בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פול ושם בארצות הברית - ההמשך הכתבה

תגובות

של מי המצפון הזה?

במשרדו של סיימון פזורים תצלומים של ארטי, דיון, אל גור, לורן מייקלס, פיליפ גלאס, לנארד ברנשטיין, הזמר הברזילאי מילטון נסימיינטו, הסמותרס בראדרס, קייט סמית, אשתו וילדיו. שידת עץ אגוז מקסימה מכילה מערכת סטריאו מעידן הקודאכרום. "הדבר הזה ישן", אומר סיימון על המערכת. "אני לא חובב טכנולוגיה". על הקירות דיוקן של סיימון בצבעי מים שציירה אמו, דפי תווים ממוסגרים שסיימון הזמין ל"Bridge Over Troubled Water", ומכתב מג'ורג' גרשווין.

"מעולם לא פגשתי כותב בטוח בעצמו", אומר סיימון. "הם כולם תחרותיים, והם כולם מקדישים תשומת לב למה אנשים אומרים עליהם". האם זה נכון גם לגביו? "אני לא חושב על עצמי כחסר ביטחון", הוא עונה בשקט. אני אומר שהוא נראה כמו אדם בטוח בעצמו שמעדיף את הפריפריה. "פריפריה זה נכון", הוא אומר. אני מזכיר את ה"שיתוק" - הדיכאון שהוא פעם תיאר אחרי כישלון סרטו "וואן טריק פוני", במקביל להתפוררות יחסיו עם קארי פישר. "היו זמנים שבהם הייתי מדוכא", הוא אומר בשקט. "וברור שהיו זמנים של ספקות. אי אפשר לומר שהייתי שמח וטוב לב כל חיי".

לא צריך להיזכר בתצלום שעל עטיפת אלבום הסולו הראשון של סיימון מ-72' שבו פניו הוסתרו למחצה מאחורי כובע פרווה, כדי להבין כיצד הוא מסוגל להיות קשה עם עצמו. הזמר רנדי ניומן נזכר איך כשהשתתף במשחק בייסבול בלונג איילנד, כשסיימון ניגש לחבוט, "יכולתי ממש לשמוע אותו מדבר לעצמו", הוא מספר. "הוא מאוד תחרותי, באופן יוצא מגדר הרגיל".

כל אדם שמכיר את שיריו של סיימון יודע עד כמה הוא מושקע בשאלה למה גברים ונשים פגומים. פגיעות היא הנושא הגדול שלו. וכמו כל האמנים הגדולים, הוא מתעניין יותר בתהליך מאשר בתוצאה; בדקויות הרגש הקטנות ביותר. הדמויות שלו הן אנשים מדוכאים וחסרי מגננות המנסים שלא לאבד את תקוותיהם. בעיני אלה שמכירים אותו, כמו בילי קולינס, סיימון הוא "דוגמה טובה לחיים של חקירה" - טענה שאני מפנים באחד הערבים באולפן, כשסיימון מספר לי איך תקופה ארוכה ומבלבלת בחייו הפכה לשורה אחת מושלמת בשיר.

היה זה לפני עשור, כשסיימון התמלא לפתע בתיעוב עצמי. "זו היתה התקפה אכזרית", הוא נזכר, "לא סיפרתי לאיש. זה היה כמו קול בתוכי שממש תקף אותי". הקול לא איפשר לו להתגונן מפני ההתקפה מבפנים. "לא הבנת", הקול אמר לו. "זה לא משפט, זה גזר דין. לא אכפת לנו כמה טוב אתה מתנסח. זה רק כיסוי".

באותה תקופה סבל סיימון מכאבים בשתי ידיו, וחשש לאבד את יכולתו לנגן. הוא הלך לרופא, ואחרי בדיקה גופנית סיפר לו על הקול שגורם לו לחוש שכל מה שהוא עושה שגוי. הרופא שאל אותו אם הוא בעניין של טיפול לא שגרתי. בטח, אמר סיימון. הרופא הכיר פסיכיאטר לשעבר, אדם ברוך כישרונות, שעזב את המקצוע והלך לעבוד בכנסייה בבולטימור. סיימון התקשר אליו. "סיפרתי לו את כל הסיפור על ההתקפה על האגו שלי". בתגובה, האיש בבולטימור אמר לו כי המפגש עם קול פנימי נוקשה מיוחד הוא חוויה נפוצה למדי אצל כותבים. האיש ביקש מסיימון לבחור קול משעשע בעיניו - כמו הקול של באגס באני - ולנסות לשמוע אותו כך. בתור באגס באני. אז, אמר האיש, סיימון צריך לקחת את הקול המנוטרל ולדרוך עליו.

"הבנתי למה הוא התכוון", אומר סיימון. "אתה מתבלבל בגלל שזה קולך הפנימי. זה לא חריג שאנשים יירדו על עצמם בכל הנקודות הפצועות. אתה יכול ממש לפגוע בעצמך. זו היתה דרך לומר 'אל תשים לב לעצמך'. זו היתה עצה מוצלחת". הרעיון הופיע בסופו של דבר באלבום "Surprise", בשיר "Sure Don't Feel Like Love", כשסיימון שר "?Who's that conscience sticking on the sole of my shoe" (של מי המצפון הזה, שדבוק לסוליית הנעל שלי?).

הרומן שלי עם וודי

בשיחה אחרת באולפן החזרות, סיימון מספר לי על הספר "A Giacometti Portrait" (דיוקן של ג'אקומטי), שקרא לפני שנים רבות ועדיין נותר חי בזיכרונו. הסופר, ג'יימס לורד, מתאר בספרו כיצד חברו, האמן השווייצרי אלברטו ג'אקומטי, מצייר את דיוקנו. "כל יום היה ג'אקומטי מסיים את הדיוקן ואומר שהוא נורא", מתאר סיימון, "והעוצמה שבה הוא מייסר את עצמו משעשעת. אני יכול להיות די קשה עם עצמי, אבל הוא? הוא ממש מרביץ לעצמו: 'זה בלתי נסבל! דבר אחד שייחסך מהעולם זה הזבל הזה, הבינוניות הזאת שיצאה ממני, אפס חסר כישרון שכמותי'. הוא עשה זאת שוב ושוב עד שלורד אמר לו, 'אל תיגע בזה, הצלחת עכשיו'. אבל ג'אקומטי קרע את הציור וצייר אותו מחדש, טוב יותר. העריכה והביקורת העצמית המתמידות - אהבתי את זה".

ישנם לא מעט קולגות שמופתעים מהמאמץ שסיימון עושה כדי "להשמיד את הכל באומץ רב", כפי שג'אקומטי מגדיר זאת. לפני כמה שנים, הסכים סיימון לשיר את אחת מיצירות המופת הנשכחות שלו "I Do It for Your Love" באלבום גרסאות כיסוי של פסנתרן הג'אז הרבי הנקוק. אבל כאשר שני המוזיקאים דיברו על השיר, סיימון הפתיע את הנקוק כשהציע שייעבדו מחדש את הלחן, יצמצמו את המבנה המורכב לאקורד אחד ויעבירו אותו לסולם מינורי. "ההקלטה שעשינו היתה שונה לחלוטין מהשיר שהוא כתב", מתפעל הנקוק. הסקרנות המוזיקלית של סיימון הזכירה להנקוק את הבוס שלו מפעם, מיילס דיוויס. "מיילס ופול לא ניתנים לקטלוג", הוא אומר, "זוג גאונים עם ראש מלא רעיונות".

אצל סיימון, נראה תמיד כי הכל חוזר למקום שממנו התחיל - לשאלה איך כל מה שמתחבר יחדיו, מתחבר יחדיו. באחרונה, בדיון פומבי עם בילי קולינס במכללה בפלורידה, סיפר לקהל על "Love and Hard Times", אחד מהשירים החדש של "סו ביוטיפול". הוא דיבר בכזה דיוק על תהליך העבודה עליו, שהוא נדמה בעיני קולינס ל"מכונאי של פרארי שמפרק את המנוע לחלקים. יש לו מושג מאוד ברור של איך המוזיקה שלו בנויה".

סיימון תמיד הקדים את זמנו בכל הקשור למחשבה מחודשת על סוגי מוזיקה קיימים ויצירת קישורים מפתיעים בין טווח עצום של תבניות צליל, חדשות וישנות. ב-65', בפאריס, הוא שמע את הלהקה הפרואנית לוס אינקאס מנגנים בצ'רנגו (גיטרה אנדית) וחליל פאן בשיר עם מהרי האנדים, "אל קונדור פאסה". בעקבות זאת, אימץ את הכלים בשירם של סיימון וגרפונקל "If I Could". "מעולם לא שמעתי את הכלים האלה", הוא אומר כעת. "אהבתי את זה. אולי יש לי יכולת שמאפשרת לצלילים ומקצבים מתרבויות שונות לגעת בנפשי כמו הדברים הראשונים ששמעתי ברדיו בגיל ההתבגרות".

ב-71', בהקלטות אלבום הסולו הראשון שלו, שב סיימון לפאריס והקליט שיר שנקרא "Hobo's Blues" עם כנר הג'אז האגדי סטפן גראפלי. באותה שנה, הוא ביקר בג'מייקה, שמע שיר סקא של ג'ימי קליף, "וייטנאם", ובהשראתו כתב שיר על טרגדיה משפחתית קטנה יותר. "אם אתה באמת רוצה משהו", הוא אומר, "אתה חייב ללכת לאן שמנגנים אותו". כשהוא הגיע לקינגסטון, פגש חברים בלהקה של קליף, טוטס אנד דה מייטאלס. "הצגתי בפניהם את השיר שלי ואמרתי, 'אני רוצה לעשות גרסת סקא'. 'אנחנו כבר לא עושים סקא', הם אמרו. 'מה אתם עושים?' שאלתי. 'אנחנו מנגנים רגאיי', הם ענו. 'איך זה נשמע?' שאלתי. הם ניגנו לי. 'בואו נעשה את זה!' אמרתי". השיר הפך ללהיט הרגאיי הראשון של בחור לבן לא-ג'מייקני מחוץ לג'מייקה.

באותה תקופה חרגו השאיפות של סיימון מעבר לשירים שכתב לשלושת אלבומי הסולו הראשונים שלו. ב-77' ליהק אותו וודי אלן ל"רומן שלי עם אנני", בתור מפיק המוזיקה שבשבילו עוזבת אנני את אלווי סינגר. "ההוראות של אלן היו ממש פשוטות", נזכר סיימון. "'תיכנס, תגיד מה שבא לך, ותזמין אותה למסיבה. שים לב שאתה צריך להגיד לה שזה יהיה "מאוד רגוע"'. כשוודי כתב את התפקיד בפעם הראשונה, הוא היה שגוי לחלוטין, ואמרתי: 'אני לא הולך להיות הטיפוס הטיפש הזה!' וודי הוא לא חובב רוקנרול, כמו שכולם יודעים. אבל הוא נתן לי לבחור הכל - מכפית הקוקאין שתלויה לי מהצוואר ועד הדברים שאמרתי על ג'ק ואנג'ליקה שבאים למסיבה שלי".

על הסט פגש סיימון את השחקנית שלי דובאל, שבסופו של דבר באה לחיות איתו בניו יורק. בדלת ממול חי לורן מייקלס, החבר שאיתו נהג סיימון להתייעץ כשהגיע הזמן לברוח או לעשות תוכניות חדשות. יום אחד, סיימון קפץ כדי לנהל שיחה כזאת על דובאל. "זה לא היה שידוך טוב, והוא פחות או יותר הבין את זה", אומר מייקלס. אבל סיימון דאג לדובאל ולא רצה לפגוע בה. "אתה חייב להיות ממש ישיר", היתה עצתו של מייקלס. "אתה חייב לומר 'אני לא מאוהב בך'. אם אתה לא ישיר, היא לא תשמע את זה".

למחרת נתקל מייקלס בדובאל. "אני מנחשת שדיברת עם פול", היא אמרה. מייקלס אמר שכן, ושאל אותה מה קרה. "ובכן", היא אמרה, "הוא אמר, 'אני לא מאוהב בך. אכפת לי ממך. אני אעזור לך למצוא דירה. אבל זה נגמר'". מייקלס השתתף בצערה. "שלי, זה בטח קשה", הוא אמר, "איך את מרגישה?" דובאל הביטה בו ומשכה בכתפיה. "הוא באחד ממצבי הרוח שלו", היא אמרה.

אני אדם טוב!

ב-80' כתב סיימון את הסרט "וואן טריק פוני", הלחין את הפסקול וכיכב בו. "נהניתי", אומר סיימון, "אבל זו לא היתה יצירה טובה במיוחד". מעטים בלבד התלהבו מאלבומו הבא, "Hearts and Bones". כשהוא מרגיש מרוקן מוזיקלית, שמע סיימון במקרה קלטת של מוזיקת טאונשיפ דרום-אפריקאית, והתלהב ממנה כל כך ששם פעמיו ליוהנסבורג.

נגן הבאס בקיתי קומאלו עבד במוסך ביתו כאשר קיבל שיחת טלפון האומרת שהאמריקאי שכתב את "Homeward Bound" רוצה שהוא יבוא להקליט איתו. "לא היה לי מושג מה הוא מחפש", אומר קומאלו, שהפך לנגן הבאס של סיימון מאז, "אבל הוא בא והתאהב במוזיקה, וכולם הרוויחו מזה. בשבילי, בתור דרום-אפריקאי, לשמוע מוזיקה באנגלית ואיך שהוא חיבר את הכל יחדיו - זה היה לא ייאמן".

היו מי שמתחו על סיימון ביקורת, על כך שהוא בוזז את המוזיקה האפריקאית. "מה הפתגם?" שואל בתגובה פול מקרטני, "'אמן טוב שואל, אמן גדול גונב'? בסדר גמור! כולנו מושפעים. אחרי ששמעתי את 'גרייסלנד', נסעתי ללאגוס והקלטתי שם את 'Band on the Run'. היה לי רעיון דומה - שישפיעו עלי. כולם עושים את זה בכל סוגי האמנות - משתמשים בהשפעות עליהם כדי להידלק. ההבדל הוא שפול עושה זאת מצוין. 'גרייסלנד' היה טריטוריה מסוכנת, והוא ממש הצליח שם".

בחזרה בניו יורק, ב-87', במועדון "צלילי ברזיל" בגריניץ' וילג', שקע סיימון בשיחה עם דיזי גילספי ומוזיקאי הג'אז הפורטוריקני אדי פלמיירי. הם אמרו לו, "אתה לא יכול לעשות אלבום אפריקאי ולעזוב את זה. אתה על המסלול עכשיו!" והציגו בפניו את תקציר ההיסטוריה של הדרך שבה התיפוף האפריקאי נדד לברזיל ומשם לקובה. בעקבות השיחה הוא שם פעמיו לברזיל, שם שהה במשך שנה עם המפיק הוותיק שלו, פיל רמון. בהמשך, בסלוודור, שמעו קולות תיפוף בעת שחצו את כיכר פילורי באזור העתיק והמוזנח של העיר - "אנחנו רואים 20 מתופפים ברחוב", נזכר רמון, "ופול משכנע אותם להקליט בטייפ שמונה ערוצים ישן". בסוף המסע, סיימון התלהב כל כך ממה שאסף, עד שמעולם לא יצא למסע ההמשך המתוכנן לקובה. במקום זאת, הוא כתב את "The Rhythm of the Saints".

השפעות אחרות עליו, מקורן קרוב יותר לבית. יום אחד, בסוף שנות ה-60, כשסיימון טייל בסנטרל פארק, פורטוריקני צעיר על אל-אס-די ניגש אליו ואמר "אתה פול סיימון!" שמו של הבחור היה קרלוס אורטיס. "הוא היה אדם מעניין", נזכר סיימון. "היה זה במצעד של יום פורטו ריקו, הייתי במצב רוח דומה, והוא הצטרף אלי בנדודי בפארק". השניים שמרו על קשר, ויום אחד אורטיס לקח את סיימון לסיור בשכונה שלו בדרום ברונקס. "אנחנו לא יכולים להמשיך להסתובב ברחוב הזה", אמר פעם אחר פעם, והסביר לסיימון על הכנופיות המקומיות.

אותו יום נחרת בזיכרונו של סיימון, ואחרי "The Rhythm of the Saints", הוא הקדיש חמש שנים שלמות לעבודה עם המחזאי דרק וולקוט, שוזרים יחדיו הרמוניות דו-וופ, מוזיקת גוספל ומקצבים לטיניים לסיפור ניו-יורקי על חבר כנופיה פורטוריקני שרצח אדם וחי את שארית חייו במסע לעבר הגאולה. "The Capeman" היה "ספיידרמן" של זמנו. עיתוני ניו יורק דיווחו בנשימה עצורה על קשיי ההפקה ועל העלויות הנוסקות. אחרי הבכורה, פירסם "טיימס" שתי ביקורות חריפות שכללו את הביטויים "מיותר בצורה מעציבה" ו"זמזום מבולבל ללא תקווה". זה היה "כישלון גדול", מודה סיימון. "הרגשתי שזה אישי, ונפגעתי. היתה המון שמחה לאיד. אתה תמיד מופתע שאנשים כה רבים לא מחבבים אותך. אתה חושב, 'אני אדם טוב!' אבל מתברר שרבים לא מסכימים איתך".

גרסה מצומצמת של המחזמר הוצגה בשנה שעברה בתיאטרון הציבורי בסנטרל פארק. חלק ממה שנחתך מהמקור היו שורות שכתב וולקוט. "היה לנו שיתוף פעולה נהדר במשך שנים רבות, ואז הדברים הידרדרו", אומר וולקוט. "זה קשה לי. הרבה מזה מאוד מכאיב. פול מצדיק את התנהגותו בנימוק ש'האמנות במקום הראשון'. אני חושב שחברות יותר חשובה מאמנות". הפעם ההפקה קיבלה ביקורת מחמיאה מ"טיימס", שכינה אותה "חלק אורגני ממסורת מספרי הסיפורים של ניו יורק".

לא לצעירים בלבד

סיימון אומר לעתים קרובות שהוא כבר לא כותב להיטים, הוא כותב אלבומים. בעת עבודתו, הוא מבקר לעתים מוזיקאים אחרים ומנסה את השירים החדשים שלו עליהם - חוויה שניל דיאמונד, לדוגמה, אומר שהיא גם "מעוררת השראה", אבל גם הפחידה אותו כל כך, "שיותר מפעם אחת, חשבתי שאני צריך להחליף עבודה".

כשסיימון רוצה לדבר על המקצוע שלו, הוא הולך לפיליפ גלאס. השניים חברים טובים כבר 30 שנה, מאז שסיימון ביקש מגלאס לעזור לו בלחן של "The Late Great Johnny Ace", אלגיה לג'ון לנון וג'ון קנדי. גלאס חושב שסיימון הוא "הפזמונאי החשוב ביותר של דורו", אבל יודע שהוא עצמו לא תמיד משוכנע בכך. בשיחה שקשרו, בשלב מוקדם של החברות ביניהם, הביע לפתע סיימון קנאה על "המוזיקה הרצינית" שגלאס מלחין. "אני רק כותב פזמונים", אמר סיימון. "איש לא יזכור מי הייתי". גלאס היה המום. "אתה משוגע!" הוא אמר לסיימון. "אתה אחד מהמלחינים האמריקאים החשובים ביותר. המוזיקה שלך קלאסית. יאזינו לה כל עוד יהיה מי שיאזין למוזיקה". סיימון נראה מופתע. "נראה לך?" הוא שאל. "כן", אמר גלאס, "נראה לי".

בשלב מוקדם של הקריירה שלו גילה סיימון כי אחד האמנים האהובים עליו, המשורר פיליפ לארקין, התייאש כשהמוזה שלו נטשה אותו. "היתה לזה השפעה עצומה עלי", נזכר סיימון. "התחלתי לחשוש שזה יכול לקרות גם לי". זה לא קרה. בתור אמן מצליח שלא מרפה מהעיסוק באובדן, הוכיח סיימון שאפשר לחיות חיים מלאים בעשיית מה שפעם היתה מוזיקה של צעירים בלבד. "יש עדויות רבות לכך שבתחום הזה, אנשים כותבים את היצירות הטובות ביותר שלהם בשלב מוקדם", אומר רנדי ניומן. "אבל שלושת האלבומים האחרונים של פול טובים לא פחות מכל דבר אחר שעשה. שמעתי דברים ב'סו ביוטיפול' שאני אוהב אפילו יותר מהרגיל".

אחד מהשירים החדשים ב"סו ביוטיפול" נקרא "Dazzling Blue". סיימון מודה שהוא מדבר על נישואיו לאידי בריקל. סיימון ובריקל נפגשו על הסט של "סאטרדיי נייט לייב", שם היא היתה האורחת המוזיקלית של השבוע. "ללא ספק היתה שם כימיה", נזכר לורן מייקלס. לאחר מכן, סיימון הלך לראות אותה מופיעה בבוטום ליין. "כל אנשי חברות התקליטים היו שם מאחור, מדברים איתה", הוא נזכר. "הרגשתי מטופש להסתובב שם. עזבתי. הגעתי לאוטו שלי. אמרתי לעצמי, 'אני לא יודע למה אני עוזב'. אז התקשרתי אליה לטלפון של חדר ההלבשה והצעתי לה לשתות איתי משהו בין ההופעות. הלכנו למסעדה יפנית בווילג'". בימים אלה הם שרים שירי קאנטרי יחד, כמו הדואט של לורטה לין וקונוויי טוויני, "You're the Reason Our Kids Are Ugly".

במשרדו בבניין בריל, מפעיל סיימון את מערכת הסטריאו הישנה ומשמיע את "Dazzling Blue". בהשוואה לתיאורי העבר שלו על אהבה בשעת השקיעה או על מערכות היחסים ששולחות אותך "נופל, עף או מתגלגל במהומה", מילות השיר הזה, על סיפוק מלא אור שמש, מאופקות. אולם הלחן הוא אוסף נועז ומקורי של מקצבים וצלילים משתנים. סיימון לא מצליח למצוא את השלט למערכת הסטריאו שלו, אז בכל פעם שיש לו מה לומר בזמן השיר, הוא מזנק מהכורסה שלו אל המגבר, עוקף בזריזות את הכיסאות שבדרך, עוצר את המוזיקה ומסביר משהו. יש ספרינטים רבים כאלה.

כשהשיר מגיע לשורה "ונחלום את חלומותינו של כחול מסנוור", המילה "חלום" מעוררת את סיימון לצעוק, "זה כמו האוורליז!" השיר ממשיך לתאר צוקים מתנשאים מהים, וסיימון, שמבלה את קיציו בלונג איילנד, אומר, "שם אנחנו חיים במונטוק". בשאר השנה, בגלל שבריקל היא טקסנית ש"אוהבת את הכפר", סיימון חי בפרברים בקונטיקט. בימים אלה, כל מה שהוא רוצה לעשות זה להתעמל מעט, ללכת לאולפן ולאמן את קבוצת הבייסבול של בנו. לפני כמה שנים ניסה סיימון ספורט חדש: קריקט. "הייתי החובט האחרון", הוא אומר. "לא ידעתי שאתה צריך לחכות כל היום". אבל בסופו של דבר, זו לא היתה בעיה, גם כי כשסיימון נעמד מול השער, "חבטתי את זה מעל לחומה ואל חצר הכנסייה", וגם כי "ביליתי את כל אחר הצהריים בשיחה עם ג'ו סטראמר (מנהיג הקלאש), שאהבתי מאוד. הייתי כל כך עצוב כשהוא מת. בדיוק התחלתי להכיר אותו".

הריב עם ארטי כמשל

סיימון לא מתעלם מהאפשרות שהוא או גרפונקל ימותו בעת אחת מתקופות חוסר הדיבור שלהם. השניים התפייסו שוב ושוב עם השנים, רק כדי לריב פעם אחר פעם בגלל כעסים ישנים. ב-81', אחרי הכישלון של "וואן טריק פוני", סיימון הסכים לקונצרט איחוד בסנטרל פארק שנכחו בו חצי מיליון מעריצים. אולם כמה שנים מאוחר יותר היחסים ביניהם הידרדרו, אחרי שסיימון מחק את השירה של גרפונקל מאלבום איחוד מתוכנן, והוציא אותו בתור אלבום סולו. גרפונקל נעלב גם בעת כניסתם להיכל התהילה של הרוקנרול ב-90': כשעלה לבמה להודות לסיימון בתור "האדם שהעשיר את חיי יותר מכל", סיימון ענה בעקיצה קטנה. "ארתור ואני לא מסכימים כמעט על כלום", אמר. "אבל זה נכון, באמת העשרתי את חייו לא מעט, עכשיו כשחושבים על זה". שנה לאחר מכן, כשסיימון הופיע פעם נוספת בסנטרל פארק, גרפונקל יצא מהעיר כדי לא לראות את ההמונים מדירתו בשדרה החמישית. "אני לא טוב מספיק כדי שיזמין אותי", הוא אמר ל"טיימס". "אני מניח שזה יפגע בהרגשת שיעור הקומה שלו".

ב-2001, כשנכנס בעצמו להיכל התהילה, סיימון ניסה לתקן. "אני מודה לארט גרפונקל", אמר. "אני מצטער על סופה של החברות שלנו, ואני מקווה שיום אחד, לפני שנמות, נשלים אחד עם השני". בסופו של דבר הם השלימו, יצאו לסיבוב הופעות יחדיו ב-2003 והתאחדו לקונצרט היכל התהילה מרגש ב-2009 במדיסון סקוור גארדן. "האמת היא שאני באמת נהנה לשיר עם ארטי", אומר סיימון. "קיבלנו משהו מאוד רגשי מהקהל. מערכת היחסים שוקמה בסיבוב ההופעות, והיתה לו השפעה גדולה על אנשים. אנשים ידעו שאנחנו חברים טובים שרבו ריב מכאיב; אנחנו אמרנו, 'החיים קצרים מדי'; והסמליות נגעה באנשים רבים שהתמודדו עם מאבקים דומים בחייהם".

השאלה היתה ונותרה מתי הפעם הבאה שהם ישירו יחדיו. כל פעם שסיימון שומע אותה הוא חושש מהסיכוי לוויכוח נוסף עם גרפונקל ומרגיש שהנה הוא שוב שם, ברחוב 70. "זו צריכה להיות סיבה מספיקה לא לעבוד יחד", הוא אומר. אבל המשיכה לא נעלמת. ועכשיו, כשגרפונקל סובל מבעיה בקול שמנעה ממנו לשיר יותר משנה, סיימון מרגיש אותה יותר מאי פעם. "חוץ מהסימפתיה שאני חש אליו", הוא אומר, "אני גם חושב כמה נורא זה יהיה אם לא אוכל לשיר עם ארטי שוב".

התאימות של הייחודיות

ארט גרפונקל הזהיר אותי שהוא לא יכול לדבר לאורך זמן, בגלל מיתרי הקול הפגועים שלו. אולם רגע אחרי שאני נכנס לדירתו הגדולה בניו יורק, הוא רוצה לדעת מה דעתי על המוזיקה של דיוויד בואי, ובגלל שאני מאמין כי בגן עדן יש מקום לנשמת הפלסטיק שלו, הוא יוזם ויכוח משועשע למחצה, שבו הוא טוען כי בואי הוא יותר אמן מאשר מוזיקאי טהור. גרפונקל לובש חולצת טריקו וג'ינס, והוא עדיין נראה כמו ארכיטקט יפה תואר.

אנחנו יושבים בחדר העבודה שלו בקומה השלישית, שקירותיו מעוטרים ב-1,129 ספרים, המסודרים לפי הסדר שהוא קרא אותם. ב-69', כדי להעביר את הזמן במקסיקו בעת שהמתין לסצנות שלו ב"מלכוד 22", החל גרפונקל בפרויקט של קריאת כל הספרים שאדם משכיל צריך לקרוא. על העטיפה של הספרים שהוא אהב במיוחד הדביק מדבקת פרת משה רבנו. בין האהובים עליו הם ג'ויס, ג'ורג' אליוט ופרוסט. מספר 1,130 הוא "The Wilderness and the American Mind" של רודריק נאש.

גרפונקל עדיין קשור מאוד לסיימון. כשהוא מדבר על סרטים ישנים שמתפרסמים במסגרת מהדורה חדשה לכבוד 40 שנה ליציאת "Bridge Over Troubled Water", הוא מדבר בחיבה רבה על "פול וארטי, שני הפישרים הקטנים האלה שעושים את העבודה. היינו מכורים לחלוטין לעבודה. שני חבר'ה שמחוברים זה לזה, מעריכים מאוד, מכבדים ומעודדים זה את זה. 'התאימות של הייחודיות' - זה פואטי".

התיאור של גרפונקל את המפגש שלו עם סיימון מזכיר את האופן שבו מקרטני המתבגר היה צריך למכור את עצמו ללנון. "אני הייתי הזמר הבלונדיני של השכונה, נערות אהבו אותי. הייתי טיפוס נחמד, ילד של אמא. פול גרם לי להרגיש שחוש ההומור שלי מעולה. היינו באותו קצב. חטיבת הביניים שלנו היתה ממש מחורבנת. היית זקוק לחבר שלך". בבית, הם לקחו את החברות שלהם למרתף - המקום שבו הם גם הפכו ל"משוגעי חזרות", עובדים על ההרמוניה עד השחר.

גרפונקל מספר שכשהוא שמע את "סו ביוטיפול", הוא התרגש מהשיר "Questions for the Angels", שבו עולה הרגל המיוסר מחפש מקום בעולם שנראה כי עקף אותו. "היו לי דמעות בעיניים", הוא אומר, "אבל הוא אינו פאולוס הקדוש. הוא בחור תחרותי וחם מזג עם מרפקים חדים. מה אפשר לעשות עם פול? תכונה כזאת גורמת לך לאבד חברים".

אחד מהדברים הרבים הנחמדים בגרפונקל זה שאחרי כל השנים הללו בעין הציבור, הוא עדיין מי שהיה תמיד - חסר מגננות, ללא יומרה ניכרת לעין. על חברו הוותיק הוא אומר, "הוא מחפש תוכן אמיתי בכל דבר. הוא לא מזיין את השכל. הוא חי כדי לעשות דברים אמיתיים. בעולם שבו האשליה היא טובה מספיק, הוא אותנטי. אני מקבל כל כך הרבה אנרגיה מהעבודה איתו. הוא מוזיקאי ענק".

אני מספר לגרפונקל איך סיימון מתאר את נגינת הגיטרה שלו עצמו: "לא יכול לנגן סולו גם אם חיי תלויים בכך. גם אם מישהו אומר, 'תמשיך מפה, פול' - אני לא אמשיך לשום מקום". גרפונקל מזעיף פנים. "מה שעשה את סיימון וגרפונקל היתה נגינת הגיטרה שלו. זה היה נפלא. הוא תמיד מפחית בערך של זה. זוהי דרך קצבית לנגן גיטרה אקוסטית. אני לא מכיר מישהו יותר טוב. למה אתה חושב ש'גברת רובינסון' היה להיט?"

"אי אפשר שלא לחבב את פול", הוא מודה, מסיר את משקפיו ומנגב בשקט את עיניו. אחרי רגע הוא אומר, "אני נלחמתי למען האלבום הטוב, בה' הידיעה. אז אתה נלחם למען מה שאתה רוצה, ויש לכם חילוקי דעות משמעותיים עד שאתה מתעייף. זה לא סיפור גדול. כמו מיליון נישואים. כל אחד רואה את הדברים מעט שונה. אתה מתעייף מלראות את הדברים שונה. להיות סיימון וגרפונקל הוביל אותי אחרי חמש שנים למקום שהייתי צריך מנוחה מפול. זה הרג אותי, כל ההתנצחות הזאת. אבל אף פעם לא רציתי לומר ברוך שפטרנו מהמקום הקסום הזה. בעיני המבנה של הזוגיות רק החל. אני נותרתי מאוהב בצמד הזה. איך הכישרונות שלהם השלימו אחד את השני, של הצמד הזה".

אח של אדי

באחד הימים, כשביקרתי את סיימון בבניין בריל, יצאנו להתמסר בכדור בייסבול. סיימון מנגן בגיטרה ביד ימין, אבל במגרש הבייסבול הוא הפוך. "זה משהו שאני זוכר מאבי", הוא מספר לי. "הייתי בן חמש או שש ושיחקנו מסירות. הוא קנה לי כפפה. כפפה לימניים. הורדתי אותה כדי לזרוק בחזרה. הוא אמר, 'לא, לא, אנחנו עושים את זה ככה'. בסופו של דבר, הוא נכנס הביתה ואמר לאמי, 'בל, יש לנו שמאלי!' ישנה הנאה עצומה בזריקת כדור. משחק מסירות עם אביך זה כמו ניהול שיחה. אתה זורק ותופס את הכדור וזה אלוהי".

סיימון התאמן בגיטרה כל כך הרבה בחייו שהוא נאלץ לעבור ניתוח לטיפול בתסמונת התעלה בשורש כף ידו השמאלית. יש לו דלקת בגידים (טנדיניטיס) בשני המרפקים ותחושת דקירות סיכה בשתי הידיים בגלל בעיה במערכת העצבים. לכן הוא לא יכול להתמסר בכדור בחוץ. באחר צהריים קריר זה, כשסיימון מודיע לי שהוא מצא לנו מקום סגור לשחק בו, אני בדיוק אחרי פגישה, בעניבה ונעליים אלגנטיות, אבל אף פעם לא יכולתי לעמוד בפני הקול הזה.

אנחנו יוצאים מבניין בריל וחולפים על פני קולוני רקורדס, שם, בחלון הראווה, סיימון שם לב לפוסטר ישן של אלביס. הוא מצביע על החגורה שלו, שהאבזם שלה בצד הגוף, ואומר שבגלל פרסלי, חגר בתור נער את החגורה שלו באותו האופן. אנחנו נכנסים לאוטו ונוסעים לרחוב צדדי במרכז העיר, שם יש לאחיו אדי כרטיס חבר בחדר כושר שנמצא מאחורי דלת שחורה לא מסומנת. "אתה אח של אדי!" אומר הבחור מאחורי השולחן לסיימון.

לאולם ההתעמלות בתוך חדר הכושר קירות מכוסי מראות, תאורה חלשה, הילה של בריאות ואנשים רבים שנראה כי אינם מופתעים לראות את השמאלי מקיו גארדנז הילס על הפרקט, תופס כדורים מסובבים. "חשוך כאן", אומר סיימון, ומנסה לזרוק בקשת קלה. אחר הוא מוסיף, "הגשה היא לא הקטע שלי. אני חובט!"

כל העניין במשחק מסירות הוא הקצב. במהרה - בלי קשר לשאלה אם מי אתה משחק - המחשבות שלך מתחילות לנדוד. כשסיימון מגביר את הקצב, אני מוצא את עצמי חושב מדוע המוזיקה שלו כה אוניברסלית, למה כולם אוהבים אותה, אנגלים ואפריקאים, חבר'ה מהסגנון הישן מאטלנטיק סיטי וברוקרים משיקגו. סבא בן 80 ונכדתו בת השש יושבים יחד ליד הפסנתר המשפחתי והזקן מנגן את "The Sound of Silence". יותר מדילן, יותר מג'אגר וריצ'רדס, המלודיות שלו משדרות שיש דבר שההורים שלך אוהבים וגם אתה יכול לאהוב. שירי הלב השבור-למחצה שלו מזכירים לנו שאיש אינו חסין. רוב האנשים נמצאים בתזזית משוגעת, וזקוקים רק למשהו שירגיע אותם.

לסיימון יש תנועה יפה בזריקת הכדור. זה הדבר היחיד שאי פעם ראיתי מוגזם אצלו. "אני מצמצם את מה שאני מנסה לעשות כל הזמן", הוא אמר לי פעם. הוא דיבר על מילות שיריו, איך היעילות היא ההנאה והאתגר שלו. נראה שהוא מנסה לומר כי גם אם בהתחלה אתה כותב על חייך שלך, בכך שאתה מצמצם את חוויותיך למהות שלהן, אתה עשוי באופן מסתורי להיפתח מחדש למשהו שהוא הרבה מעבר לפזמונאות.

"תפשט את זה כמה שתוכל", הוא אמר. "קח משהו מורכב ותפשט אותו ככל שתוכל. אתה בר מזל אם תצליח אי פעם להשיג את זה. מה שמעניין אותי באמנות זה היופי. האנשים שאוהבים את מה שאני עושה, אוהבים יופי. אם זה יפה, זה מייצג פתיחות ברגשות ונדיבות. וזה אומר שאתה פגיע".

תרגום: אסף רונאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו