בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | החיים שאחרי

הסרט הראשון באורך מלא שיצא מרואנדה, ועוסק בגורלם של השורדים את רצח העם, מעלה שאלות על זיכרון, פוליטיקה והאדם שביניהם. נירית בן-ארי בעיניים פקוחות

תגובות

פסטיבל הסרטים טרייבקה, שנערך בניו יורק, הציג השנה בבכורה עולמית את הסרט הראשון באורך מלא שיצא מרואנדה,"Grey Matter". הכותב והבמאי, קיבו רוהורהוזה, זכה באות מיוחד מטעם חבר השופטים בקטגוריית הבמאי החדש, והשחקן הראשי, רמאדאן "שאמי" ביזימנה, זכה בפרס השחקן הטוב ביותר.

זהו לא הסרט הראשון שמספר על ההתמודדות עם רצח העם ברואנדה, שבה נעשה ניסיון להשמיד את בני הטוטסי ובני הוטו מתונים בידי מיליציות הוטו ב-94'. אך זהו הסרט הראשון על הנושא שנעשה מתוך נקודת המבט הייחודית של במאי רואנדי שהוא ומשפחתו הם ניצולים של רצח העם בקנה המידה הגדול ביותר מאז השואה. אירוע שהיה בגדר כרוניקה של רצח עם ידוע מראש - אולם האו"ם והעולם עמדו מנגד.

כאמור, כבר נעשו סרטים שעסקו ברצח העם הידוע ביותר באפריקה. "מלון רואנדה", בהפקה של ליונסגייטס אינטרטיימנט, בין האולפנים הגדולים ביותר בהוליווד, סיפר את סיפורו של בעל מלון בקיגאלי, שהזוגיות שלו - הוא בן הוטו שנשוי לבת טוטסי - היא מקור לחיכוך בינו לבין מנהיג מיליציית הוטו. הסרט, ש"בוסטון גלוב" קרא לו "רשימת שינדלר האפריקאית", משחזר את המאורעות שהובילו לרציחתם של 800 אלף מבני הטוטסי ובני הוטו מתונים, ומעלה על נס את הצלתם של 1,268 פליטים בידי בעל המלון. "מלון רואנדה" מעניק פרשנות הוליוודית - אם כי לא מלודרמטית - לאירועים שהובילו לרצח העם.

אסונות, רציחות המוניות וזוועות אחרות קרו באפריקה למכביר במאה ה-20. החל ממה שנחשב רצח העם הראשון של המאה ה-20, של בני ההררו והנמקואה בידי הגרמנים בנמיביה, המשך ברציחות המלך ליאופולד הבלגי בקונגו, דרך משטרי האפרטהייד בדרום אפריקה ובזימבבואה, ועד שלטונות פוסט-קולוניאליים רצחניים כמו משטרם של מבוטו ססה סקו, אידי אמין, ז'אן-בדל בוקסה, צ'רלס טיילור, או עומר אל-באשיר.

לא רבים מהאירועים הללו הגיעו למסך הגדול, אם כי סרטים כגון "המלך האחרון של סקוטלנד", "לגעת ביהלום" ו"הגנן המסור", בהפקות אירופיות או אמריקאיות, וסרטי אפרטהייד בהפקות הוליוודיות כגון "Cry Freedom", "זעקי ארץ אהובה", "סרפינה", ובהפקות דרום-אפריקאיות כגון "צוצי" שגם זכה באוסקר, הביאו מקצת מהזוועות לעיניהם של צופים מערביים.

טראומת הרוצח

אם "מלון רואנדה" הוא "רשימת שינדלר" האפריקאית, אז "Grey Matter" הוא "הקיץ של אביה" פוגש את "אפר ואבק". רוהורהוזה לא מבקש להעביר ביקורת על התנהלות האו"ם או על כל סדר בינלאומי אחר, אלא אך ורק להעביר את המסר, שההתמודדות לא נגמרה ב-94'; היא מנת חלקם של הניצולים ושל אלו שהיו עדים לזוועות ואיבדו את כל מה שהיה להם. התמודדותם של האחים שנשארו לגור לבד בבית המשפחה הגדול עם הטראומה היא הציר המרכזי של הסרט, ולא אירועי הרצח עצמם.

הדמות הראשית בסרט, איוון, במאי קולנוע צעיר שמבקש לצלם סרט על ההתמודדות עם הטראומה של הג'נוסייד, סובל מפוסט-טראומה. הוא רדוף הזיות על הוריו נשרפים חיים על ידי מיליציה של בני ההוטו. כאשר הזיות אלו עולות, הוא שופך דליי מים בחצר הבית על מה שהוא מדמיין כהוריו עולים באש. ללא יכולת להשתחרר ממראות האימים, איוון מסרב להוריד מראשו את הקסדה שהוא חובש, ומטיח שוב ושוב את ראשו בקיר.

בסוף הסרט, הצעיר המיוסר ואחותו, שמשלמת לפסיכיאטר בשירותים מיניים על מנת שימשיך לתת תרופות לאחיה, הולכים לטקס גילוי של קבר אחים שבו כנראה נמצאות גופות הוריהם. בזמן הטקס, האחות הוזה כי אחד המשתתפים בטקס מחליף את המעדר שבידיו למאצ'טה, כלי ההרג הנפוץ ברצח העם.

כאשר איוון פונה לממשלה על מנת לבקש מימון לסרטו, שעתיד לעסוק בהתמודדות עם זיכרון ופוסט-טראומה, בקשתו נדחית. אם יעשה סרט נגד אלימות מגדרית או על איך להתגונן מפני הידבקות מאיידס, כך נאמר לו, יזכה למימון. הוא מחליט בכל זאת להפיק את הסרט, בלי עזרת הממשלה. כך, בהומור אך גם בכאב עצום, עובר הסרט לספר את סיפורו של הבמאי, שכנגד כל הסיכויים מתעקש לעשות את הסרט, עשייה שהיא כשלעצמה מהווה מעין ריפוי בעיסוק - ניסיון לרפא את הטראומה תוך כדי עשיית הסרט.

בסרט, במאי הקולנוע כותב תסריט על חבר מיליציית הוטו לשעבר שמרצה עונש מאסר בכלא על מעשיו. בהיותו בתאו, הוא הוזה שוב ושוב את הקריאה שיצאה מתחנות הרדיו במדינה לצאת לרצוח את בני הטוטסי ואת אלו המזדהים איתם, והשוותה אותם למקקים. בהזיותיו, רואה הרוצח הכלוא מקק שאליו הוא מדבר ואותו הוא אונס בסופו של דבר, כפי שנעשה בזמן המלחמה.

השילוב של דמות הרוצח בסרט, דרכה נחשף כי הרוצח היה בעצמו קורבן של אידיאולוגיה שקידמה הממשלה, מסמל גישה יוצאת דופן לזיכרון ולהנצחה.

פוליטיקת הזיכרון

"ברואנדה אנחנו משתמשים בצבע הסגול כדי להתאבל", אומר קיבו רוהורהוזה בראיון ל"הארץ" מרואנדה. "באופן רשמי, אנחנו זוכרים את רצח העם במשך שבוע באפריל, אבל ישנם ניצולים שמקדישים לזיכרון שלושה חודשים, מכיוון שרצח העם התרחש במשך שלושה חודשים. אבל אני חושב שהזיכרון מתרחש מדי יום. שני האחים בסרט זוכרים כל יום, מכיוון שרצח עם הוא מציאות שאי אפשר להימלט ממנה".

אופן ההנצחה ברואנדה הוא יוצא דופן. באתר להנצחת רצח העם, שנמצא בקיגאלי, חלק שלם מוקדש לג'נוסיידים "אחרים" - של העם הארמני, הקמבודי, היהודי והנמיבי. זהו מאמץ מכוון על ידי בוני אתר ההנצחה להעביר את המסר שרציחות עם אינן אירוע ייחודי בהיסטוריה, אלא שלכולן מכניזם ואידיאולוגיה משותפים, וכי לזכור את אסונו של העם שלך, משמעו לזכור אסונות של עמים אחרים.

יתרה מכך, המוזיאון כולל עדות של רוצח לצד עדויות הניצולים, בחירה שמבקשת להעביר את המסר שהרוצחים היו גם הם קורבנות של אידיאולוגיה, שהפכה רוצחים וקורבנות לפחות מבני אנוש.

ברואנדה, רוצחים וקורבנות ממשיכים לגור בכפיפה אחת ומחזיקים באזרחות של אותה מדינה. מצב זה גורם להתמודדות עם הנצחה וזיכרון באופן אחר. "אין לי סימפתיה לרוצח", אומר רוהורהוזה. "הסיפור שלו בסרט מסביר את השורש של השנאה שלו למקקים (הטוטסי). הוא קורבן של רוע עצום; קורבן של מניפולציה של שדרני הרדיו, והוא זוכה למחיאות כפיים לאחר שהוא מבצע אונס. הוא גם קורבן של הקונפליקט, אבל באופן ברור הוא אחראי לפשעיו ולא צריכה להיות סימפתיה אליו - אלא הבנה".

זוהי אמירה לא פשוטה, במיוחד לאור האופן שבו אנו זוכרים בישראל. הניסיון להציג את הרוצחים כאנושיים כמעט שאינו קיים בישראל. זכורה הביקורת החריפה שהועלתה עם פרסום ספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים: הבנאליות של הרוע", שזכתה לטיפול קולנועי בסרטו של איל סיון על אייכמן, "הספציאליסט".

ביקורת על אופן ההנצחה של השואה ניתן למצוא גם בסרט הדוקומנטרי הגרמני "בלגן", שמתעד את סיפורה של להקת התיאטרון של סמדר יערון ודודי מעיין וההצגה בבימוים "ארבייט מאכט פריי", שהעבירה מסר נגד השימוש התעמולתי בזיכרון השואה בישראל. בתחילת הסרט אומרת יערון כי השואה היא "אופיום להמונים" בישראל, ובכך מבקשת להוציא את יצירתה שלה מ"תעשיית" ההנצחה הישראלית.

בארצות הברית, קם קול מחאה כאשר הוקם מוזיאון השואה בבירה וושינגטון, בטענה שאין זה ראוי שארצות הברית תנציח את שואת היהודים בהיעדרו של אתר הנצחה לרצח הילידים האמריקאים ולגורלם של העבדים האפריקאים. הקריאה לא עזרה, ועדיין מוזיאונים כאלה אינם קיימים על אדמת ארצות הברית.

מדוע, שאל נורמן פינקלשטיין בספרו "תעשיית השואה", נבנה מוזיאון שואה בשדרת המוזיאונים בוושינגטון, אבל אין מוזיאון בעל פרופיל גבוה דומה להנצחת פשעים שהתרחשו בהיסטוריה האמריקאית? "דמיינו", הוא כותב, "את ההאשמה בצביעות שהיינו שומעים כאן אם גרמניה היתה מנציחה לא את השואה שחוללו הנאצים אלא את העבדות באמריקה או את ההשמדה של הילידים האמריקאים".

פינקלשטיין בדבריו, כמו גם סרטו של יואב שמיר "השמצה", וכמו רבים אחרים, מראים עד כמה הנצחה וזיכרון, כשהם חורגים מהפרטי אל הממד הלאומי, לא יכולים שלא להיות עניינים פוליטיים.



Grey Matter


מלון רואנדה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו