בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | לא חוזרת לשם

לרגע חשבתי כן להתייצב לכנס המחזור שלי, אבל אז נזכרתי באנשים שאני לא יכולה לשכוח עד היום

תגובות

ממש ברגעים אלו, שבהם אני כותבת את השורות הללו, יום חמישי, 12 במאי, שבע בערב, מתכנסים בבית בירם אשר בהר הכרמל בוגרי המחזור שלי, מחזור נ"ב של הריאלי העברי. לא ידוע לי איזה מספר מתוך 300 ומשהו בוגרי המחזור הגיעו לכנס. אינני היחידה שלא הגיעה. ראשית, ישנם אלו שנפלו במערכות ישראל. המחזור שלי נפגע קשות במלחמת יום הכיפורים. ישנם כאלו שמתו מתאונות או מחלות. יעל הקיני חברתי הקרובה מאוד מאז בית הספר היסודי ועד סיום לימודינו בריאלי, נפטרה כשהיינו בנות 30. אבל רובנו, כך אני מניחה, חיים ובריאים בדרגה כזאת או אחרת.

כשהתחילו להגיע מיילים אודות הכנס המתקרב, לפני חודשים לא מעטים, עוד נדמה היה לי לפרקים שאולי אסע. שמו של כותב המיילים לא היה מוכר לי, עניין שלא הפתיע אותי לנוכח העובדה שהדיסק המחזיק בזיכרונות בני המחזור שלי נמחק לי מהמוח כבר לפני שנים. בעיקר מאז שהפכתי לעיתונאית, ניגשים אלי בכל מיני מקומות זרים גמורים הטוענים שלמדו איתי. עד כדי כך הם נראים לי בלתי מוכרים ואפילו שמותיהם אינם מהדהדים שום זיכרון בראשי, עד שאינני זוכרת אפילו אם חיבבתי אותם או לא.

אני זוכרת רק אנשים ספורים הנמנים עם שני סוגים מנוגדים - תלמידים שהייתי מיודדת איתם, לרוב מי שהיו קרויים היום "בלתי מקובלים" ואילו אז פשוט לא היו בצופים, או לא גרו בכרמל או לפחות באחוזה, או בנים שהיו נמוכים - החבר הכי טוב שלי היה הבחור הכי נמוך בשכבה - או בנות שהיו גבוהות מדי. אני, כמובן, הייתי הכי גבוהה. קראו לנו "שלגייה והגמד". לבלתי-מקובלים השתייכו גם מי שהיו בעלי דעות חריגות. שתי חברות שלי הוחרמו באותו שירות לאומי שבו הייתי גם אני קורבן לחרם; הן משום שקראו את "הקפיטל" ועל כן הואשמו בקומוניזם, ואילו אני משום שיצאתי לטייל במטעים עם נחל"אי, כלומר לא עם בן המחזור שלנו, מה שהוכיח שאני סנובית שלא נאה לה. עם החברות שלי אני בקשר בלאו-הכי עד עצם היום.

הסוג השני של האנשים שאני זוכרת הם אלו שמיררו את חיי. ביניהם רבים ממורי בסניף בהדר בכיתות ז' וח'. שלא כמו מרבית בני כיתתי, ביסודי למדתי בבית ספר אחר, ונחשבתי לתלמידה מעולה. פתאום נשלחתי לארץ גזירה המאוכלסת בבני עשירים, כולם חברים מכיתה א', כולם בצופים, ובמקום המורה כוכבה אהובתי מצאתי את עצמי בכיתה שבה למורה יש קתדרה ויש לפנות אליו בגוף שלישי, הבנים חייבים לחבוש כיפה בשיעורי תושב"ע והמחנך עצמו דתי. נדמה לי שהוא לא ידע שאמה של התלמידה שאהב כל כך להכשיל בילתה את חצי שנת הלימודים הראשונה שלה בבית החולים.

והיה גם המורה להיסטוריה שטבע את המימרה "נרי האחרונה בקרון השינה ומזלך הוא שאת יותר מדי מטומטמת מכדי לדעת עד כמה את מטומטמת", או המנהל שהודיע לי נוכח פני כל העומדים במסדר הבוקר ש"רק פרוצות בעיר התחתית לובשות מכנסי ג'ינס עם חנות במקום את מכנסי התלבושת האחידה" (אחר כך גם הושעיתי לשבוע, לשמחתי), או המורה לערבית שנהגה לקרוא לי אריס סאן בגלל משקפי השמש האופטיים הכהים שהרכבתי. והגרועה מכולם, המורה ללשון ולחיבור, שהאשימה אותי שאני מעתיקה את החיבורים שלי כי הרי לא ייתכן שתלמידה גרועה כמוני כותבת היטב כל כך.

כך קרה שאת השליש הראשון בכיתה ח' סיימתי עם תעודה שכולה שליליים (כולל בחיבור) למעט כמעט טוב אחד בפיזיקה, מקצוע שדווקא לא היה קרוב אל לבי אלא שבני גולדמן הצדיק, מורנו לפיזיקה, הכיר אותי מאז שהייתי ילדה קטנה. אין לדעת מה היה עולה בגורלי (אולי הייתי זוכה לעוף מבית הספר וללכת לפנימייה, כמו שחלמתי) לולא רצה הגורל וקיבלתי באותה השנה את הציון הגבוה ביותר בארץ במבחן הסקר.

אבל המורים לא היו אפילו רוב הסיפור. היו התלמידים האלה שאותם אני זוכרת לרעה עד עצם היום הזה. עם התקרב הכנס התחלתי לקבל מיילים מכל מיני בני מחזור שלי, רובם ככולם לא זכורים לי אפילו באופן קלוש. נדהמתי (בלשון המעטה) לגלות שבעיניהם הייתי "חתיכה" וגם בלתי מושגת, וארבעה גם כתבו לי שפחדו לדבר איתי שמא אומר להם בדיוק מה דעתי עליהם. אכן, את לשוני פיתחתי כמגננה והם, המסכנים, פשוט חטפו את מה שהגיע לאחרים. אלו שאני כן זוכרת הם בני אותה כנופיה שהיתה רצה אחרי בהפסקות כדי לנסות לגעת לי בחזייה, שקראו לי "פושטקית" או "סלונית" או סתם "שמנה".

ואולי לא הם אשמים אלא בית הספר עצמו, עם אווירת "אנחנו ילדי הפלא" שניסו להשריש בנו והצביעות של ה"והצנע לכת" שנצטווינו להדביק על חולצת התלבושת האחידה. ואולי את כל תחושות אי-ההתאמה שלי למוסד השלכתי על כל מי שפשוט היו מתאימים - בני העשירים, הספורטאים, מדריכי הגדנ"ע והכרמליסטים.

בטוח שהיו עוד כאלה שהרגישו כמוני, ושאני מחמיצה אנשים נחמדים מאוד. במהלך השנים יצא לי לפגוש כמה בני מחזור מוצלחים שלא הכרתי קודם לכן. אבל זאת בדיוק הסיבה שבגללה החלטתי שלא ללכת. כי הרי שם, במקום שלנצח יהיה מקושר בזיכרוני למחוזות החשיכה, אפילו האנשים הנחמדים ביותר ייצבעו בעיני בצבעי האופל.

neril@haaretz.co.il



איור: אבי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו