בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוב דילן חוגג 70 | האייקון, החידה והאגדה שהיתה באמת

ביום שלישי הקרוב יחגוג רוברט אלן צימרמן שבעים שנה. לטובת ציון המאורע בחרו שבעה כותבים שבעה שירים שמספרים, כל אחד בדרכו, את סיפורו של בוב דילן

תגובות

השיר שלו "Hurricane" (מתוך האלבום "Desire", 6791)

כיתה ח' לא היתה מהתקופות היפות בחיי, ובוב דילן הוא בוודאי לא האיש שהוסיף לה יופי וחן, עם כל הכבוד לו. טעמי המוזיקלי באותה עת שיקף להפליא את הסיסי המעט-ערסי שהייתי (ונשארתי). אוליביה ניוטון-ג'ון, אודה ולא אבוש, כלומר אבוש גם אבוש אבל מה אפשר לעשות, היתה מלכתי, ולא היה הופלסלי דיווטד ממני לכל ציוץ שלה ולכל תלתל בלונדיני סורר בעטרת ראשה. מחזות זמר היו הלחם, החמאה, הקרואסון והריבה שלי - את "שורת המקהלה" ידעתי בעל פה, כולל הפירואטים ותנועות האגן - והעובדה שהאירוויזיון התקיים בישראל בפעם הראשונה העניקה לגיטימציה מסוימת לזמזום הלהיטים המובילים ("סוקרטיאסי סופרסטאר" היווני, "ג'ינגס חאן" הגרמני ו"דיסקו טנגו" הדני) באור ולא בצל.

"ארוחת בוקר באמריקה" של סופרטראמפ, אפרופו קרואסונים ושאר מיני מאפה, היה אלבום השנה, ואני הייתי בטוח שזאת הלהקה הכי טובה בכל הזמנים. דווקא את הבי-ג'יז שנאתי משום מה, ועברו שנים רבות עד שעשיתי איתם שלום, אבל בוב דילן? למה מה לי ולו? בעיני המתבגרות, דילן היה שייך לקיבוצניקים עם ג'וינטים (בהנחה שיש קיבוצניקים בלי ג'וינטים), ולי לא היתה שום גישה לשני חלקי המשוואה.

אני לא זוכר מי גילה לי את האלבום שיצא כמה שנים לפני כן, "Desire", ב-75', והכריח אותי לשמוע את הרצועה הראשונה, "הוריקן", על כל 8:33 הדקות שלה, אבל מי שזה לא היה עשה מעשה נכון ונאה, שעליו יבורך, גם אם ללא קרדיט.

"הוריקן" תפס אותי מיד. היה משהו מידבק בתחושת הבהילות שבו, משהו שגורם לך לרצות לרקוד ולצעוק על גגות ולדפוק על קירות כל הלילה. זה מה שהרגשתי אז, בכיתה ח'. הרגשתי שהשיר הזה כשמו כן הוא, סוחף אותי כמו הוריקן, שבנוכחותו אני מאבד שליטה ואוהב את זה. יכולתי לשמוע אותו ברצף עשרות פעמים, ובכל השמעה (עד שנמאס, כמו שקורה גם לטובים ביותר) כוחו רק גבר והתעצם.

השיר הזה לא שינה את חיי, אין צורך להיסחף. הבכיינות הידידותית לילדים של סופרטראמפ עדיין קסמה לי יותר מהאגרוף המדמם של דילן (ו"הוריקן" כולו מתנהל כמו קרב איגרוף חסר נשימה), והכוריאוגרפיה של בוב פוסי, ג'רום רובינס או מייקל בנט לא התאימה לשיר בשום צורה ואופן, מה שהפחית מערכו מבחינתי. אבל אני חושב שזאת היתה הפעם הראשונה בחיי שזעם מוזיקלי דיבר אלי, ששיר מחאה חדר אלי וטילטל אותי כמו שרק שיר מחאה יכול וצריך וחייב. הבנתי שהשיר הזה מתמרן אותי, מפעיל אותי, מכריח אותי לגלות הזדהות ולהיות מעורב, ולא יכולתי להתנגד לו. התמסרתי לו, ונהניתי להתמסר לו.

בהיעדר גוגל ושאר מנועי חיפוש, ידעתי שהמתאגרף רובין "הוריקן" קרטר עדיין יושב בכלא על פשע (ולא סתם פשע, אלא רצח משולש) שלא ביצע. ידעתי שנעשה כאן עיוות דין נורא (האמנתי לדילן ולא עלה בדעתי לרגע לפקפק בדבריו ולבדוק את הפרטים לאשורם) ובכל פעם התרגשתי מחדש מהבוטות והשקיפות והתכליתיות של המילים, שסיפרו את הסיפור של האיש ש"היה יכול להיות פעם אלוף העולם", שכל הקלפים שלו היו מסומנים מראש, והמשפט שלו היה קרקס חזירים מעוות - ועשו את זה כמו סרט קצר ואפקטיבי. אהבתי את גישת הראש-בקיר, הבלי-חשבון והאין-אלוהים של דילן. אהבתי את זה שכולם אשמים באותה מידה וכולם מנוולים בני מנוולים - התובע המחוזי והמערכת המשפטית כולה, העיתונות, המשטרה ומי לא - ורק קרטר צדיק וקדוש.

נדמה לי שבכיתה ח' אתה נוטה להאמין שכולם נגדך וכולם בצד של "הרעים" - ההורים, המורים, החברים - וזה הסתדר לי מצוין עם מצב האנטי הכללי שלי. הרגשתי שמסתתרת כאן פואמה נצחית שתשרוד את כל צוקי העתים, כמו "הבלדה על כלא רדינג" של אוסקר וויילד. השתגעתי מהסרקזם המריר של "נחשו מי בא להעיד", ויצאתי מדעתי ממשחקי חריזה מצמררים כמו "the DA said he was the one who did the deed/ and the all white jury agreed". לא האמנתי שאפשר לצאת בשלום מהתחכמויות מילוליות כאלה מבלי לאבד את העוקץ, אבל דילן הוכיח לי שאפשר.

דילן לא ביצע את "הוריקן" בהופעה חיה מאז קונצרט מיוחד ביוסטון ב-76', שנועד לגייס תרומות למאבק למען זיכויו ושחרורו של קרטר, ולבסוף, מסיבות טכניות מביכות, לא גייס אפילו סנט שחוק אחד. קרטר שוחרר לבסוף רק בשנת 85', אבל כמו שדילן שואל בשיר, מי יחזיר לו את כל השנים האבודות? הסרט על חייו, עם דנזל וושינגטון, יצא לאקרנים ב-99' (השיר הופיע בפסקול כמובן), וכדי להוסיף חטא על פשע, וושינגטון לא זכה באוסקר על הופעתו.

בינתיים הופיעו גרסאות כיסוי לא מאוד חשובות לשיר, מאת אני דיפרנקו והאחים מילטאון, ומבצע בשם זה רמלהו הקליט גרסה בפורטוגזית שנקראה "פרבואדור". ואם כבר מדברים על פשעים וחטאים, גם "משינה" הצטרפה לקרון הכיסויים, עם "גברת שרה השכנה" המוזר והמיותר ("אבנר אומר נכתוב חנינה/ נשלח אותה מחר אל הנשיא של המדינה").

הסיסי המעט-ערסי שהייתי ונשארתי הופתע ושמח לגלות שז'אק לוי, במאי תיאטרון ופסיכולוג קליני שכתב את "הוריקן" (וחמישה שירים נוספים באותו אלבום) יחד עם דילן, תרם לימים את הטקסטים לגרסת הבמה של המחזמר "תהילה". דילן בטח התפדח, מסכן, אבל לא כמו שהתפדח בברודוויי ב-2007, כשמכר את נשמתו ואת שיריו בעבור חופן דולרים, לצורך הפקת מחזמר מבולבל המתרחש כולו בקרקס, מבית היוצר של המיוזיקל המצליח יותר מהקאנון של בילי ג'ואל. זה היה פלופ מהיר וכואב, אבל כמו שלמדתי מספר זיכרונותיו, "כרוניקות: חלק ראשון", שזכיתי לתרגם לעברית, גם אמנים גדולים זקוקים לכסף או לפחות לא שונאים כסף, וגם בוב דילן יכול להתקנא בבילי ג'ואל, וזה אנושי ומכמיר לב.

בוב דילן היה יכול להיות אלוף העולם, ומן הסתם זה מה שהוא. אבל מה שהכי יפה זה שהוא הראה שיש שירים שיכולים לפעמים, באמת וברצינות ובלי כחל וסרק, לשנות את העולם. *



בוב דילן, וודסטוק, ניו יורק 1968



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו