בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הם למדו את הלקח, ואנחנו?

האינתיפאדה השנייה והמחיר שגבתה מהפלסטינים הובילו אותם לבחור במחאה פחות אלימה. אבל ישראל מתכוננת עדיין לתרחישים כוחניים, ומתקשה להתמודד עם פעולות כמו אלה שהיו בצפון

תגובות

רעידת האדמה המתחוללת מאז ינואר בעולם הערבי היכתה השבוע, לראשונה, גם בגבול ישראל. זה לא היה מחזה חינני במיוחד. הכל חולקים שבחים, מוצדקים למדי, לתגובה המאופקת יחסית של אנשי המילואים ומפקד החטיבה המרחבית של צה"ל, שמנעה טבח המוני במפגינים המסתננים מסוריה, אך מוטב גם לא לשכוח את המסקנה העיקרית. נקודת המפגש המתקרבת בין גל המהפכות הערבי ליוזמה הפלסטינית לעצמאות, לקראת ספטמבר, עשויה להעמיד את ישראל במצב שאין בידיה מענה מספיק לאתגר.

מה שלא הצליחה לחולל סדרת מהלכים קודמים של הערבים - מפלישת צבאות, חדירות ופיגועים בגבול, חטיפות מטוסים, פיגועי התאבדות ומתקפות רקטות - עלול לעולל המיזם שנוסה לראשונה במתכונתו הנוכחית ביום ראשון השבוע: צעדות המוניות לגבולות, להתנחלויות ולמחסומי צה"ל.

הרעיון אינו חדש. בצד עתיד ירושלים, שיבת הפליטים היא הסוגיה הרגישה ביותר העומדת בין ישראל לפלסטינים. מה שנתפש בעיני פלסטינים לא מעטים, ובמיוחד בפזורה, כדרישת סף בהסדר הקבע, הוא טאבו מוחלט לרוב גורף של הציבור הישראלי.

חיזבאללה כבר עשה בעבר שימוש אפקטיבי בתהלוכות אזרחיות. צעדות כאלה, שהבולטת שבהן היתה ליד מוצב טייבה בגזרה המרכזית של אזור הביטחון, הובילו להתמוטטות צד"ל ולנסיגת צה"ל מדרום לבנון במאי 2000.

בחודשים שלאחר אותה נסיגה היו בצבא הערכות שהרשות תנסה לחקות את המודל הלבנוני בעקבות כישלון ועידת קמפ-דייוויד ביולי. אבל הפלסטינים גלשו לבסוף לשיטת פעולה אחרת, ששילבה מסוף ספטמבר (חודש מחורבן במזרח התיכון, כפי שהעיר ראש השב"כ היוצא יובל דיסקין) הפגנות עממיות בירי אש חיה. צה"ל הגיב בירי מסיבי והפער הגדול בין אבידות הצדדים הגביר את התסכול הפלסטיני, ולהחלטתם של כל הפלגים (גם החילוניים, ובראשם הפתח) לשגר מתאבדים לערים הישראליות.

אבל גל פיגועי ההתאבדות הפלסטיני פעל כבומרנג. הוא עלה לפלסטינים באובדן האהדה העולמית למאבקם ודירבן את ישראל, באיחור, להשתלט מחדש על ערי הגדה המערבית במבצע "חומת מגן" ב-2002. נדרשו לרשות עוד שנים אחדות עד ששלטון ערפאת, שהיה שקוע עד צוואר בהסתה ובהכוונת מעשי טרור ורצח, הוחלף בשלטון המתפקד והמתון יחסית של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) וסלאם פיאד, ורכש מחדש את תמיכת הקהילה הבינלאומית.

הלקח הפלסטיני נלמד כנראה. לכן אינתיפאדה שלישית בספטמבר 2011, בנוסח האינתיפאדה השנייה מספטמבר 2000, אינה בהכרח גזירת גורל. אלימות עלולה לפרוץ בשל כעס ואכזבה בציבור בגדה מהפער שיווצר בין הכרזות באו"ם להישגים מועטים בשטח. היא עשויה להתפתח גם בהנחיה מלמעלה, בהכוונה של הנהגת הרשות, כדי לדחוק את ישראל לוויתורים מדיניים, בסיוע הלחץ העולמי.

פועלים עדיין גורמים מרסנים. בראשם, זיכרון המחיר העצום ששילמו תושבי הגדה על שיגיון פיגועי ההתאבדות, שנענה במהלך צבאי תקיף מאוד של ישראל. בצד זאת קיים גם חשש ממחיר ההפסד, מהסכנה לאבד את מה שהושג תחת עבאס ופיאד בשנים האחרונות, והחשש כי הידרדרות מחודשת במדרון הרצחני תעלה גם בתמיכה העולמית. לעומת זאת, אם תצליח הרשות לשלוט בגובה הלהבות (כמה טבעית נשמעת החזרה לקלישאות הפרשניות של העשור הקודם!) וזו תלווה במהלכים דומים בגבולות, ספק אם תהיה לישראל תשובה הולמת לקמפיין עממי נגדה.

הערכת חסר

כמו בפרשת משט הסיוע לעזה, לפני שנה, אירועי יום הנכבה השבוע הבהירו שצה"ל מצטיין בעיקר בהכנות לתרחישים המוכרים לו מראש. פיקוד המרכז עבר היטב את המבחן. אחרי שבועות של הכנות ותיאום מדוקדק עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, ההפגנות לא גלשו לעימותים בלתי נשלטים ומספר הנפגעים היה קטן יחסית. תרם לכך גם רצונה של הרשות להוכיח שליטה במתרחש בשטחה. המצב בצפון היה שונה בתכלית.

ניסיון חדירה מסיבי של מפגינים מגבול לבנון נענה ביד קשה של צבא לבנון דווקא, ומרבית ההרוגים נפגעו כנראה מאש חייליו (אף שגם גדוד הסיור של חטיבת גולני פתח בירי). בגולן, בעידוד מובהק של משטר אסד, שהתיר יציאת עשרות אוטובוסים מדמשק, הופתע כוח מילואים קטן ליד מג'דל שמס. העובדה שבעשור האחרון בתי העיירה הדרוזית גלשו, בניגוד לתקנות הבנייה, אל המרחב הצמוד לגבול הסורי, פתחה דרך קצרה למפגינים ואפשרה להם לחמוק למרכז הכפר.

פיקוד הצפון לא קיבל כנראה התרעה מודיעינית ממוקדת דיה על גזרת מג'דל שמס. בלא התרעה ספציפית, השמיכה הצבאית קצרה מכדי לכסות את כל הגזרה. הפיקוד, מצדו, כשל בהערכת חסר של האתגר ובהיערכות מוגבלת מדי. מפקד החטיבה המרחבית גולן, אל"מ אשכול שוקרון (בוגר האינתיפאדה השנייה, ששירת בין השאר כסמח"ט בגזרת עזה), פעל בנסיבות הללו היטב.

שוקרון הפגין איפוק מרבי, לפי הנחיות המטכ"ל ואלוף הפיקוד גדי אייזנקוט. המח"ט והחיילים בשטח הבחינו שהחודרים הם ברובם צעירים בלתי חמושים, צימצמו את השימוש באש חיה ומנעו טבח. המחיר הידוע מראש היה פגיעה תדמיתית ואינספור תחקירים לאחר מעשה. התערבות מנהיגי הדרוזים בגולן, שתיווכו בין המסתננים לצה"ל, הקלה על החזרתם לסוריה.

לרווחתה של ישראל, ארה"ב קיבלה את עמדת ירושלים שהחדירה היתה פעולת הסחה של המשטר הסורי, שביקש להרוויח זמן על רקע הדיכוי האלים של המהומות בארצו. פורצי הגדר לא נתפשו כמפגינים תמימים שביקשו לחבור לאתוס השיבה הפלסטיני, אלא כמי שחצו במתכוון גבול של מדינה ריבונית (אף שבגולן, בניגוד ללבנון, קו הגבול אינו מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית). קרה כאן עוד דבר: בהתחשב בקצב ובהיקף האירועים במדינות ערב, התקרית של יום ראשון רשמה בקושי "בליפ" קטן על המכ"מ העולמי. למחרת כבר נרגעו הרוחות בגבול.

הטלת אשמה

לקרב ההאשמות שלאחר התקרית נקלעו, שלא בטובתם, שניים מהקצינים הבולטים במטכ"ל של בני גנץ - האלוף אייזנקוט וראש אגף המודיעין, האלוף אביב כוכבי. שניהם רמטכ"לים לעתיד בפוטנציה, שניהם נבונים וערכיים, שניהם מיודדים ושניהם רגישים באופן קיצוני לביקורת.

המהומה הזו, הילדותית משהו, נולדה בגלל רצף תדרוכים עיתונאיים ביום ראשון. אייזנקוט אמר, כבר בצהריים, שהוא והפיקוד שלו אחראים באופן מלא לכשלים שהתגלו. אבל בפיקוד הוסיפו משהו על מודיעין מוקדם שחסר לכוחות.

בעקבות הפתעת יום הכיפורים, אמ"ן הוא שק החבטות המועדף של התקשורת הישראלית. לאורך כל אחר הצהריים הבליטו אתרי האינטרנט ושידורי הרדיו והטלוויזיה את חלקו של המודיעין באשמה. לכוכבי זו היתה מהלומה אחת יותר מדי. מאז נכנס לתפקידו, בנובמבר האחרון, כבר הואשם אמ"ן בחוסר יכולתו לצפות את אביב העמים הערבי (כאילו מישהו אחר כן חזה) ובאחרונה גם בכך שלא ידע מראש על הפיוס בין הפתח לחמאס.

כוכבי מודע מאוד לכל מה שנאמר ונכתב עליו. בנעוריו, אפשר לשער, היה מהתלמידים שבאים לערער גם על ציון 99 במבחן. אייזנקוט נכווה במלחמת לבנון השנייה, כראש אגף המבצעים במטכ"ל, ואף שנותר היחיד בין הבכירים שהוסיף להתקדם, פיתח רגישות משלו לטענות כלפיו.

בשעות הלילה תידרך את הפרשנים הצבאיים אחד מפקודיו של כוכבי באמ"ן, באישור. מהדברים עלתה האשמה מפורשת כלפי הפיקוד וכלפי אוגדה 36 (עוצבת געש, האחראית על הגולן) בפרט. המודיעין, עלה מדבריו, העביר את כל המידע בזמן. בשטח לא נערכו כיאות. הטלת האשמה נעשתה בעודף התלהבות מסוים.

כותרות העיתונים למחרת החריפו את המבוכה. אייזנקוט הרגיש שוב את הסכינים ננעצות בגבו, כמו בימים הרעים שאחרי קיץ 2006. בין הלשכות הבכירות הועברו תמלילי התדרוכים ולבסוף התקיימה שיחת הבהרה. הרמטכ"ל הטרי גנץ ודוברו החדש, תא"ל יואב (פולי) מרדכי, מצאו עצמם נדרשים לכבות שריפה בלתי צפויה.

עוד קודם לכן, ניגש גנץ להחליף מלה עם הכתבים ליד פרצת הגדר בגולן. זה היה "אירוע לא טוב", הודה הרמטכ"ל (מדוע לא לומר פשוט: נכשלנו?). ובכל זאת, יש משהו מעודד בפתיחות של גנץ. גבי אשכנזי, קודמו, לעולם לא היה מרשה לעצמו להיתפס ליד גדר הרוסה - ואם צלמים היו מנציחים אותו שם, כמה קצינים בדובר צה"ל היו מצטרפים לרשימת הגופות הארוכה בתקרית. גנץ נראה פחות לחוץ מהפגיעה האפשרית בדימויו.

מאותה סיבה, ספק אם הוא יעשה עכשיו תרגיל מנהיגות על גב הכוחות בשטח, כפי שעשה הרמטכ"ל החדש שאול מופז ב-1998, אחרי שאיש חיזבאללה חדר למוצב הצנחנים בסוג'וד בדרום לבנון.

עד סוף השבוע, אפשר להתרשם, דעכה במקצת המהומה. אייזנקוט וכוכבי מעריכים זה את זה ואינם שוחרי קרבות פנימיים. אבל אלוף הפיקוד, יש להניח, נזכר ב"חוק גנדלמן". בתחילת שנת 2000 ביקש הרמטכ"ל אז, שאול מופז, מתא"ל צביקה גנלדמן לקבל את דין התנועה ולהאריך את כהונתו כמפקד אוגדה 36 בשנה נוספת, שלישית. מופז נימק את הבקשה בשלב הקריטי ששיחות השלום בין ממשלת ברק לסורים הגיעו אליו, ובנסיגה המתקרבת מלבנון. גנדלמן נעתר.

באוקטובר אותה שנה, שבוע לאחר פרוץ האינתיפאדה נחטפו שלושת חיילי צה"ל בהר דב. האחריות גולגלה על גנדלמן, שנאלץ לוותר על דרגת האלוף, שהכל סברו שתהיה שלו (היום הוא סגן מפקד גיס במילואים, אצל אייזנקוט).

אייזנקוט נמצא בצפון כבר יותר מארבע וחצי שנים. הניהול המבוקר והיסודי שלו בחזית הצפונית חסך למטכ"ל הרבה בעיות, אבל סבב המינויים המתעכב במטכ"ל מאריך את שהותו שם שלא לצורך. ככל שחולף הזמן, גדל הסיכוי שמשהו רע יקרה לבסוף - וכשזה יקרה, האחראי יהיה אלוף הפיקוד.

כל זה פחות חשוב, כנראה. למרות ההצלחה היחסית השבוע בשמירת הריסון בגדה, הפתרונות של צה"ל אינם מספיקים למה שעלול להתפתח בחודשים הבאים. בגדה, הכל תלוי בדירקטיבה שיקבלו כוחות הביטחון הפלסטינים. ברצותם, יכילו את האירועים; ברצותם, יאפשרו למפגינים להתקרב למחסומים ולהתנחלויות. צבא לבנון בלם השבוע את המפגינים בלבנון, צבא ירדן עצר אותם בגשר אלנבי. אפילו המצרים עשו מאמץ מסוים ליד מעבר רפיח. מה יקרה בספטמבר עם המהלך הפלסטיני להכרזת מדינה באו"ם?

ומי אמר שזה לא יקרה בעצם לפני ספטמבר? האם צה"ל יידע לזהות את השינויים בשטח בזמן? האם ישראל תצליח לבלום תהלוכות בלי להידרדר להרג המוני של אזרחים, לנוכח חולשתו הידועה וארוכת השנים של צה"ל בהפעלת אמצעים לפיזור הפגנות?

חבוי כאן עניין עמוק יותר. ישראל משקיעה משאבים ומאמצים אדירים בצבאה - ומספרת לעצמה סיפור ערב לאוזן על טובי הבנים, המפקדים והמוחות המשרתים בו. בדרך כלל, זו אכן מערכת טובה, שרמתה המקצועית ומידת המחויבות של אנשיה למערכת גבוהה בהרבה מזו שנמצא ברוב המערכות הממשלתיות והאזרחיות.

ובכל זאת, אירועי השנים האחרונות - המלחמה בלבנון, המשט, במידה פחותה אפילו תקרית הגדר השבוע - מספרים גם משהו שונה במקצת. כשיש לצה"ל די זמן להתארגן ולהתכונן מראש (תקיפת הכור הסורי, לפחות על פי התקשורת הבינלאומית, היא דוגמה לכך), התוכניות מתבצעות למופת. כשיש הפתעות - והמלחמה ידועה כממלכת האי-ודאות - המענה פחות מוצלח. יותר מדי פעמים נתפסים צה"ל ומדינת ישראל בלתי מוכנים ברגע המבחן. זו נקודה מדאיגה למחשבה, לקראת תרחישי החודשים הבאים. *



מפגינים פלסטינים ולבנונים בגבול ישראל ליד מארון א-ראס, השבוע. ניסיון חדירה מסיבי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו