בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוב דילן חוגג 70 | להדליק גפרור נוסף

הרגע שבו דילן החליט לא להיות יותר "של הקהל", אלא של עצמו

תגובות

השיר שלה: "It's All Over Now, Baby Blue" (מתוך האלבום "Bringing It All Back Home", 5691)

ביולי 64' היה דילן בן ה-23 כבר כוכב זורח בשמי הפולק ושירת המחאה; שלושה תקליטים שלו כבר יצאו לאור והבא בתור יצא חודש אחר כך. השיר "Blowin' in the wind", מתוך תקליטו השני, הפך להמנון בלתי רשמי של התנועה לזכויות האדם. צעירים משולהבים בכל ארצות הברית ואנגליה החלו להישבע בשמו. כשנקרא לבמה, הוא הוצג במשפט שהפך לאבן דרך מאז בהיסטוריוגרפיה הבוב-דילנית. וכך מתאר זאת דילן עצמו בספר הזיכרונות שלו:

"הציגה אותי רוני גילברט, אחת מ'הוויברס', באחד מפסטיבלי הפולק של ניופורט, במילים, 'והנה הוא... קחו אותו, אתם מכירים אותו, הוא שלכם'. לא הצלחתי להרגיש את התחושה מבשרת הרעות שבהקדמה הזאת. את אלביס מעולם לא הציגו כך. 'קחו אותו! הוא שלכם!' איזה דבר מטורף להגיד! על הזין. מבחינתי, לא הייתי שייך לאף אחד לא אז ולא עכשיו... הגורל שלי היה מונח לאורך הדרך יחד עם כל מה שהחיים הזמינו, ולא היה לו שום קשר לייצוג של שום תרבות שהיא... אני אף פעם לא הייתי יותר ממה שהייתי - מוזיקאי פולק שהביט אל הערפל האפור בעיניים מסומאות מדמעות והמציא שירים שריחפו באובך זוהר. עכשיו זה התפוצץ לי בפנים ונתלה מעלי. לא הייתי מטיף שמחולל נסים. זה היה מוציא כל אחד מדעתו" ("כרוניקות", מאנגלית: ירון פריד, מודן, 2007).

חצי שנה אחר כך, בינואר 65', הקליט דילן ביומיים את "Bringing It All Back Home" (להחזיר את כל זה הביתה). צד ב' היה אקוסטי, כפי שהיו כל הקלטותיו של דילן עד אז, ואילו צד א' היה חשמלי ובליווי להקה, תפנית שהממה את מעריציו ומוקיריו.

התקליט הזה ניפץ את בועת הסבון של אהבת הקהל והפך אותה לנחשול שואג ומתמשך של רגשות מנוגדים: מהצד האחד גלשה הסגידה לכדי התרת כל רסן מצד הציבור בעומק הפלישה לפרטיות הפיזית והתודעתית של דילן; מהצד השני נשמעו ביטויי אכזבה קולניים ומעליבים, וקריאות התרסה חוזרות ונשנות על בגידה. השיר שחתם את התקליט המופתי הזה הוא "It's All Over Now, Baby Blue" (כל זה נגמר עכשיו, בייבי בלו).

"אתה חייב לעזוב עכשיו, קח את מה שאתה צריך, מה שאתה חושב שיחזיק מעמד", הולמות השורות הראשונות של השיר. זוהי אודה לרוח הפרידה עצמה: מבנה מוזיקלי ומילולי ארכיטקטוני, וקצב שמזמר את רוח הפניית המבט המנטלית ושר את שירה: על הדרך המהירה המיועדת למהמרים, שבה כדאי לנהוג בשכל; על צבא הנספחים והנגררים, העורקים עד מהרה; על המאהב שאוסף את שמיכותיו מרצפתך; על הצייר שאפס בידו ועם זאת רושם תבניות מטורפות על מצעיך; ועל הנווד שמשורר על סף ביתך, זה שלובש את הבגדים שקודם לבשת אתה.

"כל זה נגמר עכשיו" התקבל על ידי מאזינים וחוקרים רבים כשיר הפרידה של בוב דילן עצמו מדילן המוקדם, יהיה אשר יהיה - קולו של דור, מצפון החברה, זמר פולק, זמר מחאה, סוליסט אקוסטי. פרשנים רבים מציעים זווית ראייה משלהם על היצירה - החל בנחיל של מבקרים ואנשי ספרות וכלה במגוון עצום של יוצרים שונים ומכובדים (זהו אחד משיריו המבוצעים ביותר של דילן). כל תיאוריה עשויה לחזק או להפריך כל תיאוריה אחרת, ועיבודים שונים משפיעים ויולדים יצירות חדשות.

"אני לא קורא לעצמי משורר כי אני לא אוהב את המילה. אני אמן טרפז", אמר דילן בראיון לנורה אפרון וסוזן אדמיסטון באוגוסט 65', שנה אחרי שהוצג בפסטיבל ניופורט 64' במילים "קחו אותו, הוא שלכם", וחודש אחרי שהתקבל בהלם על ידי הקהל ואמנים אחרים בפסטיבל ניופורט 65', כשהוא מופיע עם הרכב מלא ומכסח את האוזניים של המאזינים בהופעה מחושמלת למהדרין. האגדה מספרת שפיט סיגר עצמו התנפל על השקעים במטרה לנתק את הציוד של ההרכב מהחשמל.

ואכן, דילן הוא אמן טרפז: כבן-אדם בשר ודם שהופך, בטובתו או שלא בטובתו, לגיבור תרבות (או במקרה של דילן, מעין ישות אלוהית), הבחירות שהוא עשה בחייו הופכות עצמן לביטוי אמנותי ונראטיב מיתולוגי, בזמן ההתרחשות עצמה. אלא שדילן השכיל להתיך את היצירתיות האמנותית הגאונית שלו עם אותו נראטיב מיתולוגי כבר בעת היווצרותו, ולהעיר עליו את הערותיו שלו. נדמה כאילו ב"כל זה נגמר עכשיו" דילן לא נפרד מעצמו, אלא מ"להיות של הקהל": למרות הביקורת הקשה שתוטח בו על נטישת עולם הפולק לכאורה, על ההתנערות מתנועות זכויות האדם, על המעבר מהטרובדוריות האקוסטית מרוממת הרוח אל ההופעות החשמליות התובעניות, על הניכור שלו לקהל - דילן ימשיך לעשות מה שהוא רוצה לעשות ולא מה שהקהל דורש ממנו. בשיא תהילתו - הוא כבר נפרד מהדרישה התובענית להזין אותה ללא הרף. לא כדי לצמצם את עצמו, אלא כדי להרחיב.

דילן שר את "כל זה נגמר עכשיו" לא רק על ידי המילים והמוזיקה שלו. הוא שורר את האידיאה של הפרידה בפניות רבות של סיפור חייו עצמו. כשאני מסתכלת על בוב דילן מנגן את השיר הזה במלון סבוי בלונדון, באביב 65' (בסרט התיעודי "Don't look back", בבימוי ד. א. פניבייקר), קצות העצבים שלי עדיין מזדעזעים מהעוצמה הטעונה של הרגע הזה, עוצמה שקפואה בנצח זמני אקראי, שמשוררת בבת צחוק, באנרגיה של התקפה מתפרצת, על הכוליות של סיום דבר אחד ותחילתו של דבר אחר, על הטבע בר החלוף של הסופיות עצמה.

"אני תמיד מנסה להפוך שיר על פיו. אחרת, אני מניח שאני מבזבז את זמנו של המאזין", אמר דילן בראיון לרוברט הילבום, מ"לוס אנג'לס טיימס", ב-2004. דילן, המשורר את החיים עצמם, בחר תמיד להפוך את השיר על פיו, גם כשהשיר לא הורכב ממילים ומנגינה. במיתולוגיה של דילן, שמתפתחת כבר 50 שנה וכנראה תמשיך להתפתח עוד שנים רבות, "כל זה נגמר עכשיו" הוא מזמור קדוש, המהלל את היכולת הפלאית לקושש מתוך צירופי המקרים את מה שחשוב לך, לשמור מהעבר את מה שיש לו ערך בשבילך, ואז לעזוב את אבני הדרך המוכרות, להישמע לקריאה, לשכוח את המתים, להדליק גפרור נוסף ולהתחיל משהו חדש.*



ניו יורק, 1962



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו