בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פול סיימון חוגג שבעים

המיתוס שלו אולי פחות גדול משל דילן, אבל פול סיימון, שאוטוטו יציין גם הוא שבעים שנה, הוא אחד ממנסחיה הבולטים של התרבות האמריקאית העכשווית. כך מתנגן סיפור חייו

תגובות

שעת אחר צהריים מאוחרת של יום חורף, ופול סיימון עמל בפרך עם שמונת חברי להקתו באולפן חזרות שכור בניו כנען, קונטיקט. סיימון מכין את הלהקה לסיבוב הופעות לקידום אלבומו ה-11, "So Beautiful or So What". כמו כל שאר אלבומיו, "סו ביוטיפול" הוא ערבוביה מורכבת להפליא של צלילים ואקורדים, ומאחר שסיימון הקליט את עשרת השירים כמעט לבדו, הלהקה נאספת כעת כדי ללמוד אותם.

לפני שסיימון וארט גרפונקל החליטו לשחרר עצמם זה מזה ב-70', שני חברי הילדות מקווינס היו ידועים בתור פרפקציוניסטים מוזיקליים, שקועים כל כך בצלילים עד שהיו מבלים שבועות באולפן בהקלטת שיר אחד בלבד. סיימון קרוב לחגוג יום הולדת שישי מאז הבוקר שבו חברו הוותיק פול מקרטני התקשר אליו ואמר, "אני מצטער, אבל אני חייב לעשות את זה", ושר לו את "64 When I'm", אבל כלום לא השתנה בגישתו למוזיקה. וזה מסביר מדוע נגן כלי ההקשה והגיטריסט המוביל שלו נמצאים עתה על ברכיהם, משתופפים יחדיו עם אוזניהם צמודות לרמקול גדול, מנסים לזהות את קולות הנקישה המסתוריים.

סיימון נוהג להופיע לחזרות עם כובע כחול וסווטשירט עם ברדס, המתאימים למוניטין המעט מדוכדך ונחבא אל הכלים שלו. "הדבר המעניין היחיד זה העבודה", הוא אומר. ברגע זה, הלהקה שקועה עמוק ב"Rewrite", שיר שקט באופן מטעה שמתקשר לשאיפה העזה של בני אדם לשוב ולשנות דברים מטרידים שקרו בעבר.

כשהוא כותב, סיימון מתחיל בקצב ומלודיה; המילים באות בסוף. הסאונד הוא מה שמעניין אותו יותר מכל, ולכן כששומעים שורה קלאסית משיר ישן, כמו "The Boy in the Bubble and the baby with the baboon heart" (מתוך "The Boy in the Bubble"), המילים שלה כה קצביות שהן כמעט הקצב עצמו. כאן באולפן, האתגר שניצב בפני הלהקה הוא ליצור מחדש את הצלילים שסיימון שזר שכבות-שכבות בשיריו החדשים. יש גיטרות ותופים, כלים ייחודיים יותר כמו נבל זכוכית (כלי נגינה מכוסות קריסטל בגדלים שונים), ואנגקלונג (כלי נשיפה מבמבוק שמקורו באינדונזיה), כמו גם צלילים שאשתו של סיימון, הזמרת אידי בריקל, הקליטה בטיול משפחתי באפריקה: חרקים מזמזמים, רוכסנים של אוהלים, געיית גנו. "הכנסתי את הגנו כדי לשנות את הצליל", אומר סיימון. "איש לא ישים לב, אבל שינוי הטקסטורה גורם לך לשמוע יותר בבהירות. בלי הצלילים הללו, אני סתם מנגן בגיטרה בחדר, ואני לא אוהב את זה. אז אני מכניס אווירה; אני מכניס את הלילה האפריקאי".

כל זה אינו מהווה בעיה לנגנים הווירטואוזים בלהקתו של סיימון. אבל מה זה אותו "טוק, טוק, טוק" עמום שכולם שומעים כשטכנאי הקול מנגן אחורה את השיר? אפילו סיימון לא בטוח. "זה לא חייב להיות בדיוק כמו האלבום", הוא אומר לנגנים אובדי העצות. "זה בסדר, כל עוד אנחנו שומרים את זה פשוט אבל מעט משונה". אבל כאשר הלהקה מתאמנת על "Rewrite", סיימון עוצר אותם בממוצע כל 20 שניות כדי לדייק בקטע. תשומת לבו לפרטים כה רבה, עד שבחזרות למחזמר שלו, "The Capeman", התזמורת כולה המתינה חצי שעה בעת שסייר בתיאטרון בחיפוש אחר הנקודה האידיאלית למקם כלי נגינה מדלעת.

כשהוא משווה את גישתו לכתיבת מוזיקה לזו של מקרטני, אומר סיימון, "הוא רוצה ללכוד את הדחף שלו, אני שמח להשקיע שנה וחצי בשיר. אני מוכן להיאבק בו עד שאכנע או אביס אותו. זו דרך המחשבה שלי - תפסתי אותך! נתפסת!"

מעט השיער ששרד על ראשו של סיימון אפור, אבל מלבד זאת, תווי הפנים שלו נשארו ללא פגע: תחת כובע הבייסבול התמידי ישנן אותן עיניים שקטות, גבות דרוכות ומלאות הבעה, והשפתיים הקפוצות תדיר שמעידות על נוכחות מצפה.

בגובה של 163 ס"מ, אין לו אשליות לגבי הדימוי שלו ככוכב רוק. היתה תקופה ששנא את מראהו כל כך עד שסירב להביט בתצלומים שלו. "קל יותר לא לשחק את המשחק של כוכב רוק כשאתה לא נראה כמו כוכב רוק", אומר מקרטני. "הוא נראה מקצוען - תוכל לדמיין אותו מלמד אותך ספרות. התהילה עלולה לגרום לאנשים להאמין באגדות עליהם ולאבד שליטה. לו יש הגנה מובנית". באולפן, סיימון יבש וחסר הבעה. ברגע מסוים בחזרה, ג'ים אובלון, חבר הלהקה הצעיר ביותר, מניח את מקלות התיפוף, עובר למיקרופון ומתחיל לשיר מלודיה כלשהי.

"אם אני אעשה את זה, אפגוש יותר בחורות אחרי ההופעה?" שואל אובלון.

"אתה בלהקה הלא-נכונה", אומר לו סיימון. "או לכל הפחות מאחר בעשור".

בייסבול ומוזיקה שחורה

יום אחד, לפני זמן לא רב, דונלד פייגן מסטילי דן, שמעריץ את יצירתו של סיימון עשרות שנים (אבל בקושי מכיר אותו), פיתח תיאוריה ספונטנית על ילדותו. "ישנו סוג מסוים של יהודי ניו-יורקי", התחיל פייגן, "כמעט סטריאוטיפ, למעשה, שבשבילו מוזיקה ובייסבול הם הרי גורל. אני חושב שזה קשור להורים. הוריו היו או מהגרים או דור ראשון בארצות הברית שהרגישו כמו זרים, וההשתלבות בחברה היתה בראש מעייניהם - הם נמשכו למוזיקה שחורה ולבייסבול בחיפוש אחר תרבות חלופית. הורי הכריחו אותי להסתפר קצוץ; הם רצו שאהיה אסטרונאוט. לא אופתע אם זה נכון גם במקרה של פול".

כשאני מספר זאת לסיימון, הוא אומר שפייגן קלע לא רחוק מהאמת. הוריו של סיימון הם יהודים דור ראשון בארצות הברית. אמו, בל, לימדה בבית ספר יסודי בקווינס, ואביו, לו, הוא מוזיקאי מקצועי שניגן באס "כדי לשים אוכל על השולחן". הם חיו ברחוב 70 בקיו גרדנס הילס, בין בתי לבנים זהים ונמוכים. אבל סיימון זוכר את ילדותו צבעונית ובהירה. ילדות של הסתובבות עם שחקני בייסבול, בריונים, להקות דו-וופ בפינות רחוב, קיצים של משי ולילות חורף בהירים. "האורות הקסימו אותי לחלוטין", הוא אומר. "הייתי שוכב במיטה והם היו בונים בתים חדשים במגרשים בצדו השני של הרחוב. השלג ירד בלילה, והפועלים הדליקו מדורה. אהבתי את האור מהמדורה, שהוחזר מהשלג, האופן שבו הוא נע על התקרה. הבהוב כתום".

באותם ימים, סיימון היה תולה את כפפת הבייסבול על אופני השווין שלו, עם קלפי בייסבול מחוברים לחישורי הגלגלים - "כדי לעשות רעש של מנוע" - ועוזב את קיו גרדנס הילס בחיפוש אחר משחקי בייסבול בשכונות איריות או איטלקיות מרוחקות. חצרות בתי ספר לא מוכרות היו מקומות אקזוטיים בעיני סיימון, והוא נהנה מחברתם של זרים. "ארטי (גרפונקל) היה אומר, 'היית הילד שהכיר ילדים בשכונות אחרות'", אומר סיימון. "הייתי שחקן בייסבול: עולה על האופניים, ומחפש ילדים לשחק איתם סטיקבול (גרסת רחוב מאולתרת של בייסבול, עם מקל מטאטא וכדור גומי)". ביסודו של דבר, סיימון רואה בכל חיי היצירה שלו סדרה של מסעות אופניים - נסיעה אל ומתוך שכונות מוזיקליות בתגובה למשהו חדש.

בו דידלי לנצח

בתור ילד, סיימון היה מזמזם לעצמו באמבטיה עם האורות כבויים - נהנה מההדים החוזרים מהאריחים - "Hello darkness, my old friend" (שלום חשיכה, ידידתי הוותיקה). אבל ביום ההוא, שבו שר לעצמו בדלת פתוחה ולו סיימון, אביו, אמר שיש לו קול יפה - היה זה דווקא בחדרו עם דגלוני הבייסבול על הקירות. איש לא אמר לו את זה קודם לכן. "הוא היה בטוקסידו, בדרכו החוצה למועדון", נזכר סיימון. "אבי היה אוהד היאנקיז. נהגתי להאזין עמו למשחקים. הוא היה אדם נחמד. כיפי, מצחיק, חכם. הוא לא ניגן איתי כל כך הרבה כמו שאני ניגנתי עם ילדי. הוא היה בעבודה עד מאוחר בלילה".

היה זה הבייסבול שהפגיש את סיימון עם הרוקנרול. הוא היה אוהד היאנקיז שעקב אחר התוצאות וקרע קלפים של רד סוקס כעיקרון. יום אחד, כשהאזין לרדיו וחיכה לתחילת המשחק, השדרן אמר, "קיבלתי תקליט חדש. זה הדבר הגרוע ביותר ששמעתי בחיי. אם זה יהיה להיט אני אוכל את הכובע שלי". השיר היה "Gee", קטע דו-וופ של הקרואוז. סיימון היה מרותק. "זה הדבר הראשון שהבחור הזה משמיע שאני אוהב!" חשב.

סיימון היה מאזין דעתן שידע בדיוק מה הוא אוהב, ועד כמה. השיר האהוב עליו ביותר היה להיט דו-וופ, "Sincerely", של הארווי והמונגלואוז. שני "השיאים הלא-מושגים" מבחינתו נותרו "Mystery Train" של אלביס פרסלי והקצב של בו דידלי. המגדלור שאליו שאף להגיע ביום מן הימים היה זמרי ההרמוניות הגדולים מאייווה, דון ופיל אוורלי.

"לא נחשפתי כלל לשירה בתור ילד", אומר סיימון. "אבל המוזיקה ששמעתי היתה שירה. זה היה מאוד מסתורי בעיני. מסתורין מהסוג המענג". כשבחן את האפשרויות, בניסיון למצוא את קולו שלו, הבין שלעולם לא יוכל להישמע מחוספס ודרומי כמו פרסלי, לכן פנה לכיוון השני, וחיקה דוגמאות רכות יותר כמו סם קוק, קלייד מקפאטר והפליטוודס.

הצלילים שסיימון אהב בתור ילד נותרו בעיניו רעננים עד היום, והוא ממשיך להיעזר בהם. שיר הנושא של האלבום החדש, "סו ביוטיפול", כולל את מה שהוא מגדיר כ"אחד ממקצבי בו דידלי האהובים עלי". בשיריו המוקדמים, נוטה סיימון לנקוב בשמן של להקות הדו-וופ האהובות עליו ולהיטיהן. האזכורים שיש ביצירתו משתרעים על פני שטח מוזיקלי כה נרחב שלפעמים מאשימים אותו שהוא "מפלרטט מתרבות לתרבות", כדבריו. ב-85', כשסיימון נסע לדרום אפריקה והחל לעבוד עם ליידיסמית בלאק ממבאזו, ההרמוניות שלהם הזכירו לו כל כך את הדו-וופ של ילדותו שהוא חשב שהסאונד שלהם "הוא משהו מאוד מוכר".

הצמד טום וג'רי

סיימון וגרפונקל נפגשו בבית הספר היסודי, בחזרות להצגת "עליסה בארץ הפלאות". סיימון שיחק את הארנב הלבן וגרפונקל את חתול הצ'שייר (לימים, מוזיקולוג אחד יתפתה להסיק מכך דברים, וחבל). במהרה החלו שני הילדים לבלות יחד במרתפים של בתיהם, מחקים את האוורלי ברדרז. בתקופה שבה רוב האנשים זילזלו בערך המוזיקלי של שירי הפופ, גרפונקל חלק את אמונתו עם סיימון כי ברוקנרול יש פוטנציאל יצירתי עצום. כבר אז היתה לשני הנערים תחושת מחויבות מקצועית למוזיקה. "הפסדתי אימון בייסבול פעם בשביל תחרות כישרונות", אומר סיימון. "המאמן לא אהב את זה. הוא אמר לי, 'פול, אתה חייב להחליט אם אתה רוצה לשחק בייסבול או לשיר. אתה חייב להיות רציני, פול'".

בגיל 16, עם שם הבמה טום וג'רי, הוציאו השניים את הראשון מבין להיטיהם הרבים, להיט נוער בשם "Hey, Schoolgirl". כ"סיימון וגרפונקל" זה לקח זמן. כאשר גרפונקל למד מתמטיקה בקולומביה, סיימון עשה תואר בספרות אנגלית בקווינס קולג' ועבד בתעשיית המוזיקה. באחת מאותן שנים נשכר סיימון בידי מו"ל השירים אי-בי מרקס כדי לשווק פזמונים מאוסים מהקטלוג של מרקס לחברות תקליטים. "לא הצלחתי למכור אפילו שיר אחד והרגשתי רע בגלל זה", אומר סיימון. "אז הייתי כותב שיר ונותן להם לפרסם אותו".

בכל פעם שסיימון נפגש עם חברת תקליטים, הוא נדרש לכתוב דו"ח. יום אחד, הבעלים של אי-בי מרקס קרא לו ושאל, "מי כתב את הדו"ח הזה?" סיימון ענה שהוא כתב. "לא, אתה לא", אמר הבעלים. "כן, אני כן", ענה סיימון. "לא, אתה לא", התעקש הבעלים, "זה כתוב טוב מדי". סיימון איבד את קור רוחו. "יש לי תואר בספרות אנגלית", הוא אמר לבעלים. "ולך תזדיין, אני מתפטר". משלב זה ואילך, החליט, הוא יפרסם את כל שיריו בעצמו. הוא לקח את השיר הבא לקולומביה רקורדס ונפגש עם המפיק טום ווילסון. "אני רוצה לתת את השיר הזה ללהקה שנקראת הפילגרימז", אמר לו ווילסון. "את זה אני שר עם חבר", ענה סיימון, "נוכל לשיר אותו בפניך?" ווילסון הסכים. "אז", מספר סיימון, "ארטי ואני עלינו לשם ושרנו את 'The Sound of Silence'. שרנו, ולהפתעתנו, הוא החתים אותנו".

השנה היתה 64'. קולומביה הוציאה את האלבום "Wednesday Morning, 3AM". בהתחלה, האלבום לא תפס. "באותה תקופה", אומר סיימון, "כבר היו הביטלס, הסטונס, דילן. נראה היה שאין מקום להשתלב. הם מילאו את הנוף כולו. אבל לא היה להם את מה שהיה לנו: דו-וופ ניו-יורקי".

ווילסון שב לאולפן, ובלי לספר לסיימון או גרפונקל, הוסיף כלי רוק ל"The Sound of Silence" ופירסם אותו מחדש. היה זה מוצאי שבת ב-66', ושני החברים הטובים ישבו ברכבו של סיימון שחנה בפינה שקטה בקיו גרדנס הילס. לא היו להם הופעות, תאריכים, לאן ללכת או מה לעשות. הרדיו במכונית דלק, ובעת שהם דיברו, השדרן סיים להציג את מצעד הלהיטים הארצי השבועי. בסוף, השיר הגיע למקום הראשון. "Hello darkness my old friend", היו המילים שפתחו אותו.

גרפונקל הגיב ראשון. "החבר'ה האלה", הוא אמר, "הם בטח נהנים מהחיים!"

סיימון עדיין נהנה מהזיכרון הזה. "ארטי", הוא אומר, "הוא היה מצחיק! אני משער שאנשים אוהבים את הרעיון שאנחנו לא סובלים אחד את השני. שאנחנו לא מסתדרים. אבל היינו החברים הכי טובים. איש לא גרם לי לצחוק כמו ארטי".

"סיימון וגרפונקל היו הרפתקה נהדרת", ממשיך סיימון. "לטייל, לעלות על מטוס, להגיע לעיר שמעולם לא היית בה". עם חמישה אלבומים בשש שנים, הצמד יצר את אחת מההרמוניות המלודיות והמורכבות ביותר בהיסטוריה המוזיקלית האמריקאית. בדרך לשם הפכו לאחים מוזיקליים. "היה לנו באמת שילוב ייחודי של קולות", אומר סיימון. "זה מחזיר אותך אחורה, השילוב הזה". אבל ככל ששיתוף הפעולה היה מתגמל, כך גם הרחיק ביניהם. שניהם היו דעתנים וחריפים, מבריקים ורגישים. "היו לי מריבות נוראות עם ארטי", אומר סיימון. "ארטי אינו כותב. לא באמת רבנו עד 'Bridge Over Troubled Water'. זה בכלל היה קשור לזה שארטי עשה סרט באותו זמן".

הסרט היה "מלכוד 22", בבימויו של מייק ניקולס, שהזמין את שירם "גברת רובינסון" לסרטו "הבוגר". מכיוון שסיימון כתב את כל השירים, לא היה מפתיע שגרפונקל רצה מעט חופש אמנותי משל עצמו - ליצור לעצמו תפקיד במקום להסתפק בתכתיבים. אבל בעת שגרפונקל היה בסונורה שבמקסיקו, ממתין וממתין שניקולס יצלם את הסצנות בכיכובו, סיימון עבד ללא עזרה על האלבום הבא, והרגיש נטוש. אז כתב את אחד משיריו האחרונים לסיימון וגרפונקל, "The Only Living Boy in New York", שבו "טום" טס למקסיקו, מותיר את הזמר עם "שום דבר לעשות היום חוץ מלחייך". דבר נוסף שסיימון עבד עליו כשגרפונקל היה במקסיקו היה ההמנון מרקיע השחקים ההוא, שעד היום סיימון מרגיש כי קולו של גרפונקל "מתאים לו במיוחד". וכשגרפונקל היה עומד על הבמה ומבצע את "Bridge Over Troubled Water", סיימון היה עומד בצד, ממתין למבול מחיאות הכפיים שיבואו בעקבותיו וחושב, "זה השיר שלי, בן אדם". במהרה נפרדו דרכיהם של שני החברים. "סיימון וגרפונקל היה שדה מוקשים", אומר היום סיימון. "מאוד קשה להיות בצמד. זה היה מאוד משחרר לפרק את סיימון וגרפונקל".

מחפש את אמריקה

ארבעה עשורים מאחור יותר, "Bridge Over Troubled Water" הושמע ברדיו יותר משבעה מיליון פעמים. בסך הכל, שירים שסיימון כתב שודרו יותר ממאה מיליון פעמים. שלושה מ-16 אלבומיו - Still Crazy After All These" Years", "Bridge Over Troubled Waterו"Graceland" זכו בגראמי לאלבום הטוב ביותר של השנה. סיימון קיבל פרסי מפעל חיים ממקומות דוגמת מרכז קנדי וספריית הקונגרס, כך שאי-אפשר לטעון שהוא היה נמהר כשעזב את בית הספר למשפטים של ברוקלין אחרי "שנה מבוזבזת" ב-63', ויצא למסע טרמפים, מחפש את אמריקה עם גיטרה ומזוודה.

למרות זאת, טענה רווחת על סיימון היא שהוא משכיל מדי, רציני מדי, נוירוטי מדי - בקיצור, דומה מדי למבקר מוזיקה. "הוא תמיד היה החלשלוש החכם, בורגני ומגונדר שגרם לחלק מהרוקרים בעיני עצמם לרצות להעיף לו חול לעיניים", תיאר אותו פעם ג'ון פארלס ב"ניו יורק טיימס". כשסיימון, בחיפוש אחר השראה, נסע לדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד ב-85' כדי להקליט עם מוזיקאים שחורים מקומיים, המבקרים האמריקאים כינו אותו אופורטוניסט תרבותי. וכאשר עבד בתחילת שנות ה-90 על המחזמר שלו לברודוויי, "The Capeman", הם הציגו אותו בתור אגו מניאק העוסק בתחומים לא לו.

בימים אלה סיימון נראה כמו סופר בשלהי הסתיו, עובד קשה מאי פעם, אבל מסתפק גם בהנאה מהמשפחה, החברים והעיתון היומי. הוא נטש את הפנטהאוז הדו-קומתי הצופה לסנטרל פארק לטובת הפרברים, שם החיים בתור "הילד החי היחיד" מתאימים לו. הוא כותב כעת את מרבית שיריו במכוניתו - רכב שטח שחור שנבחר בזכות האקוסטיקה שלו. הוא שר לעצמו כשהוא מסיע את ילדיו ממקום למקום, ואז, כשהוא נתקל במלודיה טובה, הוא זוכר אותה עד הגיעו הביתה. "אני לא מדבר כל כך על החיים שלי, העבר שלי", הוא אומר לי כשאנחנו יושבים במשרדו במרכז מנהטן. כשהוא אומר את שתי המילים האחרונות הללו בבריטון הניו-יורקי העדין והמתגעגע שלו, מתעוררת המחשבה על האדם היגע בשירו "Gone at Last", המוצא מקלט בתחנת משאיות בליל שלג לקצת "מחשבות על העבר".

ובכלל, אם העברת את חייך בהאזנה לסיימון, שר על אנשים מצולקים ועמידים המתמודדים עם אכזבות החיים, מרגיע לגלות עד כמה קולו נשאר כשהיה, כשיום הולדתו ה-70 בפתח. צריך רק להקשיב לדיוק שבו הוא מבטא את סיומות המילים, את ההפוגות הרבות שבדיבורו, כדי להבין עד כמה הבהירות והדיוק הרגשי חיוניים בשבילו. קולו פגום לפעמים, אבל יש לו את יתרון הדמות הניו-יורקית: כפי שאפשר להרגיש באפר ווסט סייד, קל לשמוע כל משפט שאומר ניו-יורקי כמו מילים מתוך שיר של פול סיימון - הספר שלך, כשהוא אומר לך "זה נראה בסדר"; או האשה בתור לקפה, הבוחנת את עמדתה לגבי "הבחור הזה שהיה לי משהו קטן איתו".

סיימון מאמין שקולו הוא חלק ממה שגורם לאנשים להחמיר איתו. "אחד הפגמים שלי הוא שהקול שלי נשמע כן", הוא אומר. "ניסיתי להישמע אירוני. אני לא. אני לא יכול. דילן, כל מה שהוא שר, יש לו שתי משמעויות. הוא מספר לך את האמת וצוחק עליך בעת ובעונה אחת. אני נשמע כן בכל פעם. רוקנרול קשור מאוד לתדמית. אם זו לא נקודת החוזק שלך, אנשים מוצאים פגמים ביצירתך".

דומה שיותר מכל האשמה אחרת, העביר סיימון את רוב חייו המקצועיים תחת התקפה על כך שאינו דילן. "תמיד משווים בינינו", הוא אומר. "ואני בדרך כלל מגיע למקום השני. אני לא אוהב להיות במקום השני. בהתחלה של ההתחלה, כשהחתימו אותנו לראשונה בקולומביה, ממש הערצתי את היצירה של דילן. 'The Sound of Silence' לא היה נכתב אלמלא דילן. אבל ויתרתי על ההשראה הזאת בסביבות 'הבוגר' ו'גברת רובינסון'. הם כבר לא היו פולקיים".

משרדו של סיימון נמצא בבניין בריל בברודוויי. בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, כשסיימון היה בא למנהטן בסאבוויי מקווינס כדי לסרסר בשירים, בניין בריל היה לפזמונאים מה שעמק הסיליקון הוא היום למתכנתים. היו שם נברשות אר-דקו, כיסאות איטלקיים, צמחים, מחיצות יפניות, שולחן שנראה כי לא ממש עבדו עליו ופסנתר משומש משהו. הספרים שמחזיק סיימון במשרדו כוללים את הביוגרפיות של ברוס ספרינגסטין וסילביה פלאת', יחד עם אסופת השירה של ג'ון ברימן. סיימון מסכים עם חברו, המשורר בילי קולינס, שפזמונים אינם שירה. "אני לא אוהב את ההעלאה של כל דבר לדרגת שירה", אומר קולינס. "שירה בתנועה (כינוי למהלכי ספורט עילאיים) וכן הלאה. אני מתייחס לפזמוני רוק לפי אמות המידה שלהם עצמם". מקרטני אינו מסכים. "הוא משורר!" הוא אומר על סיימון. "אותם חוקים של שירה מחייבים גם את הפזמונאי. דיוק, פיסוק, קצב".

כשדימאג'יו מחה

למרות כל הפרסום, כשסיימון הולך לקנות מצרכים, הוא עדיין מצליח לשכנע את עצמו שאיש לא שם לב אליו בשעה שהוא עובר בין המדפים. אחרי שהוא משלם על הקניות שלו, הוא מתרגז לגלות כי אנשים ניגשים אליו. "פול (מקרטני) תמיד מודע לכך שמישהו מביט בו", אומר סיימון. "אני אף פעם לא חושב שמישהו מסתכל עלי. אני נאיבי".

כמו יוצרים חסרי ביטחון רבים אחרים שמשלבים ביצירתם נושאים אינטימיים, נראה שגם אצל סיימון מתקיים נתק הכרחי - הוא היה מעוניין לראות בהבזקי הדיוקן העצמי ששזורים בשיריו מילים בלבד, ולא קטעי חיים. "בדרך כלל אני כבר לא כותב דברים אוטוביוגרפיים", הוא אומר.

אלא שאנשים ניגשים לסיימון בקופת הסופרמרקט בין השאר בגלל שהוא כתב כה יפה על הנושא המפתה ביותר, רומנים חסרי סיכוי. "Kathy's Song" ו"America" - בין השירים הפופולריים ביותר של סיימון וגרפונקל - מדברים על חברתו לשעבר של סיימון, קאתי צ'יטי; ואת הבית האחרון של "Bridge Over Troubled Water" שמתחיל ב"Sail on silvergirl" (הפליגי נא, נערת כסף), כתב סיימון אחרי שאשתו הראשונה, פגי הארפר, גילתה את שערות השיבה הראשונות שלה. השירים פגועי האהבה שסיימון כתב בהשראת אשתו השנייה, השחקנית קארי פישר, כוללים את "Allergies", "Hearts and Bones" ו"She Moves On", שבו הוא מתאר אדם "עזוב, נטוש בעיני הקפה הקרות שלה".

זו עלולה להיות סיטואציה קשה עבור בני תמותה, לשמש כהשראה לשירים נצחיים. כשסיימון דן בקשר בין ההיסטוריה האישית לדמיון, שאיפתו "לא לפגוע באיש" מנצחת פעם אחר פעם את גילוי הלב. כשאני שואל אותו על שירו "I Do It for Your Love", הוא אומר, "זה על אשתי הראשונה, פגי. פגשתי את פגי... עדיף שלא ניכנס לזה!"

הארפר היא אשה מאופקת מכפר קטן בגבעות מזרח טנסי. קארי פישר, לעומת זאת, היא נסיכה הוליוודית שחיה את חייה, כך נראה, בלהיות בעניינים. היא כתבה שסיימון הוא "אדם קסום" ותיארה את עצמה בתור "כלבה", כשהסבירה שסיימון היה צריך "לסבול המון", בתריסר שנותיהם יחדיו. תגובתו של סיימון? "אני לא רוצה לדבר על קארי", הוא אומר. "אני לא מתכוון שאני לא אוהב אותה. אני לא לא אוהב את קארי פישר. אני פשוט לא רוצה להיכנס לזה. היא כותבת. היא זכאית לחיות את חייה ולכתוב עליהם מה שהיא רוצה".

סיימון לא פיספס את העובדה כי ככל שהוא שמר על חייו הפרטיים לעצמו, הם השתפרו. "בנקודה מסוימת", הוא אומר, "אתה מתחיל להבין שזה לא ראוי שחייך והעניינים האישיים שלך יהיו הבידור של מישהו אחר. אין שום חובה לספר כמה אני פגוע ואיך אני מרגיש. זו טעות שאתה עושה בתחילת הדרך. אני רואה את אמינם מדבר על משפחתו, על ילדיו, ואני חושב שבעוד עשר או 15 שנים הוא יתחרט על כך". סיימון מסרב לדבר על ילדיו, כולל הבכור, הארפר, שהתאמץ להגדיר את עצמו כמוזיקאי מאז שהשתתף בסיבוב ההופעות של אביו "Graceland" בגיל 14. "הוא הציב רף מאוד גבוה", אמר הארפר בעבר. "אם אתה לא יכול להגיע לרמה הזאת, אז למה לטרוח, אתה מבין?"

ליד הכניסה למשרדו של סיימון יש תמונות ממוסגרות של שחקני בייסבול, בהם ג'קי רובינסון, באק אוניל, מיקי מנטל, ג'ו דימאג'יו ואחרים. "אני אוהב בייסבול", הוא אומר. "זה כנראה הדבר האהוב עלי". השחקן האהוב עליו הוא מנטל, שכשפגש את סיימון, רצה לדעת למה היה זה דווקא דימאג'יו שהונצח בשיר שלו. סיימון הסביר לו על הברות, על האופן שבו הן מחליקות להן.

לעומת זאת, כשסיימון נתקל בדימאג'יו במסעדה איטלקית, גם לכוכב היאנקיז היו כמה שאלות: "מה זאת אומרת 'לאן נעלמת?'" רטן, והבהיר לסיימון שהוא לא הלך לשום מקום. בתגובה, סיימון הסביר לדימאג'יו על העוצמה של גיבורים נעלמים. לגבי השורה עצמה, ואיך היא עלתה בראשו בגיל 26 בלבד, כל מה שסיימון היה מסוגל אי פעם להסביר, זה: "אני לא יודע מאיפה היא באה, אבל פתאום היא היתה שם".

על הקיר בפינת משרדו, לא רחוק מתצוגת הבייסבול, נשען קונטרבאס. הכלי עצמו כה עצום, כך שמהרגע שמבחינים בו, נראה כי הוא ממלא את החדר כולו. סיימון אומר שהוא היה של אביו, שנוכחותו בחייו נותרה משמעותית. ב"ניו יורק טיימס" דווח פעם כי לשניים היתה "מערכת יחסים מפורסמת בקשייה". נשמעה גם הטענה שסיימון התפרסם בזכות מוזיקה שאביו חשב שהיא שטחית. זה לא נכון, אומר סיימון בתקיפות. "אני חושב שזו היתה התהילה. בשביל אמי זו היתה הנאה מוחלטת. בעיני אבי - למרות שהוא אף פעם לא אמר זאת בקול - אני חושב שבנקודה מסוימת זה הפך למאוס. הדבר היחיד שאני זוכר - ואבי הוא האדם המשפיע ביותר על חשיבתי ועל חיי - זה שאמר 'ברור שאני שמח בשבילך. אני לא יכול להתווכח עם ההצלחה שלך. אבל זה באמת מה שרצית להיות, כוכב רוק?' עניתי: 'בטח! למה לא? מה אני צריך להיות? מה אני אמור להיות?' 'מורה', הוא ענה".

בסוף שנות ה-70, לו סיימון הניח לפתע את הבאס שלו, חזר ללמוד באוניברסיטת ניו יורק, כתב דוקטורט בבלשנות, והפך למרצה לחינוך בסיטי קולג'. "זה מורכב", אומר סיימון. "הנה אדם, מוזיקאי כל חייו. בשנות ה-50 לחייו הוא עוזב הכל והולך להשיג דוקטורט בהצטיינות. הוא כוכב בפני עצמו, אבל הוא גם אביו של פול סיימון. בשבילו, זה היה מעורבב". סיימון משתתק. "קשה מאוד לדעת מה אביך חושב", הוא אומר. "עבדתי בסן לוסיה כשהוא מת. מצבו הגופני הידרדר. הוא הלך לנוח ומת".

>>> להמשך הכתבה



סיימון וגרפונקל, 1960. אני חושב כמה נורא זה יהיה אם לא אוכל לשיר עם ארטי שוב צילום: גטי אימג'ס


צילום: ויז'ואל פוטוס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו