בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קריאת אזהרה מגבעת הצעקות

כבר בשנות ה-60 התלבטו בצה"ל איך להתמודד עם הסתננות רחבת היקף לגבולות. הפתרון אז היה להילחם במדינה ממנה באו המסתננים. לא בטוח שאימוני צבא סדיר, כמו זה שבו ביקר הרמטכ"ל השבוע, יספיקו בספטמבר

תגובות

פרק הזמן שחסר לכוח הצנחנים שהוזעק בצהרי יום ראשון לתגבר את שומרי הגדר היה 16 דקות, אולי 17. זה היה ב"גבעת הצעקות" - לא מליאת הכנסת בגבעת רם, אלא במג'דל שמס. אמ"ן הזרים מנה סבירה של מודיעין מקדים, אך בדגש על גבול לבנון.

פיקוד הצפון ערך בבוקר יום הנכבה קבוצת פקודות וניתח מקרים ותגובות, אך כשל בשתי טעויות בסיסיות - הוא לא תירגם בזריזות למונחים מבצעיים את ההתרחשות שזיהו לנגד עיניהם גורמי האיסוף שלו, ולא השכיל לחפות בכוחות מתאימים על אותה נקודת תורפה במג'דל שמס, כדי שהתפרצות אליה, להבדיל מגזרת קונייטרה שכנגדה נערכו כוחות, לא תושלם מהר מיכולת הגעתו של התגבור.

אירועי אותו בוקר המשיכו להטריד את הרמטכ"ל, בני גנץ, גם כאשר הטיל שלשום עם שחר את אוכפו על גב סוסו האביר "בלקהוק" ורכב עליו לרמת הגולן, לתרגיל באש של גדוד הצנחנים 101. הדברים המשיכו להטריד אותו, אבל בהקשר ובמידה. יש לו דאגות רבות וגדולות אף יותר.

זה מה שיפה בתפקיד כמו רמטכ"ל. תמורת שלושה עשורים וחצי בגרביים עבים ובנעליים גבוהות, למעט שנה-שנתיים בוושינגטון, מקבלים זכות לעסוק בקשת נרחבת של נושאים, ממג"ד ועד אחמדינג'אד. יוצאים לטבע, למרגלות תל שיפון, מסתערים קצת עם הנוער על טרשים, עשב גבוה ומוצבי-פיתה-כמו-סוריים, קוטפים צמח שנרמס ומתבשמים ממנו, כי הרי אין כמו ריחו של פרח בר על הבוקר, מהול בקמצוץ אבק שריפה, על רקע צרורות מקלע והדים עמומים של פגזי מרגמה.

בין הרים ובין סלעים טסה רכבת הדורות. מח"ט 35, אל"מ אמיר ברעם, מרצין וממוקד משימה, ישב על אבן, סביבו קציני המטה שלו ומפקדי הגדוד המתרגל, עיניהם בגנץ העומד מולם. רק אתמול, ואלבום התמונות יוכיח, היה גנץ המח"ט, ישוב על אבן סמוכה ומולו הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק; ושלשום, שם-שם, ישב מח"ט הצנחנים ליפקין-שחק ומולו עמד הרמטכ"ל מוטה גור, אדום-כומתה עם סטייה קלה כמח"ט גולני. אמנם שוב אינם רכים בשנים: גור היה מח"ט סדיר בן 31, ליפקין-שחק 33, גנץ 36 וברעם 41.

נקבי הנכבה

השבוע, בעוד צנחנים מהגדודים האחרים של החטיבה מוזעקים לחסימת נקבי הנכבה, תירגל גדוד 101 שני קרבות לילה באש. התכלית היא לשמור על רציפות בלחימה. הנשק ואמצעי השליטה והבקרה, כולל "שחר" - שליטה ובקרה לחי"ר, מעין אייפד ההופך כל מפקד פלוגה (ומפקד מחלקה בפלוגה המסייעת) לתחנה ממוחשבת ברשת הכוללת גם את המטוסים הזעירים ללא טייס "רוכב שמים" של חוליית התותחנים הצמודה ואת הטנקים הסמוכים, משוכללים משהיו. זה גם יקר מאוד.

קצין השריון הראשי, תא"ל יגאל סלוביק, דיבר השבוע על בעיות התקציב בעידן של טנקים שמחירם בין 10 ל-20 מיליון שקלים, תלוי בהיקף הייצור השנתי, וכאשר מערכת "מעיל רוח" להגנת הטנק מפני טילים עולה, לבדה, 2.5 מיליון שקלים - כמעט כמו מטוס קרב עד למלחמת ששת הימים.

ההמתנה למתקן ללחימה בשטח בנוי, מתנת הדוד מאמריקה במשלוח ימי, חוסכת לצה"ל שקלים, אבל עולה לו באובדן תקופות אימונים בהכנה לזירות הלחימה, שכולן בנויות ומבוצרות.

סלוביק ועוד שישה מחבריו מבית הספר התיכון בדימונה, ביניהם מפקד אוגדה 91 תא"ל יואל סטריק, הם כיום קצינים בכירים בצה"ל, בדרגות תת-אלוף ואלוף-משנה. זו המחשה לתופעה ייחודית לצה"ל, כתחליף לאקדמיות הקצונה של צבאות אחרים: שפה משותפת בין בני מחזור. מיקום המפקדים - בגדוד, בחטיבה, באוגדה ובפיקוד - הוא בעיני גנץ הגורם המכריע, שבכוחו להפוך כישלון להצלחה.

על כן, הוא אינו מפריז בהכאה על חטא באשר לאירועי יום ראשון במג'דל שמס: אילו התנהל הכל כצפוי, לא היו המפקדים נבחנים בכושרם להתמודד עם מצבים בלתי מתוכננים, בלת"ם בלשון הצבא. המפקדים הם אנשי המפתח, בזריזות תפישתם ובמנהיגות המבצעית שלהם, כי "ההיסטוריה הגזרתית" איבדה הרבה מחשיבותה. מה שעשו במארון א-ראס שבלבנון לפני שנה ובגבעת הצעקות לפני עשר שנים, אינו תקדים מחייב כאשר מפגינים מיידים אבנים, מצלמים את עצמם, מטלפנים למוקדים שונים באזור ההתארגנות ומייצרים חיקוי מיידי במוקד חדש.

בשיחת הקצינים בשדה שלמרגלות תל שיפון, ברעם המליץ להצטייד בנשק אל-הרג לפיזור הפגנות בנוסח מג'דל שמס. ציוד מהסוג שבידי הצבא האמריקאי והצבא הבריטי, שברעם מיטיב להכיר. גנץ רשם לפניו את ההמלצה, שלא היתה חדשה לו - הוא התמודד עם הפגנות אזרחים בדרום לבנון ובגדה המערבית. העוקץ שבפתרון זה הוא שהכנת כוחות צבאיים לתפקידי שיטור, תפגע בהכרח בהכשרתם למשימותיהם הבסיסיות, הקרביות.

מאז תחילת שנות ה-50 ההתלבטות בישראל לובשת ופושטת צורה, בין אותו חלק של הכוח המוחזק לאבטחת קווי-החוץ, כצבא, או כמשטרה, לבין החלק הנשמר כמחץ להכרעה מלחמתית או להכשרה ולאימונים.

התמהיל אינו מצליח לעמוד בטלטלות הזמן. כאשר נרתעים מהקצאת מחזורי-גיוס באיכות חי"ר למשמר הגבול מחשש למחסור בכוחות "למלחמה הגדולה עם סוריה", סובל שיטור האינתיפאדה; וכאשר משקיעים בשטחים, בפשיטות, מעצרים ומחסומים, סובלת ההכנה למלחמה.

ההסתננות לקווי שביתת הנשק או הפסקת האש, היא מכת מדינה מאז ראשית שנות ה-50. מעולם לא היה לצה"ל או למשטרה כוח לבלום אותה במישרין. בצר להם, פעלו בצה"ל נגד המשטרים שעודדו אותה, בפועל או בעצימת עין.

אין צורך להגיע למג'דל שמס או לאביבים (שם בלמה המשטרה הגעת מפגינים מישראל, לחבירה עם הנקהלים בלבנון), כדי לחזות בהסתננות מתמדת, בוודאי בקטעים נטולי גדר בגבול סיני, של אלפי סודאנים, אריתראים ושבטים בדווים.

דורון אלמוג, בהיותו אלוף פיקוד הדרום (2000-2003), נדהם לשמוע הערכה מודיעינית: על כל מסתנן שנתפס חדרו עוד 50. החידוש הוא בהתרסה ובשימוש במנוף ההפגנה האזרחית. העליונות הטכנולוגית של ישראל, כמכפלת כוח האדם המתוחכם שלה, מעניקה לה יתרון צבאי, אבל כשהמלחמה אינה מתנהלת בין צבאות אלא בין עמים או חברות, אין ליתרון זה משמעות מעשית.

מארב לילה

בתחילת 1967 התנהל ויכוח מרתק בין הרמטכ"ל אז, יצחק רבין ואלופיו, לבין ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. רבין, שדחק באשכול להסלים את העימות עם משטר הבעת בדמשק, טען ש"הבעיה המרכזית בינינו לבין הסורים היא העמדה העקרונית של הניסיון להיות נושא דגל המלחמה לאלתר בישראל ובראש וראשונה בעניין המלחמה העממית". אידיאולוגיה של מלחמה עממית באמצעות ארגונים פלסטיניים, היתה בלתי נסבלת בעיני רבין, שחתר להביא "לפיצוץ יותר חמור".

רבין ניתח שלוש חלופות: "בואו נעשה מאמץ מודיעיני בלתי רגיל, נחדיר סוכנים ונצמיד אותם לארצות המוצא. בואו נבנה קו מגן דוד, אם זה אפשרי, ונסגור בגדרות ומוקשים את כל הגבולות במדינת ישראל. אפשרות שלישית, רבותי, הסורים עושים נגדנו פעולות הטרדה, אנו יכולים לעשות על כל מוקש שלהם עשרות מוקשים, בעומק יותר גדול. נפתח מלחמת הטרדה נגד מלחמת הטרדה, ביחס של (פי) עשרה".

אשכול התעקש שנחוץ לייעל את המאמץ ההגנתי. רבין והאלופים הסבירו לו כמה שורשית חולשתו של צה"ל, עד שאין טעם בהארכת הגדר, בשיפור הציוד, ברכש משקפות לראיית לילה ובייעול המארבים. אשכול הביע חשש, "שמא הם רואים אותנו, כי אנו יוצאים עם שקיעת השמש, הם נמצאים תחת סלע ורואים אותנו. אי אפשר עם חשיכה ממש להתחלף ולשנות את המקומות?"

רבין, למוד תקריות דו-צדדיות (ופליטות כדור שחוללו תקריות עם סוריה), לא קנה את ההברקה: אם תאומץ הצעת אשכול להזזת מארבים בחושך, "נקבל יותר הרוגים מכוחותינו מאשר נהרוג אותם". צה"ל מסכל רק חדירה אחת מכל 70, אמר רבין. "אחרי כל ההשקעה של מיליונים", הסתייג, "אם נעלה מיחס של 70 לאחד ל-70 ל-10, זה יהיה הישג".

אלוף ישראל טל, אז מפקד גייסות השריון, הוסיף ש"הדיבור על גדר אינו רציני כל זמן שלא מדברים על גדר ואדם השומר עליה. אם נשמור על אובייקטים - נפזר את המאמץ. אם זה אובייקט שגורם נזק רציני, זה דבר אחר, אבל לא זו המטרה שלהם, אלא ביצוע הטרור. אני בעד לנסות להפסיק את המארבים ולעבוד על בסיס כוחות ניידים לאורך כל הגבולות, כאשר בגזרות שלמות כל עשר דקות ייצא משמר". הצעת טל לצאת למתקפת מיקוש בתוך סוריה הקפיצה את אשכול. הוא ניסח קושיה שתופנה למדינת ישראל: "מה פתאום התעוררת משנתך והתחלת לזרוע מוקשים?"

טל חלק על החוששים שהמתיישבים בספר הישראלי יברחו מאימת המסתננים, כאילו "שבכפר ערבי הוא (המקומי) חי דורות, בזמן שאצלנו הוא עולה חדש. אני לא מאמין שהשלטון במדינה ערבית יכול להרשות לעצמו פחד וטרור וחוסר אמון של האוכלוסייה, בלי להגן עליה".

אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הבטיח לאשכול ש"למרות שאנו הרבה יותר פגיעים מהם, גם להם זה לא נעים אם ייכנסו 20 זוגות של חיילים ל-20 כפרים ולא יתנו להם לישון, יהיו פיצוצים או יריות, להרוג איש אחד או שניים לילה לילה. גם הם יפנו לשלטונות, ?תצילו אותנו'".

עם נגד עם

הרעיון לטרור-נגד-טרור לא נוסה (ככל הידוע). מאמץ הבלימה של אשכול נכשל. המטכ"ל הצליח לדחוף להסלמה נגד סוריה, גרר אליה גם את הסובייטים והמצרים ומצא עצמו במלחמת ששת הימים. את ההישגים של ישראל באותה מלחמה מנסים עכשיו הפלסטינים לבטל במהדורה מעודכנת של אותה מלחמה עממית, הפעם בהפגנות אזרחיות. מטרת המלחמה עודנה מדינית, לקפל את ישראל מהשטחים שכבשה מירדן ומסוריה, אך האמצעים הנבחרים שוב אינם צבאיים.

הפלסטינים תפשו שרוח הזמן נוחה למלחמה של עם, מתוך עם, נגד עם. הציפייה מצה"ל לנצח במלחמה כזו, או בכל מפגש נקודתי בה, אינה מציאותית. האתגר, לדברי אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט, הוא לפגוע אנושות ביכולת האויב במערכה קצרה ובמהלומה חזקה - אך בנזק מזערי (בלבנון) לתשתיות לאומיות, בפעילות על פי ערכי צה"ל "תוך מאמץ אדיר למזער פגיעה באזרחים" ובשימור לגיטימציה בינלאומית. הסתירה הפנימית אינה ניתנת ליישוב.

כמו רבין עם אשכול עד להחלשתם ההדדית, מקיים גנץ יחסי עבודה טובים עם שר הביטחון ועם ראש הממשלה. על מגעיו עם ברק מעיב קלות מחסום המינויים, המעכב בין השאר את איוש האלופים בצפון, בעורף ובאכ"א. בניגוד לעמדת גנץ, אך ככל הנראה בהסכמת סגנו, יאיר נווה ומנכ"ל משרד הביטחון אודי שני, פועל ברק, לראשונה בתולדות מערכת הביטחון וכדי לחזק את שליטתו בה, להביא מבחוץ יועץ כספי לרמטכ"ל. היועץ המיועד, שיהיה גם ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון, הוא אלוף משנה (מיל') ורואה חשבון.

תפקיד חשוב אחר שממתין לאיוש, לקראת פרסום דו"ח מבקר המדינה על פרשת בועז הרפז ויחסי השר עם הרמטכ"ל הקודם גבי אשכנזי, הוא הפרקליט הצבאי הראשי. פרשנות הפצ"ר תקבע את גורלם של קצינים שיוזכרו בדו"ח. גנץ טרם נכנע לתכתיב. הוא מכיר בזכותו של הדרג המדיני להשפיע רק על מינוי סגן הרמטכ"ל וראש אמ"ן. המינויים האחרים בצמרת, לדעתו, הם באחריותו ולכן גם בסמכותו.

פגישות העבודה שלו עם נתניהו, בנוכחות המזכיר הצבאי ועוזר הרמטכ"ל, מועילות להכרת רוח הקברניט המדיני, אבל הנחיות לביצוע מקפיד גנץ לקבל בסדרן, בשרשרת האישורים. לקראת ספטמבר תיבחן מוכנותו של פיקוד המרכז בזירה הפלסטינית. הנחת המוצא בצה"ל: הקיץ הקרוב צופן אזהרה לעימות חריף, שלא יוגבל לחזית אחת. *



הרמטכ''ל בני גנץ בתרגיל ברמת הגולן השבוע. אין לצפות מכוח צבאי לנצח במערכה מדינית, לנוכח מהלך אזרחי ולא חמוש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו