בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורם של בני משפחת אבו-עיד מלוד, שחשבו שסיוע למדינה הוא משהו שיציל אותם מגירוש מהבית

הסיפור האמיתי מאחורי הכותרת הלקונית "מינהל מקרקעי ישראל הרס שישה בתים לא חוקיים בלוד"

5תגובות

כביש סדוק מחבר את אזור התעשייה של לוד אל בית הקברות היהודי של העיר. הוא חוצה נוף מוזנח של צמחייה דלילה ומבנים פזורים, המעיד כי מדינת ישראל לא מרבה לבקר כאן, בפיסת הקרקע הזאת במרכז הארץ, לא כדי לפתח, לא כדי לאכוף את החוק. המגיע לסוף הכביש לומד גם כיצד הסתיימו אותן שנים ארוכות של הפקרה והפקרות מצד המדינה: בחניון הפתוח של בית הקברות, ניצב מאהל המחאה של בני משפחת אבו-עיד. 20 מבוגרים ו-30 ילדים מפגינים שם כבר חצי שנה, לאחר ששישה מבתיהם - שנבנו שלא כחוק על אדמה חקלאית - נהרסו על ידי מינהל מקרקעי ישראל.

במרחק כמה מטרים, מעבר למבנים רעועים בעלי גג אזבסט שעדיין עומדים על תלם ולבניין כתום וגבוה, מתגלה מתחם הבתים ההרוסים. ארבעה דונמים וחצי, שנראים כמו אחרי הפצצה: הריסות בטון, גלי אבנים ומוטות ברזל, שמהם מציצים חלקי ריהוט שבורים, מזרנים, צעצועים, חיים שלמים.

קל לפטור את המראה הזה כאירוע נוסף שבו נאלצה המדינה לכפות בכוח את החוק על אזרחיה הערבים. אבל כשמביטים בעיניה של אם המשפחה, ספייה אבו-עיד בת ה-73, ומאזינים לסיפורה, מגלים כיצד הפכה המשפחה לקורבן של מערכת הביטחון, הביורוקרטיה, והיחס השלילי הממוסד לאזרחים הערבים. 53 שנים של השכחה והתעלמות מצד המדינה עברו מאז היתה ספייה "ערבייה טובה", שסייעה לביטחון ישראל, ועד שבניה הפכו ל"ערבים רעים", דיירים לא חוקיים בקרקע שניתנה לאמם בתמורה לאותו סיוע.

עבדתי בשבילם

ראודי אבו-עיד, בנה של ספייה ובעליו של אחד הבתים שנהרסו, מוביל אל ביתה של האם. זהו מבנה מוזנח וישן, אליו הגיעה בסוף שנות ה-50, בסופה של דרך חתחתים שהחלה בדרום רצועת עזה הכבושה על ידי צה"ל בעת מבצע קדש. "המצרים היו כלבים, ייבשו הכל", נזכרת ספייה בנעוריה. היא היתה בת 19, בת לחמולה בדואית ברפיח, כשכוחות צה"ל הגיעו. "המצרים עינו את אבא עד שאיבד את הראייה, וקצת אחרי שחזר אלינו, הוא מת. כשהיהודים הגיעו, שמחתי".

היא לא ששה לפרט כיצד סייעה לחיילים הישראלים. "הכל התחיל בגלל שהחיילים ביקשו מים ואני כיבדתי אותם", היא מספרת קצרות. "מישהו הלשין עלי, וכשחזרתי הביתה שמעתי את הדוד אומר לאשתו 'הערב נהרוג אותה'. התחיל העוצר, וברחתי על החיים שלי, לחיילים. הביאו אותי לקצין זכי התימני, שאמר לי 'אנחנו נדאג לך'".

סיפורה של ספייה אינו הדוק, ויש בו פערים לא ברורים. אך עובדה היא שצה"ל ומערכת הביטחון השקיעו מאמצים בחילוצה מרצועת עזה וביישובה בישראל. על הבריחה לישראל היא מספרת, שקצינים העבירו אותה ממקום למקום עד שבלילה אחד היא חצתה את הגבול ועצרה "אצל שייח אבו-מועמר ליד באר שבע. הוא רצה שאתחתן עם בן החמולה שלו, אז ברחתי עוד פעם לחיילים". אבו-מועמר מוזכר רבות בספרו של ד"ר הלל כהן, "ערבים טובים", כאחד המודיעים הבולטים של הצבא בזמן המלחמה, אבל ספייה אינה מסבירה כיצד ידעה להגיע אליו.

"הקצינים לקחו אותה לשם לקראת סוף המלחמה, כי חייה היו בסכנה ברצועה", מסביר הבן ראודי. "היא לא גילתה מעולם מה היה, אפילו לנו במשפחה. אין סיכוי שתספר עכשיו". אולם ברגע אחד, כשבניה התרחקו מעט, התכופפה ספייה והסגירה בלחישה, "רצו שאגיד איפה יש נשק ואנשים שרוצים לעשות בלגן. עבדתי בשבילם לבד. זה היה משהו מיוחד, קדוש, אי אפשר לספר". את הקצינים שבשבילם עבדה היא זוכרת היטב: "זכי וצדוק", היא נוקבת בשמם, ואז, כשעיניה עצומות היא לוחשת כבתפילה, ו"יעקב נחמיאס, אללה ירחמו, כמו אח שלי היה".

סגן-אלוף יעקב נחמיאס היה אז מפקד בסיס דרום של יחידת המודיעין 154, שהיתה מופקדת על הפעלת סוכנים. הוא מת ב-2006, אבל אשתו, אסתר, זוכרת היטב את ספייה שהגיעה באישון לילה לבית הוריו של בעלה. "הבנתי מיעקב שספייה פנתה לכוחותינו ומסרה ידיעות", היא מספרת. "המפעיל הישיר שלה תחת בעלי היה צדוק אופיר, שנפטר השנה. בימים שלפני נסיגת צה"ל, התחילו לתלות משת"פים שעבדו עם ישראל - הסוכנים שלו. יעקב הבין שחייבים לפעול מהר, אירגן כמה משאיות ואסף אותם אחד אחד, ממש עד הרגע האחרון.

"את רובם הביאו לאיזה מחנה, אבל ספייה היתה הצעירה ביותר, לא נשואה, ולא ידעו מה לעשות איתה - אז הביאו אותה לבית הוריו, שהיו שכנים שלנו. היא היתה די מסכנה, חסרת-כל, בלי משפחה, לא היה לה קשר למשת"פים אחרים. למזלה, במשפחת נחמיאס דיברו ערבית והיא התיידדה מאוד עם אמו של יעקב וסרגה אפודות וכובעים לבננו שהיה תינוק. היא נשארה אצלם כמה חודשים".

קחי חדר, קחי אדמה

אחרי שהותה בבית נחמיאס, מספרת ספייה, שוב הגיעו קצינים והעבירו אותה לצפון, "אל שייח בכפר הצ'רקסי כפר כמא, ליד טבריה". השייח שידך לה את בעלה, טריד אבו-עיד, והיא עברה להתגורר עם משפחתו בכפר ואדי חמאם, מתחת לארבל. שם נולד לזוג בנם הבכור, ראודי, אך כעבור זמן קצר, הוא מסביר, הם נאלצו לעזוב "כי הגיעו שמועות על הפעילות של אמא ברצועה". כיום, בני המשפחה מבקשים לשוב לכפר של אביהם. "אנחנו דורשים שהמינהל ימצא לנו בואדי חמאם דיור לצד משפחת האבא, כפיצוי על הבתים שהרסו", אומר בנם השני, ריאד, שמתפקד כאיש הקשר עם הרשויות.

כשנאלצו לעזוב את ואדי חמאם, שבה ספייה ופנתה לנחמיאס. "ואז באו קצינים ולקחו אותנו ללוד", היא ממשיכה. "אמרו לי 'זה חדר ששמרנו בשבילך'. לאותו בית הביאו עוד חמש משפחות שעבדו בשביל המדינה ברצועה, אבל לא הכרתי אותן. הקצינים הראו לנו את האדמה ליד הבית ואמרו 'תחיי ממנה, כמו כולם'".

באותו רגע, שבו נראה היה שספייה ומשפחתה מגיעים סוף-סוף למנוחה ולנחלה, נזרעו גם זרעי הפורענות לעתיד: ספייה לא קיבלה מסמכים שמעגנים את זכויותיה במקום. מינהל מקרקעי ישראל לא הסכים לבקשת "הארץ" לחשוף את התיק של המשפחה, אולם מנהל מחוז מרכז במינהל, ישראל סקופ, אישר בפגישה במשרדו כי "ידוע לנו שהיא קיבלה את הקרקע לעיבוד חקלאי עוד לפני הקמת המינהל (ב-60'). זה קרה כמו במקרים אחרים - היו המלצות ממשרדי הביטחון והחקלאות שהוגשו לוועדות. היו דנים, ומאשרים".

מי היו הקצינים שהביאו אותה למקום? ספייה שוב מדקלמת שמות: "מילכה, גבאי, שרוליק, יצחק". ראודי מסביר ש"היא לא ביררה את שמותיהם המלאים, האמינה להם". אסתר נחמיאס מציינת שבעלה לא היה מעורב בנתינת הקרקע, אך הוא "סיפר שספייה שוקמה ועברה בסיוע משרד הביטחון לגור בלוד. הוא שמר איתה על קשר וביקר אותה פעמים רבות והיא ביקרה בביתנו כמה פעמים. האחראית על שיקומה היתה מילכה שני, קצינת הסעד של אמ"ן". מילכה שני, כיום מילכה בן-ארי, הסכימה לומר רק כי "הייתי הרבה ברמלה-לוד, ושמי נישא בפי כל. אינני מתראיינת".

דודיק שושני, לשעבר ראש מנהלת הבדואים במינהל מקרקעי ישראל ומי שנחשב למומחה לקורות הבדואים בישראל, אינו מכיר את משפחת אבו-עיד אולם מכיר את השיטה הנהוגה בשיקום סייענים. "קציני מודיעין דאגו לסדר את הסייענים שלהם בארץ - לתת להם תעודות זהות, דירה ואדמה שיוכלו להתפרנס ממנה", הוא אומר. "זה היה תלוי בקצין - יש שטופלו טוב ויש שנזרקו מיד ליד והוזנחו. אחרי שדור הוותיקים נגמר, אין מי שידאג להם ובסוף אנחנו נסבול מזה; הסביבה שלהם הרי יודעת שההורים עבדו עם החיילים וסיכנו את עצמם למען ישראל, ובמקום לדאוג להם לדיור מסודר, באים והורסים לילדיהם את הבית. ככה גורמים לילדים ולנכדים לשנוא את המדינה".

חוזה לשנה

בשנות ה-60 נראה היה שהתקופה הקשה נותרה מאחור, והמשפחה הצעירה ניהלה חיים עצמאיים ושקטים. "בעזרת מילכה", הפכה ספייה לאזרחית ישראלית, וילדה עוד חמישה בנים ושלוש בנות, שגרו בחדר שניתן להם. הקרקע פירנסה היטב את המשפחה. "זרעתי הכל - ירוקים, צנוניות, עגבניות וחצילים. קניתי שתי פרות ושתי כבשים וטרקטור קטן בשביל ראודי", היא מחייכת בגאווה. ראודי נזכר ב"אחראי מהמינהל בשם היימן שהגיע והסתובב ברכב בין החלקות. כל כמה חודשים היה יושב לקפה אצל ההורים. הוא הציע להם לעבד עוד חלקות ריקות שהיו כאן, אבל ההורים אמרו לו שיש להם מספיק למחייתם".

ב-70', עשה טריד מהלך שתרם לא מעט לתסבוכת שבה מצויה המשפחה עתה. הוא עזב את הבית והתחתן עם אשה נוספת מכפר קאסם. "הילדים אמרו 'חראם, תני לאבא לחזור', אז הסכמתי", נאנחת ספייה. "אחרי כמה שנים הם באו לפה עם התינוק שלהם וטריד בנה להם שני חדרי מגורים ליד הדיר". זה הבית הראשון שנבנה בשטח, והוא כמובן נבנה באופן בלתי חוקי.

למעשה, על פי התביעה שהגיש המינהל נגד ספייה ב-91', גם הרפת והדיר שנבנו זמן רב לפני אותו בית, ומבחינת המשפחה היו חלק מהשימוש החקלאי בשטח שניתן לה, לא היו חוקיים. "נחתמו איתה חוזים שלפיהם מותר רק לזרוע, לא להקים דירים או לבנות מחסן חקלאי", אומר מנהל המחוז סקופ. אולם, מאותה תביעה עולה שרק ב-75', 17 שנה לאחר שספייה קיבלה את הקרקע, דרש המינהל לראשונה מספייה להסדיר את שהותה במקום. היא נדרשה לחתום מדי שנה על חוזה חכירה עונתי, חד-שנתי. "יכול להיות שלא היתה רציפות בחוזים, אבל כל עוד היא השתמשה בקרקע רק לחקלאות לא פינו אותה", מתעקש סקופ. "החוזה האחרון פג ב-79' והמינהל לא חידש אותו כי היא ובעלה בנו על הקרקע. עד סוף שנות ה-80 היו שם דירים, סככות וחממות".

וזהו כנראה מוקד נוסף של הבעיה: הפער בין הביורוקרטיה הישראלית לבין הציפייה של המשפחה, לבסס את החמולה בשטח שניתן לאם. בעוד המינהל סירב להכיר אפילו בחוקיותו של דיר הכבשים, טריד והילדים כלל לא התכוונו לעזוב את השטח שנתפס בעיניהם כחלקה המשפחתית.

נהפוך הוא. המשפחה התעקשה ונשארה במקום, בעוד שאר משפחות הסייענים עזבו. לדברי ריאד, הסיבה העיקרית לעזיבה היתה שאחת המשפחות, עבד אל-האדי, קיבלה ממשרד הביטחון את הזכות לנהל 102 דונם נוספים שהיו צמודים למבנה, ויועדו לשאר המשפחות - אך לא איפשרה להן לעבד אותן. השטח של ספייה היה נפרד, ולכן אבו-עיד לא נפגעו מנחת ידו של עבד אל-האדי. בני המשפחה מספרים שהמינהל אף הסדיר את הגבול בין החלקות. המשפחות האחרות ביקשו לעזוב ומכרו את חדריהן לבדואים מהנגב. ספייה ניצלה את ההזדמנות, וקנתה חדר נוסף למשפחתה. "בסוף, חלק מה-102 דונם הופקע לבניית חניון בית הקברות והכביש, ואז גם עבד אל-האדי עזב", מספר ריאד.

ב-78' התסבוכת הביורוקרטית עלתה מדרגה, כאשר משרד הביטחון העביר את המבנה לניהולה של חברת השיכון הממשלתית עמידר. "בתחילת שנות ה-80 עמידר רצתה לפנות אותנו", אומר ראודי. "לקחנו עורך דין שהסביר לעמידר שאנחנו שם ממשרד הביטחון, והגיעו להסכמה שמגיעה לה דיירות מוגנת".

אדם העובד בעמידר בלוד וביקש שלא להזדהות, עיין בתיק של ספייה. לדבריו, "רשום שספייה קיימת במבנה וצריכה לשלם דמי מפתח שבע שנים רטרואקטיבית. שאר המשפחות יצאו משם עד 85'. לאחר ששילמה עוד סכום, הפכה ב-87' לדיירת מוגנת בכל ששת החדרים. אחר כך היא בנתה בחצר המבנה ארבע תוספות לא חוקיות". ספייה טוענת שאותן תוספות נבנו בגלל שהמבנה "היה רטוב והתפרק עלינו". בניה שגדלו, התחתנו והתפרסו באותן תוספות: מבנים רעועים בעלי גגות אזבסט, שמובילים מהחניון לאדמה החקלאית. היא מציגה את המבנה, שקירותיו סדוקים ובתקרה פעור חור. "כלב לא יגור פה. זה ייפול לי על הראש", היא מפטירה. החדר מלא בשקיות עם תרופות נגד אפילפסיה לשימוש בתה כרימה, שזקוקה להשגחה מתמדת וישנה עמה בתוספת.

מדיניות מפלה

משפחת אבו-עיד היא כמובן לא המשפחה הערבית היחידה בלוד שבנתה ללא היתר. ד"ר חיים יעקובי, ממקימי עמותת "במקום - מתכננים למען זכויות תכנון" ומי שפירסם ספר על ההיסטוריה המרחבית של לוד מסוף התקופה העותומנית ועד ימינו, טוען שהסיבה לתופעה טמונה במדיניות מפלה נגד תושבי לוד הערבים. "תוכנית המתאר של העיר קובעת חלקים נרחבים שאינם מיועדים למגורים - אלו שבהם גרה רוב האוכלוסייה הפלסטינית. התכנון העירוני בלוד היה מאז ומתמיד אחד האמצעים לשמור על רוב יהודי, במחיר של אפליית האזרחים הפלסטינים".

לפי יעקובי, המדינה היא שהקימה למעשה את אזורי הפרא בלוד, כשהעבירה לשם עוד ועוד ערבים ממקומות אחרים באופן לא מוסדר - ואחר כך נבהלה מיציר ידיה. "יש בלוד מיעוט פלסטיני קטן שהתגורר בה מלפני 48', אך הרוב הגיע בגלי הגירה: בדואים מהנגב שאדמותיהם הופקעו והגיעו בעידוד הרשויות; משתפי פעולה שהועברו על ידי כוחות הביטחון, בעיקר אחרי 67'; ופלסטינים ישראלים שהגיעו לאחר שאדמותיהם הופקעו, וכאן ניתנו להן קרקעות כפיצוי. הם לא יכולים לבנות באותן קרקעות, כי הן מוגדרות כחקלאיות. למעט כמה ניסיונות קטנים ולא מוצלחים, לא נעשה כל מאמץ לתכנן עבור האוכלוסייה הפלסטינית בלוד".

צביה אפרתי, מנהלת אגף פרוגרמות במשרד השיכון, מתייחסת לכמה מניסיונות אלה. "חלק ניכר מהתושבים הם, לטענתם, משת"פים שהופנו על ידי המדינה. כשהעבירו אותם בשנות ה-50 וה-60, חשבו שיש מספיק מקום ולא צריך להתאמץ עבורם. זה היה תהליך ספורדי ואטי. בשנות ה-80, המדינה חשבה שנכון לפנות את הבדואים שפלשו לאדמות והקימו חושות ופחונים, כמו שפינתה מעברות. המפונים קיבלו כסף לקניית בית. חלקם אכן חזרו לעיירות הבדואים בדרום, אחרים לקחו את הכסף אך הקימו חושה במגרש אחר בלוד. התהליך לא היה יעיל.

"בסוף שנות ה-80 הוחלט להקים בניין שלם למתפנים, אבל הם לא שיתפו פעולה כי לא רצו לגור בסוג כזה של בנייה. לכן, בשנות ה-90 נולד השלב השלישי: לבנות עבורם בתים חדשים בשכונת הרכבת, בתמורה לקרקע. הפרויקט עלה עד כה כ-60 מיליון שקל, אך עבד באופן חלקי. בפועל, עברו לשם 155 משפחות מתוך 200, כי חלקם מעדיפים לקבל כסף ולעבור למקום אחר".

המדינה מתחרטת

הזרוע הביצועית של משרד השיכון ומינהל מקרקעי ישראל להסדרת מגורי הערבים, היתה החברה הממשלתית לור"ם (לפיתוח לוד ורמלה). חנן שחר היה אחראי על הפינוי כקבלן פרטי מטעם החברה. הוא מספר כי פגש את בני משפחת אבו-עיד כבר ב-90', והציע להם, בדומה למאות משפחות אחרות, להתפנות לבתים חדשים שלור"ם תבנה עבורם בשכונת הרכבת.

"הממשלה החליטה אז לתת עדיפות מיוחדת ללוד מסיבות דמוגרפיות. טיפלתי בהחלטות לפנות משפחות מכל השכונות הערביות לאזורי פיתוח מחוץ לעיר, או לבתים חדשים בשכונת הרכבת. רצו להתחיל לסדר את הבלגן. המשפחות התרחבו, וכוחות הביטחון גם צירפו להן אנשים כדי לטשטש את זהותן". גם משפחות שבנו באופן לא חוקי על קרקע חקלאית, כמו משפחת אבו-עיד, היו מיועדות ליהנות מהפרויקט הזה. "כל פרדס שניר היא קרקע חקלאית, ומאות אנשים יצאו מדירת ההורים לבנות לעצמם בית לא חוקי בחצר, ונחשבו 'חסרי זכויות' או 'פולשים', אז מה? במשך שנים היתה לתופעה הזאת הסכמה שבשתיקה. כולם נחשבו לבני-פינוי לפי הקריטריונים. שכרתי את שמעון סביר, לשעבר ראש אגף החקירות במטה הארצי של המשטרה, כדי לגלות איזו משפחה זכאית. משפחת אבו-עיד התבררה כזכאית".

שחר מספר שכבר היתה החלטה לפנות לשכונת הרכבת 110 משפחות מהאזור של משפחת אבו-עיד. החל משא ומתן עם ריאד, בהסכמה עקרונית של המשפחה להתפנות. "אבל התיק שלהם הוקפא בוועדת הפינויים ב-91', יחד עם כל שכונת ס"ח על גרורותיה", אומר שחר. "באותה תוכנית הפלו בין התושבים. לדעתי, לאבו-עיד נעשה עוול גדול".

סגנית מנהלת אגף פרוגרמות וממונה ארצית על פינויים במשרד השיכון, סימונה טסטה, מסבירה כי "למרות ששכונת ס"ח נכללה בתכנון הפינוי הראשוני, לבסוף הוחלט לא לפנות אותה כי הבינו שהיא יחסית מסודרת, המבנים שבה הם מבני קבע ולא צריך לבזבז כסף איפה שלא צריך".

לור"ם הופרטה ב-2004, והפכה לחברת "לנדקו". שחר ממשיך לטפל מטעמה, במעט הפינויים שנותרו.

מה היית מציע למשפחת אבו-עיד בשביל להתפנות אם התיק שלהם לא היה מוקפא?

"אם המדינה היתה צריכה את השטח שלהם היום? לפחות מיליון דולר".

טעות גורלית

ב-91', הגיש המינהל תביעה נגד ספייה בבית משפט השלום ברמלה, ופתח השתלשלות עניינים משפטית ממושכת, שהסתיימה רק לפני חצי שנה, בהריסת הבתים. באותה תביעה, דרש המינהל שספייה תשלם 6,000 שקל על התקופה שמאז 79', ותפנה את הקרקע. ספייה פנתה לעו"ד בשם חמדאן. "נתתי לו 200 שקל וביקשתי שיוריד את זה ממני", היא מספרת. חמדאן החתים את ספייה, שאינה יודעת לקרוא עברית, על תצהיר שבו קבעה שהיא לא מעבדת את הקרקע משנת 80'. היא התכוונה לטעון שבעלה הוא שעובד את הקרקע, ולכן הוא שצריך לשלם את הקנס. אולם זו היתה טעות גורלית, משום שספייה ויתרה על זכויותיה בקרקע. פסק הדין ניתן בשני חלקים - בראשון היא נדרשה לשלם את הקנס. בשני, שמתקבל ב-92', השופט מורה לפנותה מהקרקע.

"מדובר בפסק דין מאוד בעייתי", אומר עורך הדין הנוכחי של המשפחה, עדי בן-יעקב. "חמדאן אמר לבית המשפט שהוא לא מצליח ליצור איתה קשר ומבקש להשתחרר מהייצוג. היא לא נוכחת במשפט, וככה ניתן פסק דין בהסכמה לפנות אותה. היא לא העלתה על דעתה שהיא מוותרת על הקרקע. היא היתה אז בריב כספי עם בעלה. זו היתה טעות איומה". ספייה גם לא היתה מודעת לאפשרות לערער. היא זוכרת שבשלב כלשהו הגיעה להסדר חוב שבו "שילמתי למינהל על האדמה 50 שקל כל חודש, עד לפני שנה".

המעורבים בפרשה כיום אינם זוכרים אילו צעדים משפטיים ננקטו כדי לעכב את הפינוי בתחילה, אולם בשלהי שנות ה-90 הגיש טריד תביעה למינהל, באמצעות עו"ד רון טורקלטאוב, בניסיון למסד את זכויותיו שלו באדמה. בתגובה, הגיש המינהל תביעת-נגד, שדרשה לפנות את טריד מהקרקע. "ריאד פנה אלי כשהגיע אליהם צו לפינוי הקרקע", משחזר טורקלטאוב. "להערכתי, לא היה צריך לתבוע מלכתחילה את אמו שריגלה למען ישראל, וחשבתי שגם אם יש פסק דין נגדה, לא צריך לפעול לפי החוק היבש, אלא לעשות איתה צדק היסטורי. בלא-מעט מושבים יהודיים ישנם הסכמי חכירה על חקלאות, שלא מחדשים משנה לשנה. בכל מקרה, בגלל שפסק הדין הפך לעובדה מוגמרת, הגשנו תביעה לפסק דין הצהרתי שיקבע שלטריד יש זכויות עצמאיות בקרקע. הוא לא הגיע ללוד מתוך בחירה, אלא נקרע מכל יקיריו ורכושו כי הוא נאלץ לברוח איתה למקום שסיפקו להם כוחות הביטחון".

טריד טען בבית המשפט שניתנה לו רשות מפורשת להשתמש בקרקע, אך התקשה להוכיח זאת. טורקלטאוב לא הצליח לזמן את נחמיאס. קצינת הסעד של אמ"ן, מילכה בן ארי, הגיעה להעיד, אך טענה שאינה זוכרת את טריד או ספייה. באותה תביעה עלתה טענה חדשה מצד טריד, לפיה השטח שניתן למשפחה גדול יותר, ועומד על 17 דונם. אולם ריאד איבד את התיק המשפטי שטורקלטאוב ריכז עבורם, ואינו יודע לשחזר את טיעוניו של אביו. במפתיע, גם מנהל המחוז במרכז, ישראל סקופ, סבור שמדובר בשטח בגודל כזה. "לדעתי מדובר בכ-14 או 15 דונם", אמר למוסף "הארץ", וחזר על כך בדיון בכנסת בפברואר.

אז איך הקרקע הפכה לארבעה דונמים וחצי?

"לא יודע. יכול להיות שהמדינה לקחה את זה בחזרה באיזשהו שלב".

סקופ לא איפשר ל"הארץ" לעיין בתיק הנוגע לקרקע.

הזדמנות שהוחמצה

בעוד הבירור המשפטי נמשך, ריאד ואחיו - ראודי, זיאד, לואי וזקי - החלו לבנות באמצע שנות ה-90 בתים למשפחותיהם, בסמוך לבית האב. "לא יכולנו להמשיך לחיות בחדרים של אמא", אומר זקי, "היינו כבר צפופים כמו סרדינים". ריאד מצביע לכיוון שכונת גני אביב המזדקרת באופק, שנבנתה עבור עולים מברית המועצות לשעבר. "גם השכונה הזאת נבנתה על שטח חקלאי שהוכשר במיוחד לבנייה. בגלל זה היזם שלה, דודי אפל, ו(ראש העיר לשעבר) בני רגב יושבים בכלא. התעניינתי לגבי דירה שם. אמרו לי 'לא רוצים פה ערבים'".

הסאגה המשפטית נמשכה. ב-2002 דחה השופט את תביעתו של טריד, וקיבל את תביעת המינהל. טורקלטאוב הגיש ערעור ועיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי. "הממונה על אזור המרכז במינהל וסגנו ניהלו איתי משא ומתן", אומר טורקלטאוב. "הגענו כמעט עד להסכמה שימשיכו להחכיר להם את הקרקע בכפוף להריסת המבנים. טריד והבנים סירבו, ופיספסו לדעתי הזדמנות".

ב-2005 הערעור נדחה, טריד מת ובניו המשיכו לחיות בקרקע. ריאד מספר שעד לאחרונה עבד באגף לקידום מקצועי בהסתדרות, אבל מאז ההריסה שקע בדיכאון ואינו מסוגל לעבוד. "בעבר הייתי גם מאוד פעיל במפלגת העבודה בלוד, היתה תקופה שאני קבעתי מי במפלגה יהיה מועמד למועצה", הוא אומר ומוסיף כי לאחר הכישלון המשפטי ניסה לחפש עזרה דרך אפיקים פוליטיים. הוא אף הצליח להביא את הנושא לשולחנו של שר השיכון דאז, זאב בוים המנוח. שחר, קבלן הפינויים של לור"ם, זומן ב-2006 אל השר. "אמרתי לו שהתיק הוקפא ובזה זה נגמר", נזכר שחר. "אחרי הפגישה השר אמר לי שהוא נתן הוראה להתקדם עם התיק", אומר ריאד, "אבל כלום לא קרה".

בקיץ 2010 נכנס עו"ד בן-יעקב לתמונה. "בינואר, הסכים בית המשפט בראשון לציון לעכב את הפינוי בחצי שנה לצורך מציאת דיור אלטרנטיבי, אך המינהל מסרב לעשות איתם משא ומתן למציאת דיור חלופי. בדרום אפריקה של האפרטהייד, השופט גולדסטון פסק שהשלטון צריך לתת לשחורים שגורשו מאזורי הלבנים פתרון אלטרנטיבי. מדינת ישראל נמצאת דרגה אחת מתחת לשלטון האפרטהייד".

בן-יעקב משתומם גם על צו הפינוי. "ההוצאה לפועל הוציאה צו פינוי גמיש, בלי תאריך פינוי קבוע מראש, בהסתמך על מידע מודיעיני ממשטרת רמלה שבני המשפחה הם אלימים ובעלי עבר פלילי. בגלל זה באו להרוס את בתיהם בהפתעה, אחרי שההורים יצאו לעבודה והילדים לבית ספר. המידע המודיעיני הזה הוא שקר מפגיע", הוא מוסיף בכעס. רפ"ק יגאל עזרא, היועץ לענייני ערבים במשטרת מחוז מרכז, אישר ל"הארץ", כי הוא מכיר את משפחת אבו-עיד וציין כי מדובר ב"משפחה נורמטיבית שאינה מעורבת בפלילים".

מערב פרוע

בימים שקדמו לביצוע ההריסה, ריאד עוד חיפש ידידים בעלי השפעה וח"כ עמיר פרץ ממפלגת העבודה התגייס לעזרה. פרץ מספר כי נפגש עם מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, ירון ביבי, "לשיחה ראשונית שבה התנדבתי לעזור במלאכת התיווך. אני מכיר את המשפחה ואת ההיסטוריה של האמא. הבנים לא ביקשו להישאר בקרקע בכוח אלא לעשות איחוד משפחות (עם משפחת האב בוואדי חמאם). פניתי גם לסקופ, אבל יומיים אחר כך בוצעה ההריסה. אני מבין שהמינהל מחפש עיתוי של הפתעה, אבל זאת בדיחה. לא מדובר במשפחת פשע שעומדת להפציץ את המדינה".

סקופ מאשר שלא נוהל עם המשפחה משא ומתן. "אני לא מפצה אנשים שבונים באופן בלתי חוקי. עורך דינם פנה אלי בבקשה לאפשר להם לרכוש מגרשים בוואדי חמאם. כרגע יש שם תוכנית לפיתוח שעוד לא הבשילה לשיווק. כשהקרקע תהיה זמינה נשווק להם אותה בלי מכרז. כנראה שזה ייקח קצת יותר משנה. הם יכולים בינתיים לפנות למשרד השיכון ולבקש דיור ציבורי ולקנות או לשכור בשוק החופשי".

"המינהל מתנהג כסוחר מקרקעין שמנסה לשמור על רכושו הפרטי, ואפילו פעל מכוח חוקי הקניין האישיים, ושוכח שתפקידו לוודא שלאזרחי ישראל יש איפה לגור", אומר בן-יעקב. "ומה עם הגידול הטבעי שהמדינה עומדת עליו בהקשר של התנחלויות? לבדואים אין זכות לגדל משפחה ולגור איפשהו? עכשיו יש למדינה עשרות הומלסים חדשים, יופי. מה היא תעשה איתם?"

ח"כ פרץ שותף לביקורת. "אחת הפסיקות בוועדת גולדברג שבדקה את יישוב הבדואים, קבעה שלפני שמפנים בנייה בלתי חוקית צריך לתת שטח חלופי, לא להפך. יכול להיות שמקשיחים איתם בשביל 'יראו וייראו', אבל זה לא המקרה שמדינת ישראל צריכה להפוך לדגל". זה בדיוק מה שהמדינה עשתה, לטענת עורך הדין קייס נאסר מעמותת "בקאא" לתכנון ובנייה. "יש החלטת ממשלה מאוקטובר שנותנת גיבוי לביצוע הריסות בלוד ובעצם למחיקת שכונות שלמות. הריסת הבתים של אבו-עיד זאת התוצאה הישירה שלה".

נאסר מתייחס לישיבת הממשלה שבה הוחלט להכריז על לוד כעל יישוב בעל עדיפות לאומית. הישיבה נפתחה בהכרזתו של נתניהו: "איננו יכולים לתת לעיר להמשיך להידרדר ולהפוך למערב הפרוע בלב הארץ". בסופה, הוחלט להשקיע בעיר 130 מיליון שקל בתוכנית הכוללת, בין היתר, אכיפה מוגברת של חוקי התכנון והבנייה, המתוקצבת ב-40 מיליון שקל.

לפני נתוני הממשלה יש בעיר 1,600 יחידות דיור לא חוקיות, אך לדברי עו"ד נאסר וחברי הוועדה העממית בלוד, מספר יחידות הדיור שעשויות להיהרס כמעט כפול - בין 2,500 ל-3,000, שבהן חיים אלפי אנשים.

החלטת הממשלה כוללת גם את הקמת מכללת מורשת יעקב, "שתהווה מקור משיכה לסטודנטים ולצעירים". בין הפעילים הערבים יש הסבורים כי המכללה עתידה לקום בצמוד לאתר ההריסה של אבו-עיד, וכי במקום יעבור גם כביש שיחבר את שכונת גני אביב לאזור התעשייה החדש של לוד. אולם, סקופ טוען שהקרקע "עדיין מיועדת לחקלאות. יש תוכניות לשינוי הייעוד, שנמצאות בשלבי הכנה וטרם אושרו". מעיריית לוד נמסר כי הכביש למכללה אמור לעבור בצמוד לבית העלמין, אך מהנדס העיר אינו יכול לקבוע אם המבנים ההרוסים נמצאים על התוואי המתוכנן.

הטראומה

ביום שני, 13 בדצמבר, בשעה 2 וחצי בלילה, קיבל בן-יעקב הודעה ממזכיר בית המשפט המחוזי בפתח תקוה, שבקשתו לעכב עוד צו פינוי - נדחתה. בצהריים, שמע שההריסה כבר החלה. הוא נסע למתחם וחזר משם מזועזע. "עשרות אוטובוסים מלאים בשוטרים עמדו בכביש. בני המשפחה היו בהיסטריה, אף שוטר לא הסכים להזדהות בפני. הקבלן של המינהל הרס את הבתים בלי להציג צו הריסה, פשוט כי אין כזה, ובלי לפנות את הריהוט מהבתים כמו שצריך. השוטרים התפרצו לבתים כשהיו בהם קטינים מבלי להמתין להוריהם, שהיו בעבודה".

רכז הפעילים הפלסטינים באמנסטי, יוסף עספור, הזעיק את מנכ"ל הארגון, איתי אפשטיין, כשעה לאחר תחילת ההריסה, בעשר בבוקר. "ראיתי מאות שוטרים רעולי פנים בסרבלים שחורים, עם קסדות, מגנים, רובי סער ושרשראות של רימוני ספוג. אחד מהם כיוון עלי נשק ואיים שאזוז אחורה", אפשטיין משחזר. "השוטרים התנהגו בברוטליות וחצצתי ביניהם לבין בני המשפחה שהתחילו לחזור מהעבודה". כשספייה נזכרת בהריסה היא מקפלת את ידה השמאלית לאחור ואומרת "מאז כואב לי בגב. צעקתי לשוטר שאני רוצה לראות את הבן שלי. אמר 'תלכי לעזאזל' ודחף אותי לרצפה".

הילדים שמעו על ההריסה בבית הספר ורצו הביתה. הם עלו על גג הבניין הכתום וצפו בגשם השוטף בטרקטורים הפועלים. סונדוס בת ה-12 נשארה לבדה בבית באותו יום. "נבהלתי נורא כשהשוטרים פרצו", היא מספרת. "הם נראו כמו גנבים. יצאתי החוצה לגשם בחולצה קצרה ונעלי בית".

הבן זקי, שעובד כמנהל במפעל לחיפוי אבן, טוען כי ההריסה והכוחות שהגיעו למקום "עלו למדינה לפחות מיליון שקל. אם היו מביאים לנו את הכסף, היינו הורסים את הבתים בעצמנו ומתפנים לבד". סקופ טוען שהמינהל השקיע בהריסה "אולי מאה אלף שקל".

מאז ההריסה, כ-200 פעילים חברתיים ושכנים מתכנסים במאהל המחאה בכל יום שלישי, ומקיימים משמרת הזדהות. בלילות, הגברים והבנים הגדולים ישנים באוהלי קמפינג שנפרסו בין ההריסות, הנשים והילדים הקטנים מחפשים מחסה במבנה של ספייה ואצל שכנים ומשפחה. במשך היום הילדים מתרוצצים על האדמה שהפכה למפגע בטיחותי. בני המשפחה החלו להרכיב בסיסים של קרוואנים שהמועצה האיסלאמית תרמה להם, והשהו את הפעולה. גם זו נחשבת לבנייה בלתי-חוקית.

לקראת ערב הם מצטופפים סביב אש, ונזכרים בסבלים שהוציאו את חפציהם החוצה. "בני נוער עם כיפה", הם מתארים אותם, שפירקו את הריהוט ברשלנות לגשם, לפני שהדחפורים הרסו את הבתים על רוב תכולתם. אמל בת ה-15 מתביישת לחזור ללימודים, "המחברות והספרים נקברו בהריסה, הילדים בבית ספר צוחקים - 'אין לך בית'".

דובר עיריית לוד טוען ש"אגף הרווחה עומד בקשר שוטף עם נציגי המשפחה", אך לטענת ההורים, לא מתבצע מעקב כזה. "שלושה ימים אחרי ההריסה הגיעו לפה עובדים סוציאליים", אומר ראודי. "נתנו לכל משפחה צ'ק של 1,200-1,300 שקל, והלכו". בן-יעקב טוען כי "אחרי ההריסה שאלתי את מנהלת מחלקת הרווחה, אורלי דהן, איך היא מתכננת לעזור להומלסים הצעירים החדשים, והיא אמרה בחוצפה, 'קטינים נעביר למשפחות אומנות, בגירים לבית השאנטי בתל אביב'". דובר העירייה בחר שלא להגיב על הנושא, אך ציין כי "כאשר קיימת בעיה המחייבת שהיית ילדים במסגרת חוץ-ביתית, מוצע להעבירם באופן זמני לפנימיות ולמסגרות מחוץ לעיר, שכן אין כאלה בלוד".

בן-יעקב מדבר על קורות המשפחה בנימה העלולה להישמע כקצרת רוח, אולי צינית. כעת הוא בעיקר מתוסכל מהתנהלות פקידי המדינה. "פניתי למנהלת הסייענים במשרד ראש הממשלה כדי להבין מה הזכויות שמגיעות לספייה. הם טוענים שאין להם תיק על שמה", הוא נאנח. "אחרי ש'הארץ' החל להתעניין, התקשר אלי ערן מחיל המודיעין כדי לתאם פגישה בקניון. אמרתי שאשאל את ספייה אם תהיה מוכנה להיפגש איתו במקום פורמלי, בנוכחותי. עוזרת שר הביטחון, רות בר, שלחה לי מכתב שאומר שבגלל שהתחצפתי לנציג צה"ל, לא רוצים יותר להיפגש איתה". במכתב כותבת בר כי בן-יעקב "התבצר בעמדתו, שלפיה הפגישה תיערך רק עמו, זאת על אף שהוסבר לו כי לפגישה כזו אין כל תכלית, שכן רק גברת אבו-עיד תדע למסור את הפרטים הנדרשים", והדגישה כי הוא התבטא "באופן שאינו ראוי כלפי נציגי צה"ל".

מעצר בית באוהל

הריסת הבתים הגיעה בינואר לדיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת. "המקרה הוא שערורייה ונזפנו בנציגי המשרדים", אומרת יו"ר הוועדה ח"כ אורלי לוי-אבקסיס (ישראל ביתנו). "התברר שבין המשרדים השונים, אין נוהל מוסדר לפינוי אחראי, שירכך את הטראומה של הילדים".

ח"כ חנא סוייד (חד"ש) ביקר את המשפחה, ויזם דיון בוועדת הפנים של הכנסת, שידון גם בתפקוד המשטרה. "בשכונות הערביות יש בניינים רבים שנבנו ללא היתרים ואנדרלמוסיה מוחלטת", הוא אומר. "דנו בכך בעבר, והוחלט שהעירייה ומשרד הפנים יציעו דרך הוועדה המחוזית והמקומית לתכנון ובנייה, פתרונות שיאפשרו הוצאת היתרים, אבל הבעיה נמשכת. צריך לתת לגיטימציה לשכונות הקיימות ולהקצות אדמה לזוגות צעירים".

סוויד אומר כי הוא תולה תקוות רבות במאיר ניצן, הממונה החדש על הוועדה הקרואה שמונתה לעיר. כשנכנס לתפקידו בפברואר, ביקר ניצן במקום, ומול מצלמות ערוץ 2 אמר, "אני לא יכול להיות ממונה על עיר כשתושבים שלי ישנים וחיים ככה", והכריז על הקפאת כל צווי ההריסה. כעבור שבוע, הוציא ניצן צו להריסת תשתיות הקרוואנים שבני המשפחה הקימו במתחם. "לא אאפשר בנייה לא חוקית חדשה", הוא מסביר ל"הארץ" בטון נחרץ. "לבי עם המשפחה. הילדים זה נורא. אני רוצה לסדר להם פתרון, אבל אין לי דירות".

עו"ד בן-יעקב טוען שהציע לניצן בשם המשפחה, שהם יהרסו את תשתית הקרוואנים בעצמם. אולם כעבור יומיים, ב-2 במארס שוב הגיעו במפתיע מאות שוטרים. העימות היה הפעם אלים במיוחד. "הבן שלי התקשר אלי לעבודה, בוכה, 'פוצצו אותנו במכות'", סיפר זקי. "כשהגעתי הביתה ראיתי שהוא מדמם ושהרגל שלו שבורה. הם התגרו בכולם והרביצו: לראודי שברו שתי צלעות, לשכנה את היד. פוצצו את האחיין שלי ואת האחים שלי, ועצרו אותם. הסיוט של ההריסה הראשונה חזר על עצמו".

פעילי הארגונים "סולידריות שייח ג'ראח" ו"חוטווה", הגיעו למקום והעבירו את הלילה עם ילדי המשפחה באוהלים בחצר העירייה. למחרת הצטרפו אליהם בני כיתתו של אחד הקטינים העצורים, והמורות עלו לראש העיר למחות על מעצרו. בצהריים הורה בית המשפט על שחרור העצורים בתנאים מגבילים. ריאד קיבל חמישה ימי מעצר אוהל. "השופטת נזפה בשוטרים שרצו להתנות את השחרור בפירוק המאהל בחניון בית הקברות", הוא מגחך ומוסיף בייאוש, "בא לי רק להתאבד. להתפוצץ על מישהו".

לקראת לילה הגיעו שוטרים לפרק בכוח את המאהל שהתחילו להקים ליד העירייה. "שלושה מאיתנו נעצרו. אחרים הוכו", מעיד אחד הפעילים. כעבור שבוע, ועד ההורים של בתי הספר הערביים בלוד השבית יום לימודים במחאה על ההריסה השנייה. לאחר מכן החליטה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי לציין במאהל המחאה של אבו-עיד את פתיחת אירועי "יום האדמה". כ-1,500 מפגינים צעדו משם לעצרת גדולה שהתקיימה בבניין העירייה. כך, סיפור שהחל בהזדהות של בדואית מרפיח עם ישראל בשנות ה-50, הסתיים בהפיכת משפחתה לגיבורת יום האדמה.

* * *

לאחרונה הגיע שמאי מטעם עמידר לביתה של ספייה, לצורך חישוב פיצוי על פינוי המשפחה. ההוראה הגיעה מגבוה, והסכום שנקבע, כולל התוספות הלא חוקיות, היה 1.2 מיליון שקל. "כן, זה סכום נמוך", אומר גורם בעמידר. "מצב הנכס באמת מאוד גרוע". ריאד לא מבין מה מטרת השמאות, מי הזמין אותה, וממשיך לדרוש פיצוי על הבתים ההרוסים ומעבר לוואדי חמאם.

סימונה טסטה ממשרד השיכון מסבירה כי "ראש העיר (ניצן) פנה לשר השיכון וביקש להתייחס אליהם באופן חריג, כמקרה הומניטרי. הוצאנו שמאות כדי להבין את שווי הזכויות שלהם, לקראת משא ומתן לפיצוי. אין אינטרס כרגע לפנותם, זה לא בתוכניות".

עו"ד בן-יעקב, מתכוון להגיש בימים אלה בג"ץ בטענה שעל המינהל לדאוג למפונים לדיור, וכן תביעות נוספות נגד אישים ברשויות השונות האחראים לפינוי. הוא מופתע לשמוע על השמאות לבית, ונאנח בכבדות. "אני יכול לשער שעכשיו מהנדס מעמידר יגיד שמבנה המגורים מסוכן ואז יוציאו צו הריסה גם עליו", הוא אומר בפסימיות. "ככה עובד המנגנון. לא ינוחו ולא ישקטו עד שיעיפו אותם מהמקום כדי להשתיק את המחאה שלהם, עד שימעכו אותם לגמרי. כמו ג'וקים".*

בגידה כפולה

המקרה של ספייה אינו מפתיע את מי שמכיר את נוהלי העבודה כאן

"זה מקרה קלאסי של בגידה כפולה", אומר ד"ר הלל כהן מהחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית, מחבר הספרים "צבא הצללים" ו"ערבים טובים" העוסקים בסייענים פלסטינים. "האשה שאת מתארת עלולה להיחשב בוגדת בעיני העם שלה. הצד הישראלי באמת נותן לה מקלט בשלב ראשון, אבל בסוף בוגד בה, והורס את בתי ילדיה".

המינהל טוען שמדובר בבנייה לא חוקית על קרקע חקלאית, ושהחוק זהה ליהודים וערבים.

"בגלל שהמדינה לא מתכננת את האזורים שבהם מתרכזת רוב האוכלוסייה הערבית בלוד, אין להם אפשרות להוציא היתרי בנייה. ספייה עברה לישראל, אבל נשארה ערבייה. מה אמורים לעשות ילדיה ונכדיה? אפשר לראות את זה גם עם הצד"לניקים והסייענים הפלסטינים - הם מסכנים את חייהם, משלמים את המקסימום, אבל מבחינת המדינה, הם לא אזרחים שווים. הרבה מושבים בנו על אדמות חקלאיות, הרבה קיבוצים בנו מרכזי קניות על אדמות חקלאיות. אפשר לומר שיש חוק זהה לכולם, אבל הפרקטיקה משתנה בין יהודים לערבים".

הכל לפי החוק

בעיריית לוד, מינהל מקרקעי ישראל והמשטרה טוענים כי פעלו כשורה

* מעיריית לוד נמסר בתגובה: "בשל הזנחה של עשרות שנים בשכונות הערביות התפתחה תופעת הבנייה הבלתי-חוקית לממדים אדירים, בעיקר בשכונת פרדס שניר, ס"ח והרכבת, רובה על קרקעות מדינה. התופעה החמורה חותרת תחת האפשרות ליצור תכנון כולל וראוי. ראש הוועדה הקרואה מאיר ניצן הדגיש שלא ישלים עם בנייה בלתי חוקית חדשה, באוכלוסייה הערבית או היהודית.

"באשר לבנייה בלתי חוקית ישנה של בתים מאוכלסים, ציין כי יפעל למציאת פתרון למשפחה בטרם ביצוע ההריסה. ועדת הפנים של הכנסת אימצה את עמדתו. ניצן פועל לפיתוח שכונות מתקדמות ומודרניות עבור הציבור הערבי, בעלות תשתיות בסטנדרטים שאינם שונים מכל שכונה אחרת בלוד.

"אגפי הרווחה והחינוך הגישו סיוע לילדי המשפחה באמצעות קציני ביקור סדיר בבתי הספר והשירות הפסיכולוגי. מנהלת אגף החינוך ומרכז המגזר הערבי בשירות הפסיכולוגי הגיעו למקום מיד אחרי ההריסה, וממשיכים לטפל בילדים".

* ממינהל מקרקעי ישראל נמסר: "כל הליכי ההוצאה לפועל בוצעו כדין בדקדוק. לדרישת המשטרה, היא נקבעה למועד גמיש, למניעת התארגנות הפרעות לביצוע ולסדר הציבורי. בוצעה הריסת המבנים הלא-חוקיים משום שפינוי ללא הריסתם אינו כוונת פסק הדין. ההריסה בוצעה כחוק". דוברת המינהל הכחישה שנעשה שימוש בנערים כסבלים.

* מהמשטרה נמסר: "המשטרה פעלה על פי דין. טענות על שימוש בכוח חריג יש להפנות למחלקה לחקירות שוטרים".



דחפורים ושוטרים ביום ההריסה בדצמבר. 20 שנות דיון משפטי הסתיימו בלי הודעה מוקדמת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו