וגם אשתי לא מדברים טוב. אנחנו לוקחים אותה למרפא דיבור".

היתה התלבטות לגבי הבאת ילדים לעולם?

"לא. אני מניח שיהיו כאן המון מורים פרטיים שיעזרו להם בשיעורי בית. לא אוכל לעזור להם. זה המחיר שאני משלם ואני כואב את זה. זה מטריד אותי. אבל כל מה שהם ישאלו - הם יידעו".

איך הם יתמודדו עם המוגבלויות שלך?

"אני לא יודע. העתיד יגיד".

את הספר של אביו הוא לא יקרא. "קשה לי לקרוא", הוא מסביר. "אני יכול לעבור ברפרוף על עיתונים, אבל אני לא יכול לקרוא ספרים. אני לא תולעת ספרים", הוא מוסיף בהומור. הוא מספר על הקשיים האחרים שאיתם הוא מתמודד. "הזיכרון שלי לא טוב, התגובה שלי אטית. כשמדברים אלי אני לא מגיב מיד, זה לוקח לי זמן. הדיבור שלי לא ברור בגלל החך השסוע. אני רוצה לעשות עוד ניתוח בחך, שאולי הפעם יצליח. כילד עשיתי המון ניתוחים שלא הצליחו. אני שוכח דברים שמלמדים אותי, תוך שנייה. מאוד כואב לי שאני לא יכול ללמוד דברים. אשתי יכולה להתרגז עלי על משהו ששכחתי ואני לא אדע על מה היא מדברת - כי שכחתי".

ובכל זאת, מספיקות חמש דקות בשביל להבין שאתה אדם מקסים.

"אבל אנשים מסתכלים עלי אחרת. בכל המקומות. על אשתי פחות רואים חיצונית, עלי רואים יותר. החיים כך הם קשים. מפריע לי המראה שלי, מפריע לי שאני לא יכול ללמוד. הייתי מאוד רוצה להתקדם, ללמוד, כמו כל אחד. יש ימים שאני מאוד כועס על עצמי. למה אני ככה? אני לפעמים מרגיש שריסקו אותי. לפעמים אני חושב, שאולי אם הרופאים היו עושים אחרת אולי הראש היה נורמלי. מאוד מכביד עלי המצב שלי. בפנים, עמוק, זה פוגש אותי".

גבי ותמי עובדים, אך הוא מסכים שחלק חשוב מהצלחת השיקום הוא בזכות התמיכה הכלכלית של הוריו. דירה נוספת שקנו עבורו, מושכרת. "אנשים כמוני לא מרוויחים הרבה", הוא אומר.

יש משמעות לכך שאתה הבן של טולמנ'ס.

"יש לי זיכרונות טובים מזה. הייתי הרבה בחנויות הראשונות של אבא, ברמת גן, בירושלים. זה היה מקום כיפי. אני גאה בהורים שחינכו את עם ישראל לרמה אחרת בריהוט. עצוב לי שאני לא יכול להמשיך אותם, זה עוד מחיר שאני משלם".

לא נהיה פה לתמיד

תמרה שואלת איך היה הביקור אצל גבי. "האכזריות הגדולה גלומה במודעות של גבי לחריגותו", היא אומרת. "זה הכי אכזרי". היא מדליקה עוד סיגריה דקיקה. "היום, אין לי שום שליטה על החיים שלו. הוא מחליט עם אשתו. את לא יכולה להיכנס לתוך חיים של זוג. הם ממש זוג. הם לא נעזרים באנשים חיצוניים. הם קונים בגדים לילדים לבד. מבשלים לבד. אני חושבת שהם יותר מדי עצמאיים. הייתי רוצה שתהיה שם עזרה חיצונית. גם לזוג הורים רגיל קשה להתמודד עם שני ילדים קטנים".

איך קיבלתם את הרצון שלהם להביא ילדים?

"מאוד פחדתי. לא פחדתי שהילדים יהיו מוגבלים, אין להם בעיה גנטית. פחדתי מההתמודדות שלהם עם החברה. עכשיו הם צריכים להתמודד עם הליכה לגן. להתמודד עם ההורים שמסתכלים עליהם. הגלגל חזר על עצמו".

כל חייו גבי למד עם ילדים בחינוך מיוחד. היום הוא חלק מהחברה הרגילה, אבל לא מרגיש שייך באמת. אולי היה מסתדר יותר בהוסטל?

"פעם מישהו שיכנע את ג'ף להכניס אותו להוסטל. אמרתי - בשום פנים ואופן. יש מקרים שצריך הוסטל, גם לילדים, וגם להורים כי להחזיק ילד חריג בבית זה לא דבר פשוט. אבל אי אפשר לקחת מגבי את העצמאות".

העתיד מטריד אותך?

"מאוד. גבי אומר בעצמו, שיום אחד הילדה תשאל והוא לא יידע לענות. המפגש של גבי ותמי מדהים, ששני אנשים כאלו ימצאו שותף לחיים זה נס. רציתי שהם ייהנו מהחיים שלהם ביחד. פחדתי מהתמודדות עם ילדים - הם עברו כל כך הרבה בחיים, למה עוד פעם להתמודד עם הכאב הזה, והפעם בתור הורה חריג. אני חושבת הרבה על הילדים שלהם. הם יהיו חזקים. הם יהיו צוות. אבל יהיה להם קשה. אני דואגת. ואנחנו, את יודעת, לא נהיה פה לתמיד".*



גבי טולמן. המצב שלי מכביד עלי. עמוק, בפנים, זה פוגש אותי


תמרה וג'ף טולמן. הייתי יולדת שלא קיבלה פרחים ללידה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו