בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוב דילן חוגג 70 | ממשיך לנסוע

אנשים לא אוהבים שינויים, אבל אמן צריך כאלה. ואם אתם לא מבינים את זה, אז חבל מאוד

תגובות

השיר שלו: "Stuck Inside Of Mobile With The Memphis Blues Again" (מתוך האלבום "Blonde On Blonde", 1966)

לא לחינם מופיע "Stuck Inside of Mobile with the Memphis Blues Again" בפסקול האדפטציה ההזייתית של טרי גיליאם ל"פחד ותיעוב בלאס וגאס" מאת האנטר ס. תומפסון. מראהו של ג'וני דפ מסתובב הלום ממסקלין, אל-אס-די וקוקאין בין מירוצי האופנועים במדבריות נוואדה לקזינו המפואר, תואם את רוח הטקסט המקודד של השיר, שהוא בעצם טריפ אחד ארוך עמוס בנונסנס, משחקי מילים ודימויים טרופיים. "פאניקה השתלטה על חוט השדרה שלי, כמו סממנים ראשונים של אסיד משתחרר בגוף. כל המציאויות מסביבי החלו לעלות כמו שחר", כותב תומפסון ומשחק דפ. "הייתי לגמרי לבדי בלאס וגאס, מעוות לחלוטין מסמים, בלי מזומנים ובלי סיפור לעיתון. אפילו לא ידעתי מי ניצח במירוץ", הוא מסיים, ונותן את האות למפוחית של בוב דילן.

"Stuck Inside of Mobile with the Memphis Blues Again" הוא כמו המשך ישיר של אותו המונולוג. "עכשיו איש הגשם נתן לי שתי תרופות ואז אמר 'קפוץ ישר פנימה'", שר דילן בבית השביעי. "אחת היתה תרופה טקסנית, השנייה ג'ין של מסילות רכבת/ וכמו טיפש עירבבתי אותן וזה חנק לי המוח/ ועכשיו אנשים נעשים מכוערים יותר ואין לי תחושת זמן". לא ברור אם תרופה טקסנית היא וויסקי עם רוטב וורצ'סטר, מריחואנה או פיוטה, אולם קרוב לוודאי כי דעתו של דילן אינה צלולה, ולא רק הפעם (מה שתרם לדיאלוג התודעתי המתמשך בינו לבין תומפסון). ההשפעות הנרקוטיות הגיעו גם לסרט "הולך חזק - סיפורו של דיואי קוקס" - פרודיה יעילה על ביוגרפיות מוזיקליות-קולנועיות, שבה זוכה השיר לאזכור. קוקס (ג'ון סי ריילי), שסיפור חייו סיכם את אלו של ג'וני קאש, ריי צ'רלס ובוב דילן, מאנפף את השורות "תיבות דואר נוזלות כמו עמודי תאורה/ במנהרת הלידה המעוותת של הקולוסיאום", כשהוא מרכיב את משקפי הריי-באן שדילן הפך לאיקוניים.

אבל "Stuck Inside of Mobile with the Memphis Blues Again" הוא לא חגיגה של חוויית הטריפ בלבד (וזה למרות שגרייטפול דד חידשו אותו). לשירי סמים, וכאלה לא חסרים בהיסטוריה של הרוקנרול, אין את התכונות שמעניקות חיי נצח. הסוטול - שמתבטא בפיתולים מילוליים מבריקים כמו "הוא עישן לי את העפעפיים וחבט בסיגריה שלי" או "סניף הדואר נגנב והתיבה נעולה" - הוא אמצעי שבו משתמש דילן כדי ללעוג לעודף הרצינות שבה פירשו את שיריו; בוז שהפגין בגאון כלפי התקשורת, שנואת נפשו. "ובכן, שייקספיר, הוא בסמטה", הוא שר בבית השני ומכוון לאותו כובד ראש שייקספירי שבו נתפס. "עם נעליו המחודדות והפעמונים/ הוא מדבר עם איזו צרפתייה, שאומרת שהיא מכירה אותי טוב", הוא מוסיף ומרמז לדעות המגובשות והנחרצות של הציבור, שניזון מהתקשורת.

הסיבה למרירות הזאת, שמקופלת גם בשם השיר, היא המעבר הדרמטי של דילן מן האקוסטי לחשמלי ומהפולק לרוקנרול; ככל הנראה הנושא הטעון והטחון ביותר בכתיבה על מוזיקה פופולרית. מוביל היא עיירה באלבמה שמסמלת את הפולק שמתוכו צמח דילן בעוד ממפיס היא עירו של אלביס, שמגלמת את תאוות הרוקנרול. כשדילן שר שהוא תקוע, שוב, במוביל עם הממפיס בלוז, כמו דג מחוץ למים, הוא מבטא את התסכול מהקיבעון של המעריצים כלפיו, שדוחים את התפתחותו המוזיקלית ואת רצונו להשתכלל כאמן. ב"אני לא שם", הביוגרפיה המדומיינת שיצר הבמאי טוד היינס סביב דמותו של דילן - סרט שעל רקע הקרדיטים בפתיחתו מתנגן "Stuck Inside of Mobile with the Memphis Blues Again" - החיבור של הגיטרה למגבר משול לתת-מקלע שיורה צרורות בקהל. קהל שמבקש לכפות על דילן פיקסציה מדומיינת שלו.

וכאן בדיוק הופך השיר הזה לאלמותי. הוא משרטט את קווי המתאר של הקונפליקט הקבוע בין הקונסנזוס לבין מי שמבקש לחתור תחתיו, בין אם הוא מאבק אישי, דורי, חברתי או תרבותי. הוא רלוונטי לדיונים על תוכניות ריאליטי, היפ-הופ, טכנו, Pאנק, החלפת קבצים, ריטוש דיגיטלי, חילופי שלטונות בעולם הערבי, כלכלה ישנה ורשתות חברתיות. הוא התשובה הניצחת לכל הטענות השמרניות שמבשרות על קץ הציוויליזציה בכל פעם שמישהו מרגיש בשינוי קרב שעומד לערער את מעמדו בעיני עצמו. הוא אפילו מצדד במי שמתנכר לבוב דילן ומתייחס אליו כאל תרח. חשוב מכך, "Stuck Inside of Mobile with the Memphis Blues Again" הוא שיר שמקדש את האינדיבידואליזם. דילן מתוסכל בו מחוסר היכולת של החברה להכיל את המאוויים האמנותיים שלו ומלגלג על התגובה הריאקציונית שלה; על הפחד שלה משינויים. זהו סיפורו של אדם שמשנה פאזה והחברה המדכאת שמנסה לעכב אותו ולנכס אותו לעצמה בפורמט הבלבדי שבו היא מעוניינת. גם אם דילן אינו זיקית מסוגננת כמו דיוויד בואי - הוא מעולם לא נגע בדראם אנ' בייס, אלקטרוניקה, דיסקו ומוזיקה תעשייתית - המוטו של השיר שחותר לסקרנות וחיפוש היה מוטיב מרכזי לאורך כל הקריירה שלו.

אחת ההסתייגויות הידועות לגבי דילן נוגעת ליכולת ההגשה שלו, אבל אני רוצה לראות מישהו מתלונן על מה שקורה בשיר "Stuck Inside of Mobile with the Memphis Blues Again". כשהוא שר בתחילת כל אחד מתשעת הפזמונים (או בסיום כל בית, תלוי בחלוקה) "Oh, mama can this really be the end" בהגייה שונה בכל פעם, שהולכת ומתייאשת ככל שמתקדם השיר, לא רק שהוא מספק מפגן ווקאלי הגון; אין עוד מישהו שיכול לעשות זאת כמותו.*




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו