בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוחות תש"ח

בביקורו בוושינגטון ירחיק נתניהו לכת כפי שלא עשה שנתיים וחצי ויציע הסדר שכולל נסיגה משמעותית בשטחים. אלא שעד שהוא החליט להתקרב לגבולות 1967, העולם כבר מדבר על 1948

תגובות

ראש הממשלה בנימין נתניהו יצא הלילה למשימת חייו: לעצור במו פיו את "הצונאמי המדיני" שמאיים לשטוף את ישראל בסוף הקיץ, כשהפלסטינים יבקשו את הכרת האו"ם במדינתם העצמאית. יותר מכל אירוע אחר בקריירה הארוכה של נתניהו, מסעו הנוכחי לוושינגטון מסמל את שאיפתו להירשם בהיסטוריה כמנהיג שהציל את מדינת היהודים מהאויבים הזוממים להשמידה.

לא במקרה נתניהו הציג השבוע את תוכניתו המדינית בכנסת בנאום לזכרו של בנימין זאב הרצל. כמו אבי הציונות, גם נתניהו רואה את עצמו כחוזה שראה מבעוד מועד את הסכנה האורבת, ובבואו להושיע זכה לאהדת "המוני העם, היהודים הפשוטים בעיר ובכפר", כפי שאמר בנאום, מול לגלוגם של "בני השכבות המשכילות והמבוססות בקרב בני עמנו במערב". כך נתניהו רואה את עצמו: נציג ההמונים ואויב האליטות השבעות, שוויתרו מזמן על המאבק ומתעלמות מהאסון המאיים מעבר לפינה.

עכשיו נתניהו נמצא בדיוק במקום שהוא אוהב, בחזית המאבק המדיני נגד התנועה הלאומית הפלסטינית ומנהיגה, הנשיא מחמוד עבאס. שני היריבים צוברים כוח לקראת העימות המכריע ביניהם. כל אחד מכנס את גייסותיו הנאמנים: עבאס את חברות האו"ם, נתניהו את חברי הקונגרס האמריקאי. שניהם אוספים תמיכה מבית, עבאס בהסכם הפיוס שחתם עם החמאס, נתניהו בטענתו ש"רוב העם" מאוחד מאחורי עמדותיו.

יועצו הקרוב של נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק, אומר לו כבר שנתיים שמדינאות נכונה נשענת על שלושה יסודות: עוצמה צבאית, הסכמה פנימית ותמיכה אמריקאית. אבל אי אפשר להשיג את כולן בחינם. לתמיכה האמריקאית יש מחיר, בהצגת נכונות ישראלית לסגת מהשטחים. דווקא בשעת עימות מדיני, כשאין פרטנר פלסטיני לתהליך שלום ולהסדר, חשוב שישראל לא תיראה כסרבנית. בלקסיקון של ברק, "כן, אבל" עדיף תמיד על "דובון לא-לא".

אחרי שנתיים של ישיבה על הגדר, נראה שנתניהו הפנים את המסר. בנאומו בכנסת ביום שני דיבר לראשונה על "שמירת גושי ההתיישבות" בגדה המערבית, "שחייבים להישאר בתוך מדינת ישראל". מהאמירה מה כן,

משתמע מה לא: ההתנחלויות המבודדות שמעבר לגדר ומחוץ לגושים, שישראל תסכים לוותר עליהן בהסדר עתידי עם הפלסטינים. הנוסחה לא חדשה בשיח הציבורי, אבל נתניהו לא העז לבטאה בפומבי עד השבוע, מחשש לזעם הימין. בכל פעם שהעלה את המושג "גושים" בישיבות השביעייה, הוא נענה בנאום תקיף של השר בני בגין, והתקפל.

בחדר הסגור

עכשיו נראה שנתניהו מודאג יותר מ"הצונאמי המדיני" ומעדיף לרצות את נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, יותר מאשר את בני בגין. היום ייפגש נתניהו עם אובמה, ולפי הרמזים שפיזר לקראת הנסיעה, הוא יבטא עמדות מפורשות יותר בחדר הסגור - ובמרכזן נכונות להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, עם חילופי שטחים שיפצו את הפלסטינים על סיפוח גושי ההתנחלויות לישראל.

דבריו יאפשרו לאובמה להגיד שנתניהו רוצה שלום ומוכן לפשרה, ולכן הפלסטינים צריכים לשוב למשא ומתן, במקום לעקוף אותו בפנייה לאו"ם והכרזה חד-צדדית על מדינה. בנאומו בקונגרס ביום שלישי הבא, נתניהו יציג כנראה נוסחה עמומה יותר. "הוא יודע שאם יגיד 1967, אין לו ממשלה", מסביר מקורב לשר החוץ אביגדור ליברמן.

הגמישות של נתניהו עטופה בערימת תנאים שהפלסטינים דוחים על הסף. הוא דורש שהם יכירו בישראל כ"מדינת העם היהודי", שירושלים תישאר מאוחדת, שחמאס לא ישתתף בממשלה הפלסטינית, ושפלסטין תהיה מפורזת וצה"ל יתפרס על גבולה עם ירדן כדי למנוע הברחת נשק. כאן הציג נתניהו ויתור קטן: הוא לא מדבר על נוכחות צבאית בבקעת הירדן, אלא "לאורך נהר הירדן", כלומר ברצועת ביטחון הרבה יותר צרה מכפי שדרש בחודשים הקודמים.

ברק שיכנע את נתניהו שהגנת ישראל ממזרח אינה מחייבת שליטה צבאית בכל בקעת הירדן. די לאחוז בקו הנהר, במעלה אדומים ובאריאל. במקרה שישראל תאוים מהחזית המזרחית, צה"ל יוכל להתפרס תוך כמה שעות בבקעה, בשעה שצבאות האויב ייבלמו מהאוויר בירי מרחוק. יריבו של ברק, המשנה לראש הממשלה משה (בוגי) יעלון, חולק על הגישה הזאת. "בקעת הירדן חייבת להיות בריבונות ישראלית, בפירוש הרחב ביותר של המלה", אמר בתגובה לנאום נתניהו. "במקום שאין חורשים, הטריטוריה הולכת לאיבוד".

עמדותיו החדשות של נתניהו משאירות טעם עגום של החמצה. אחרי שנתיים ומשהו בתפקיד, הוא מאמץ את מצע קדימה וחוזר לתהליך אנאפוליס. מדוע חיכה עד שעבאס ואובמה ידביקו אותו לקיר? אילו הציג את עמדותיו הנוכחיות מיד בשובו לשלטון, אולי היה מקבל יותר בתמורה ומונע את הבידוד הנוכחי של ישראל. אבל כזה הוא נתניהו - תמיד יעדיף להיגרר מאשר ליזום. הוא מעדיף לצטט את הרצל מאשר ללמוד ממנו, שיוזמה נועזת יכולה לשנות את המציאות.

שעת חשבון

"נתניהו", אומר פקיד בכיר לשעבר שליווה אותו מקרוב, "רוצה שהכל יסתדר וכולם יהיו מרוצים לפני שיזוז. יש אצלו פער גדול בין הבנת המציאות והנכונות לפעולה". או בניסוח פחות עדין, ראש הממשלה מ-פ-ח-ד. הוא יפעל רק בלית ברירה, כשמאזן החששות שלו יתהפך.

וכך נתניהו התלבט והיסס, ועד שהגיע לגבולות 1967, סדר היום השתנה וחזר ל-1948. "אינתיפאדת הגבולות" לציון יום הנכבה, ביום ראשון השבוע, העלתה מחדש לדיון את הפצעים הפתוחים מתש"ח. הפליטים הפלסטינים מסוריה, שפרצו את גדר הגבול בגולן, סימלו שלב חדש במאבק הפלסטיני. לא זריקת אבנים או פיגועי התאבדות, אלא מצעדים לא חמושים בתביעה לצדק היסטורי.

נתניהו ועבאס הבהירו השבוע בהתבטאויותיהם הפומביות, שהמאבק ביניהם מתנהל על הפליטים וזכות השיבה, על השאלה מי צודק ומי רשע, מי היה כאן קודם ומיהו הפולש הזר. שוב התעוררה ההתנצחות האין-סופית, האם הפלסטינים אשמים באסונם כיוון שדחו את תוכנית החלוקה ויצאו למלחמה נגד היישוב היהודי בארץ, או שהיהודים פשוט גירשו אותם מבתיהם כדי לרשת את אדמתם.

במקום לעסוק בעתיד טוב יותר לשני העמים, המנהיגים מעדיפים לברוח אחורה, לנרטיבים ההיסטוריים. אפשר להבין אותם: קל לגייס את תמיכת הציבור, כשאתה נלחם על הבית ונאבק על עיקרי האמונה ויסודות האתוס הלאומי. אבל יש לזה מחיר. על העבר אי אפשר להתפשר. הפלסטינים לא יכריזו שישראל שייכת לעם היהודי, כלומר שלהם אין זכויות כאן, וישראל לא תקבל את "זכות השיבה" ותודה במשתמע שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית זרה. שום צד לא יכריז על עצמו כפולש לארץ לא-לו.

ההתנצחות הזאת מציבה דילמה קשה בפני אובמה, שהתחייב בעלותו לשלטון לטפל בסכסוך ולהקים מדינה פלסטינית, ולא השיג דבר. עבאס ונתניהו התישו אותו בתרגילי ההתחמקות שלהם. שליחו לאזור ג'ורג' מיטשל, שמינויו הוצג כתרופת פלא, נכשל לחלוטין בחידוש המו"מ ופרש בסוף השבוע שעבר.

לפי הדיווחים שמגיעים לירושלים, אובמה רותח על עבאס שחתם הסכם עם החמאס, ועל נתניהו, שהתבצר בסירובו לזוז. פקידים אמריקאים התלוננו באוזני בני שיח ישראלים: "אתם מבקשים מאתנו שנעזור לכם, פעם נגד גולדסטון, פעם נגד איראן, פעם נגד ההכרה הבינלאומית בפלסטין, ולא נותנים לנו שום דבר. אי אפשר לנצח משהו עם כלום".

היום תגיע שעת החשבון. נתניהו יצטרך לתת משהו לאובמה, שיצדיק את המאמץ האמריקאי לריכוך המאמץ הפלסטיני באו"ם. עמדתו תגובה בתשואות הרמות שיקבל מחברי הקונגרס, שיאותתו לנשיא שנתניהו נהנה מתמיכה רחבה באמריקה, וחסין מלחצים לוויתורים קשים יותר. אובמה מבין זאת, ולפי הסימנים המקדימים, הוא ויתר בינתיים על הצגת מרשם להסדר כפוי, כפי שהציעה לו שרת החוץ הילרי קלינטון. הוא קיבל את עצתו של דניס רוס, יועצו למזרח התיכון, שלא להסתכן בתוכנית שלום שתיכשל ככל קודמותיה.

אובמה, שמתמודד על בחירתו מחדש, ויבוא מחרתיים לבקש את תמיכת השדולה למען ישראל, ירפד את נתניהו בהצהרות אהבה ותמיכה. הוא יקרא לפלסטינים לחזור למו"מ ולהימנע ממהלכים חד-צדדיים. זה יספיק כדי שראש הממשלה יחזור מרוצה מוושינגטון. אבל זה לא יספיק למנוע את העימות המתקרב בין ישראל והפלסטינים - במיוחד כשאובמה משבח את "המחאה הלא-אלימה" כדרך לחולל שינויים פוליטיים. במחנות הפליטים יכולים להבין את עמדתו כעידוד למצעדים הבאים. ההתמודדות מולם תהיה הרבה יותר קשה לנתניהו מאשר הנאום בגבעת הקפיטול. *




נתניהו ואובמה, ביוני 2010. העמדות החדשות של ראש הממשלה משאירות טעם של החמצה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו