בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוב דילן חוגג 70 | דרך המאבק

כשציפו ממנו לכתוב שירים סנטימנטליים, הוא לקח אוטובוס וירד לדרום

תגובות

השיר שלה: "The Death Of Emmett Till" (מתוך האלבום "The Bootleg Series Volume 9 - The Witmark Demos: 1962-1964" שיצא ב-2010)

בתחילת שנות ה-60, כשהיה רק בן 20, בזמנים שבהם ציפו ממוזיקאי לבן לכתוב שירים סנטימנטליים על אהבה ופרחים, כתב בוב דילן שירים שהפכו להיות בין האלמנטים החשובים ביותר שהביאו להעלאת המודעות למאבק השחורים לשוויון בארצות הברית. דילן כיוון את מילותיו אל תוך לבה החצוי לשחור ולבן של אמריקה, ובמיוחד לדרום שהיה שרוי תחת חוקי ג'ים קרואו הגזעניים, ועשה מהפכה במוזיקה הפופולרית האמריקאית כאשר הוכיח שמוזיקת מחאה יכולה להיות מוזיקה פופולרית.

למרות ששחורים נאבקו מאז ומעולם, למרות שרוזה פארקס סירבה לשבת בסוף האוטובוס כבר ב-55', ולמרות שכבר הושגו הישגים משמעותיים במאבק לשוויון עוד לפני שנות ה-60, הרי שעד שאנשים לבנים - ובמיוחד אנשי רוח ויוצרים - הצטרפו למאבק והשמיעו קולם, לא זכה מאבק השחורים לתמיכה בציבור הרחב.

כמו דילן, רבים מהלבנים שהלכו כתף אל כתף עם השחורים וירדו לדרום היו יהודים. לפני 67', שלאחריה הפכה ארצות הברית לבת הברית הראשונה במעלה של ישראל, מעבר שסחף את רוב יהודי ארצות הברית לתמיכה מוחלטת בישראל, הקשר השחור-יהודי התבסס על תחושת "אחרות" משותפת - ואף על סולידריות של דחויים - בחברה ובפוליטיקה של אמריקה, שבהן שלטה הגמוניה לבנה ונוצרית.

שיריו של דילן עוררו את תרבות הצעירים של שנות ה-60, והיוו השראה גם ל"רוכבי חופש" לבנים שנסעו באוטובוסים בין-מדינתיים מהצפון לדרום כדי לעבור בכוונה תחילה על חוקי ההפרדה הגזעית. גם דילן ירד איתם, והופיע במופע למען רישום מצביעים שחורים בגרינווד, מיסיסיפי. אידיאליסט כאנרכיסט בבלעין, הגיע דילן לדרום כדי להזהיר את אמריקה מפני המערבולת שאליה תיסחף אם לא תתמודד עם אי הצדק הגזעני שעל אדמתה.

ב"הזמנים הם משתנים", משנת 64', שר על "קו הצבע", כפי שקרא לו ההיסטוריון והסופר דו בויז, והבטיח שימשיך למחות נגד גזענות: "הצבע שחור והאפס הוא מלך/ אני רוצה לספר ולנשום ולחשוב את זה ולהביא את זה הנה/ שכולם יוכלו לראות את זה ולעמוד לבדי מול הים בו טבעתי/ ולהכיר את השיר שידעתי ושרתי./ עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט/ גשם כבד עומד ליפול" (תרגום: יהונתן גפן).

שיריו של דילן הפכו לפסקול של התנועה לזכויות האזרח. בראש ובראשונה כמובן "נישא ברוח", שבו שאל, בתמימות של שנות ה-60, "כמה אנשים צריכים עוד למות עד שנבין?" שירים אחרים סיפרו את סיפורם של שחורים שנפלו קורבן ללינץ' כגון "המוות הבודד של הייטי קרול" ו"מותו של אמט טיל", וב"רק כלי משחק בידיהם", ביכה את הירצחו של פעיל זכויות האזרח השחור מדגר אוורס.

רציחות ולינצ'ים של שחורים בידי לבנים בדרום היו נפוצים לאורך כל החלק הראשון של המאה ה-20, כאשר ברוב המקרים יצאו הרוצחים ללא עונש, או עם עונש קל מאוד. מערכת הצדק קיבלה בהבנה את טענותיהם של הלבנים כי השחורים "התחצפו" או התנהגו בצורה "לא ראויה" כלפי לבנים.

הייטי קרול היתה אשה שחורה כבת 51, אם ל-11 ילדים. היא נרצחה ב-63' בעת עבודתה כמלצרית על ידי וויליאם זנצינגר, בעל אדמות עשיר מבולטימור, משום שלא שירתה אותו במהירות מספקת. עונשו היה שישה חודשי מאסר. השיר סיפר את סיפור הרצח והמשפט בפשטות ובישירות, ונגמר במילים שמכוונות היו לכל לבן ליברלי: "אתה שמתפלסף על חרפה ומבקר את הפחדים/ קבור את פניך בחתיכת בד/ שכן הגיע הזמן שלך לבכות". בילי בראג ביצע גרסה משלו לשיר, אותה הקדיש לפעילת השלום רייצ'ל קורי, שנהרגה בעזה.

אמט טיל היה ילד שחור משיקגו שב-55', בעת ביקור אצל משפחתו במיסיסיפי והוא רק בן 14, קרץ לבחורה מקומית לבנה בת 21 וגורלו היה כשל צעירים שחורים רבים אחרים באותו מקום ובאותה תקופה: מוות אלים בידי קרוביה של הצעירה. גופתו המרוטשת של טיל הוצגה בשיקגו בארון קבורה פתוח, משום שאמו ביקשה שיראו את שעשו לבנה. התמונות של הגופה המושחתת פורסמו בכל עיתוני השחורים, ועוררו זעם בכל רחבי המדינה. במיסיסיפי, לעומת זאת, העיתונים שבתחילה גינו את האלימות, התכופפו תחת לחץ הקוראים וגיבו את הרוצחים. כאשר הרוצחים - בעלה של הצעירה ואחיו - זוכו, הזעם התעצם. האירוע היה רגע מכונן במאבק השחורים בארצות הברית, ושירו של דילן היה אחד מסמליו.

דילן, שהיה בן 21 כאשר ביצע את השיר בפעם הראשונה, חתם אותו במילים: "אם אינך יכול לדבר נגד דבר שכזה, פשע כה לא צודק/ עיניך מלאו בחול המתים, נפשך מלאה באבק/ רגליך וידיך כנראה אחוזות באזיקים ובשלשלאות/ והדם שלך מסרב לזרום/ מכיוון שאתה נותן לגזע האנושי להידרדר כה נמוך/ .../ אם כולנו נחשוב באופן דומה/ אם ניתן כל מה שאנחנו יכולים לתת/ אנחנו יכולים להפוך את הארץ הנפלאה הזאת למקום הרבה יותר טוב".

למרות הסיומת המעט-סנטימנטלית, השיר הוא עדות אותנטית של צעיר רגיש שכואב את עוולות החברה. מספר שנים מאוחר יותר, ב-63', ב"רק כלי משחק בידיהם", שבו ביכה את הירצחו של פעיל זכויות האדם מדגר אוורס, התעלה דילן מעל הסנטימנטליות, ובמקום להתמקד ברוצח או בקורבן, תיאר את המנגנון שמאחורי הסימפטומים של גזענות, כמו רציחות מסוג זה. אם המבנה הסוציו-פוליטי הבסיסי לא ישתנה, הוא ביקש לומר, נמשיך להכניס לכלא גזענים, אך לא יקרה שינוי משמעותי. את "רק כלי משחק בידיהם" ביצע דילן בן ה-22 במצעד בוושינגטון שבו מרטין לותר קינג נאם את נאום "יש לי חלום" המפורסם שלו.

פרופ' מרשל ברמן, בן דורו של דילן שכתב רבות על תנועות שנות ה-60 בארצות הברית, כתב לי השבוע מביתו שבניו יורק: "השירים של דילן הוכיחו כיצד כל הנושאים והדאגות, כל האירוניות והדו-משמעויות, כל מה שמסמן את הספרות המודרנית המורכבת והקשה ביותר, יכול להיות חלק ממוזיקה פופולרית. הבחור שנשר מהקולג' הרחיב והעמיק את המוזיקה שעבורה עזב את הלימודים, אבל גם את התפקיד והמשמעות של אינטלקטואל ציבורי. והוא הגיע לגיל 70? (גם אני). וואו!"

בישראל 2011, כאשר רק מתי מעט מבין המוזיקאים והיוצרים הפופולריים מרימים קולם כנגד אי צדק וגזענות, כדאי לזכור גם את דילן הצעיר, ולדרוש יותר מהאינטלקטואלים ומהמוזיקאים שלנו.*




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו