בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | גרסתו של אב

בצעירותו היה סעיד עייאש חבר בחוליה שחדרה לישראל מלבנון. את חייו הבוגרים הקדיש לתרגום ספרים ישראליים לערבית. ביום שישי האחרון נהרג בנו מילאד למרגלות "בית יהונתן" בסילוואן

תגובות

סעיד עייאש מבכה את מות בנו. קורא ותיק של "הארץ" ודובר עברית נפלאה, שלמד בכלא הישראלי, הוא הקדיש את חייו למפעל תרגום ספרים ומאמרים מעברית לערבית. בשנים האחרונות תירגם את ספריהם של יאיר שלג, "הדתיים החדשים - מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל"; של פרופ' שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי"; של סמי שלום שטרית, "המאבק המזרחי בישראל". את ספרו של פרופ' יהודה שנהב, "במלכודת הקו הירוק", סיים לתרגם רק באחרונה והוא אמור לצאת לאור בעוד כמה שבועות.

אלו ספרים חשובים מאוד בעיניו. בין לבין גם תירגם את כל דיוני כנסי הרצליה מאז היווסדם ומאמרים אין ספור מהעיתונות העברית. גם בנו הבכור, מג'ד, לומד עכשיו תרגום באוניברסיטת קהיר. הוא עצמו למד שנתיים תרגום מתקדם במכללת בית ברל - ד"ר חנה עמית-כוכבי היתה מורתו.

"אשתי, סאמר, עובדת עם טף", הוא אומר בלשונו היפה, מבעד לדמעות שחונקות שוב ושוב את גרונו. ביום הלוויית בנו, ביקש עייאש מעוזרו של ח"כ מוחמד ברכה שאבוא. לא פגשתיו מעולם קודם לכן.

הוא אב שכול, אבי הנער מילאד, תלמיד כיתה י"ב, בן 17, שנורה ונהרג מטווח קצר ביום שישי שעבר, ערב יום הנכבה, למרגלות בית המתנחלים, "בית יהונתן", שמזדקר להכעיס בטבורה של שכונת סילוואן במזרח ירושלים. מי יודע, אולי בנו יהפוך לחלל הראשון של האינתיפאדה השלישית.

בן 57, צנום ומשופם, הוא נושא חרש את כאבו, מבקש לעורר הזדהות והבנה בקרב הקורא הישראלי: כשגולל באוזני את תולדותיו המוקדמים, כשהיה חבר בחוליית פתח שחדרה ב-1975 מלבנון לקיבוץ אילון, חשש שמא יאבד את ההזדהות הזאת, שכה חשובה לו. "היינו צעירים שרק התחילו להבין את העולם שמסביבנו, בזמן הכיבוש", ניסה להסביר, "והיתה ההתלהבות מתנועת הפדאין ונכונות להקריב".

את הדרך לביתו עשינו ביום ראשון השבוע דרך הצמיגים הבוערים והכבישים זרועי האבנים והסלעים בשכונות מזרח ירושלים; פעם-פעמיים נאלצנו לשוב על עקבותינו מאימת הילדים הרעולים. יום הנכבה, 2011. מצפון ומדרום איימו מפגינים לחצות גבולות וגדרות, ירושלים נשטפה בשוטרים, בקלנדיה התפרעו הצעירים והמתח ניכר בכל.

רק בסוכת האבלים בשכונת אל-סווייח בראס אל-עמוד, במזרח ירושלים, במקום שגדל סעיד ולא הרחק מהמקום שבו נהרג בנו, עמד השקט. שורת הגברים האבלים, קודרי מבט, תמרים מתוקים וקפה מר כנהוג, והאב השכול המרשים ישוב שפוף במרכז. דגלי האדום של החזית העממית, שהאב הצטרף אליה כשהיה בכלא, התבדרו ברוח על רקע תמונות הבן ההרוג. מהעמק למטה עלה השמימה עשנם השחור של הצמיגים הנשרפים. מדי פעם נשמעו יריות רחוקות, מסוק ובלון ביון חגו מעל. אינתיפאדה לרגע.

הוא נעשה מתרגם מקצועי זמן מה אחרי שחרורו מהכלא הישראלי ב"עסקת ג'יבריל". הוא נדון ל-25 שנה וריצה עשר. כשחוששים מפני שחרור מחבלים בעסקות שבויים, כדאי להתבונן במה שקרה לעייאש מאז ששוחרר. עבודת התרגום היא בשבילו מפעל חיים, גישור בין שני העמים. בכלא הכיר את אודי אדיב, ואחד מחבריו היה למורו לעברית.

תחילה עבד בעיתון השמאל "אל-מיתאק" שישראל סגרה, אחר כך ב"אל-קודס", אחר כך בביטאון הישראלי-פלסטיני "גשר" של זיאד אבו-זיאד. בשנים האחרונות הוא עובד כמתרגם הבית של "המרכז הפלסטיני לחקר ישראל" ברמאללה, בראשות אכרם הנייה.

בתו הבכורה, וועד, לומדת ריפוי בעיסוק באוניברסיטה האמריקאית בג'נין. מג'ד לומד כאמור בקהיר ובנו הצעיר מילאד למד במכללת סכנין בעטרות. מדי יום שישי היה סעיד נוסע במכוניתו עם מילאד לדוג דגים בחכה בנמל יפו. בקיץ בלילה, בחורף ביום, "לפעמים עשר שעות, לא מרגישים את הזמן". בתום הדיג היו הולכים לאכול יחד, האב ובנו, במסעדת "הזקן והים". כך כבר חמש שנים. סעיד אומר שמילאד הפך דייג מקצוען יותר ממנו, פעם דג שלושה קילו בורי בבוקר אחד.

גם בלילה שלפני יום שישי שעבר אמר למילאד: "בוא נלך לדוג מחר", אבל מילאד סירב הפעם. "הוא הרגיש את המתח באוויר מהנוף של הסביבה, רוב חבריו משתתפים בהפגנות והוא רצה להיות בירושלים, אם יקרה משהו".

סעיד מעיד על בנו שלא היה בעל תודעה פוליטית מפותחת, אבל גדל במשפחה פוליטית שהשפיעה על הלך רוחו. הוא הלך לישון, משוכנע שבנו ישן בחדרו. אבל מילאד שקע בפייסבוק ובאינטרנט, באמצע הלילה העיר את אביו לאחר שהופיעה ידיעה על הרוג בירושלים, שהתבררה אחר כך כלא נכונה. סעיד, שאומר שהוא חייב, אבל חייב, לדוג בכל יום שישי, קם בבוקר ונסע כהרגלו לנמל יפו. מילאד נשאר בבית ליד המחשב.

בסביבות שלוש אחר הצהריים קיבל סעיד טלפון: קרוב משפחה שאל אותו איפה מילאד. "לא יודע, השארתי אותו בבית", השיב. לבו ניבא לו רעות. "הרגשתי שהוא מסתיר משהו ממני". הוא שאל אם קרה משהו למילאד והקרוב אמר לו שהוא נפצע קל. סעיד קיפל את החכה ומיהר לחזור לירושלים.

"כל הדרך חשבתי מה יכול היה לקרות לו, אבל לא העליתי על דעתי שמישהו ירה בו באש חיה. אפילו אם השתתף בהפגנה, אולי נפגע בכדור גומי או בגז מדמיע". כשהגיע לבית החולים אל-מקאסד כבר אמרו לו שמצבו קשה מאוד. "כמעט חמש שעות בחדר הניתוחים ולא יוצאת שום בשורה שנותנת תקווה", בלשונו של סעיד.

קול צלצול פעמוני כנסייה עולה מהעמק, מתערבב בקריאת המואזין לתפילת הצהריים. בשבת בחמש לפנות בוקר מת מילאד - "הודיעו לי שנפסקו החיים", בלשונו של סעיד. הכדור פגע בבטנו, הוא סבל מאובדן דם רב ומת. "אני מקווה שמותו לא יעבור לסדר היום. אין אף אב שמוכן לעכל שבנו, אותו הוא מגדל במשך 17 שנה, הולך ככה בדקה. מעולם לא הוזמן למשטרה, מעולם לא נעצר, מעולם לא נפתח לו תיק מכל סוג שהוא. בחור שקט, נעים הליכות ומנומס".

קולו של האב נשבר, הוא עדיין מדבר על בנו בלשון הווה: "כל הסביבה אוהבת אותו, עוזר לכולם, אפילו נהגי האוטובוס לא לקחו ממנו כסף מרוב שאהבו אותו. בשבילי הוא היה ילד קטן. עוד לא יודע מה קורה מסביבו. אבל כמו רוב הילדים בגילו, הוא ידע שיש מתנחלים שהורסים את החיים בסילוואן, וזה קורה חצי קילומטר מהבית שלנו וזה טבעי מאוד שהוא הלך לשם.

"אני אומר לך ברצינות: לא חשוב מי הרג את הבן שלי, בעיני, ממשלת ישראל היא האחראית, כי היא מעודדת ומממנת את המתנחלים ומכניסה את המתנחלים לשכונה שלנו. זאת המדיניות מזה כמה שנים, להכניס מתנחלים ללב השכונות במזרח ירושלים, וזה מוסיף לתבערה. זה לא חשוב אם זה יריות של המתנחלים, של השומרים שלהם, או של החיילים. בעיני, ממשלת ישראל היא האחראית הבלעדית למצב. כל זמן שהמתנחלים נמצאים בלב השכונות המוזנחות והעניות, שלא מקבלות שום שירותים מהעירייה, כל זמן שהמצב הזה מתקיים - זו מתכונת גמורה להתלקחות, לאינתיפאדה שלישית.

"אני בטוח שהחברים של הבן שלי לא יקבלו את האירוע הזה ולא יעבור עליו בשתיקה. הדם של הילדים שלנו לא פחות יקר מהדם של היהודים. הממשלה הולכת עכשיו להרוס את שכונת אל-בוסתאן, 88 בתים הולכים להיהרס, אפילו בית המשפט קבע שצריך לפנות את בית יהונתן והעירייה עושה כל פעולה כדי למנוע את הפינוי. זה עניין של מדיניות.

"מה הישראלי רוצה לדעת? שאנחנו קיצונים? שאנחנו צריכים לקבל בפרחים את המתנחלים, שהורסים לנו את חיינו ומשתלטים לנו על בתינו? איך יכול להיות שקט כל עוד הם משתלטים ואין כל תקווה לשלום ולסיום הכיבוש הארור הזה? העם בישראל כנראה לא מאמין בשלום. אם העם בישראל היה קם ואומר: די, צריך לסיים כבר את הכיבוש, היה כבר שקט. אבל הישראלים הולכים שולל אחרי הממשלות שלהם, שהן סרבניות שלום".

נסענו למקום ההרג. הנה, מתחת לעץ התות הזה, שמשקיף מלמעלה על "בית יהונתן", נורה מילאד. הוא עוד הספיק לרוץ במעלה המדרגות העולות בין הבתים אל ההר, עד שהתמוטט על חלקת עשב קטנה. "הבנתי שלא היה שום מקרה של הפגנה או זריקת אבנים. הוא עבר ליד הבית שהשתלטו עליו המתנחלים. הלכתי למקום וראיתי את הדם שלו", אמר לנו אביו.

תחקירן "בצלם", עמר ערורי, שהתלווה אלינו, אומר שעל פי העדויות שאסף, נזרקו לעבר בית המתנחלים בקבוקי תבערה, לא הרחק מהמקום שבו עמד מילאד. עדי הראייה סיפרו לערורי כי החלון המסורג בקומה השלישית של הבניין נפתח וממנו נורו כמה יריות. אחת מהן הרגה את מילאד.

דובר משטרת מחוז ירושלים מסר השבוע ל"הארץ", כי בעקבות מותו של הנער נפתחה חקירה לאיתור ותפיסת החשוד בירי. במשטרה מציינים כי חטיפת הגופה וקבורתה וכן אי-שיתוף הפעולה של המשפחה עם חוקרי המשטרה והמחלקה לחקירות שוטרים מקשים מאוד על גילוי ממצאים העשויים לסייע לחקירה. למרות זאת, מסר הדובר, החקירה נמשכת והמשטרה מקווה לעלות על עקבות היורה.

שעה ארוכה עמדנו מתחת לעץ התות שהיה לעץ המוות. על גג "בית יהונתן", שבית המשפט העליון פסק מזמן שיש לפנותו מפולשיו, עומדים כמה שוטרים חמושים, בין צעצועי הפלסטיק של ילדי הבית, ומאבטחים יומם וליל את דייריו. גם מתחת לעץ התות עומדת קבוצת שוטרי מג"ב, לובשי מדים שחורים, חמושים וממוגנים מכף רגל ועד ראש באינספור אמצעים שונים ומשונים.

לרחוב שיורד אל עץ התות קוראים בטן אל הווא, רחוב המשחית. חתולי רחוב נוברים באשפה הנערמת כאן ברחובות, מעשה שגרה. עכשיו היא משתלבת להפליא עם הכביש זרוע האבנים ומחסומי הגרוטאות. הצפיפות והעזובה זועקים השמימה, וכמותן גם הדגל הישראלי הבלוי שמתבדר ברוח האביב על גג "בית יהונתן". *



סעיד עייאש על רקע תמונת בנו מילאד. ''אני מקווה שמותו לא יעבור לסדר היום''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו