בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | הנכבה נראית טוב ב-HD

כך צורפה משפחת קשוע למועדון האח"מים

תגובות

משהו עבר עלי לאחרונה, מעין לאומיות שמעולם לא זיהיתי בקרבי צצה לה לפתע והתחילה להשתלט. ייתכן שזאת השפעתו של השיח הישראלי השופע לאומנות, ייתכן שזה חוק הנכבה שהכנסת העבירה, ואולי אלה דווקא המהפכות מסביב שמילאו אותי תשוקה לציין השנה את יום הנכבה יחד עם ילדי.

בניגוד לנאומיו השטחיים והצפויים של ראש הממשלה, שמשתית את כל תורתו על הפחדה ושרטוט אויב שמטרתו הכחדתנו, ציון יום הנכבה עבורי אינו טומן בחובו שום רצון להשמדת ישראל ואין בו דבר הקשור לשנאת ישראל. להפך - אמרתי לעצמי בבוקר יום הנכבה, כשעטיתי על כתפי כפייה ועמדתי לצאת עם הילדים לטיול באחד הכפרים הערביים באזור ירושלים - כל עוד מערכת החינוך, הממשלה והתקשורת ישווקו לעצמן סיפור אצילי על חלוצים ששבו לאדמת אבותיהם, לא יהיה סיכוי להבין מי כאן באמת מוכן לוויתורים כואבים.

"הכרה", הכרזתי לפני ילדי, כשעמדנו בפתח, "הכרה שגם לסבא שנהרג ב-48' יש חלק בסיפור של המקום הזה".

הייתי כבר מחוץ לבית כשהטלפון צילצל. "שלום, הגעתי למר סייד קשוע?" שאל הקול החינני מעברו השני של הקו.

"כן", עניתי בגאווה (בגלל ה"מר"), והדוברת הזדהתה כנציגת חברת הטלוויזיה שבה אנחנו מנויים ובישרה לי בטון מלא אהדה כי הם שמחים להודיע לי שהחליטו לצרף אותי למחלקת האח"מים שלהם. "מחלקת VIP", היא אמרה, שתספק לי הטבות כאלה ואחרות, כולל מספר טלפון ישיר לאיש שירות בלי שאצטרך להמתין שעה ארוכה למענה קולי כשאר פשוטי העם.

"וואי", אמרתי לה, "ממש תודה, אני מאוד שמח על ההכרה".

"אבא", משכה הילדה בשרוול החולצה, "הכירו בנכבה?"

"לא", עניתי בלחש, "יותר חשוב. מחלקת VIP".

"אנחנו מאוד גאים לצרף אותך למחלקה שלנו, יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילך, אדוני?" שאלה הבחורה בנימוס מלאכי. ואני, אח"מ שכמוני, לא יכולתי להשיב בשלילה. היא הרי השתוקקה כל כך לעזור, מה גם שהתביישתי מעט בעובדה שאין לי חיבור ל-HD, ושעוד לא ביקשתי מהם להתקין לי את הממיר שלהם עם ה-VOD, זה שיכול להקליט, להזמין ולעצור נאום של ראש הממשלה באמצע. היתה לי תחושה שאני היחיד במחלקת האנשים המשפיעים שעדיין מסתפק בחבילת בסיס וממיר מלפני 48'.

"כן", שמעתי את עצמי אומר בקול מוזר, שהגיע בחבילה עם הכינוי VIP, "כן, למען האמת, כבר הרבה זמן שרציתי לבקש את הממיר המתוחכם החדש שלכם, אבל לא היה לי זמן, פשוט הייתי..."

"כן אדוני", היא השיבה, "ברור לנו שאתה אדם עסוק ביותר, בגלל זה אנחנו כאן, זה ממיר מדהים ואני בטוחה שתהנה ממנו, אתה וכל בני משפחתך. ברשותך, אני רושמת את ההזמנה".

"אבא", צייצו שני הילדים שעמדו לידי עם כובעים על הראש ותיקים על הגב, "יום הנכבה, אבא".

"רגע", לחשתי להם, "אני מסדר לכם VOD, ועוד בהנחה".

"אדוני", חזרה אלי נציגת האנשים היפים, "אני רואה שאני יכולה לשלוח אליך מתקין כבר היום, אתה עסוק היום?"

"לא", אמרתי לה, "דווקא לקחתי יום חופש", פלטתי ומיד הצטערתי, שחלילה לא תחשוב שזה בגלל הנכבה או משהו מוזר מהסוג הזה, "את יודעת, בשביל ההשראה, אני עושה את זה לפעמים".

"הטכנאי שלנו יהיה אצלך תוך שעתיים", היא אמרה, "זה מתאים לך, אדוני?"

ודאי שזה מתאים לי, עניתי והיא איחלה לי "המשך יום נעים, אדוני".

"בסדר אז נצא לנכבה עוד שעתיים, מה קרה? מה הלחץ? כאילו שהנכבה תברח אם נדחה את זה קצת", אמרתי לילדים.

"אז לאן לקחת את הילדים?" שאלה אשתי בטלפון מהעבודה. "אנחנו בבית", גימגמתי וסיפרתי לה על הטכנאי שבדרך. "לקחת יום חופש, לא שלחת את הילדים לבית הספר, בשביל חבילת ה-VIP שלך?" היא צעקה בזעם. "בסדר, אני אקח אותם אחר כך", הבטחתי, "בינתיים אני עושה להם פעילות נכבה בבית, את יודעת איך הם סובלים? הנה, בבקשה, דופקים בדלת, זה הטכנאי, רבע שעה ואני מצלם אותם בכפר נטוש".

הטכנאי הביא את הממיר, רק שלא הצליח לחבר אותו, "הממיר רחוק מהאינטרנט, זה לא אני. בגלל שאתה במחלקת VIP, יבוא טכנאי שמבין בזה". כעבור שעתיים הגיע עוד טכנאי שאמר שזה יהיה ממש מכוער והוא יצטרך למתוח כבל חיצוני באורך שבעה מטרים מהאינטרנט עד הממיר. אבל יכול להיות שיש פתרון אחר, בשביל זה הם ישלחו טכנאי אחר. הטכנאי השלישי טען שנתב האינטרנט הספציפי שיש לי בבית לא מתאים לחיבור של הממיר הספציפי שהטכנאי הקודם הביא.

"אבא", אמרה הילדה שלי קרוב לשעה שלוש, "הנכבה".

"בסדר", צעקתי, "אתם לא רואים איך אני תקוע פה בלי VOD ובלי טלוויזיה? קצת הבנה, מה אני כבר מבקש?"

"אבא", היא המשיכה, "עוד מעט אמא חוזרת, ואם היא תגלה שלא עשית לנו יום נכבה, אתה תהפוך לפליט".

"את צודקת", אמרתי והעמסתי את הילדים לאוטו כשבדרך אני מדבר עם אחי שמבין קצת בחוטים וטכנולוגיה, והוא הדריך אותי איך לפתור את הבעיה ששלושת טכנאי ה-VIP לא הצליחו להתגבר עליה.

"אז איפה אתם?" שאלה אשתי בדיוק כשעמדתי בתור בבזק-סטור שברוממה (הפעם היא התקשרה מהבית).

"אנחנו בדיוק מסיירים בין הכפר שייח' בדר והכפר ליפתא".

"טוב מאוד", שמעתי את אשתי נרגעת.

החלפתי את הנתב האלחוטי בדגם שאחי הורה לי, וטסתי לאופיס דיפו שבקניון לקנות שני חיבורי רשת קוויים.

"אנחנו רעבים", אמרו הילדים כשהייתי עם הציוד ביד.

"אני קצת דואגת", אמרה אשתי בטלפון, "יש הרבה מתח ומהומה בגלל הנכבה, אתה שומר על הילדים?"

"אין לך מה לדאוג, אנחנו בדיוק אוכלים עכשיו על אדמות הכפר מלחה", אמרתי כששילמתי תמורת שתי ארוחות ילדים במקדונלד'ס וקיבלתי בלון מתנה.

אשתי ממש התרגשה כשחזרנו הביתה. היא חיבקה את הילדים ונתנה לי נשיקה, "אני לא יודעת איך הפכת לכזה אמיץ פתאום".

"רצינו להודיע לך שאנחנו עדיין מטפלים בבעיה, מעורבים בזה גם הדרגים הגבוהים בחברה", עידכנה נציגת ה-VIP בטלפון. "אין צורך", הודעתי לה וחייכתי מול התמונה המדהימה שעל המסך. פלסטינים ממחנות פליטים טיפסו על הגדר. "תראי", אמרתי לאשתי בגאווה, מצביע על הטלוויזיה, "תראי איזה יופי רואים את רמת הגולן".



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו