בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | עמוד נוח

כשהתברר לי שהקיץ הזה הולך להיות מתיש, מיהרתי להדליק לי אור בקצה המנהרה. וכשנהיה אור, פתאום ראיתי את אולמרט

תגובות

את הקיץ הקרוב הפקדתי בידיהם של מעסיקי בטלוויזיה. הקיץ הזה לא יכלול נסיעה לחו"ל, קצרה כארוכה, ולמעשה לא יכלול שום סוג של תרבות פנאי או הנאה כלשהי, אלא אם אתם שייכים לסוג האנשים המחשיב עבודה כהנאה. אני, שלא במפתיע, שייך לסוג ההפוך. אין לי שום דחף קרייריסטי, ממש כלום, וגם הנטייה ההתמכרותית שלי שבהחלט זוקפת ראשה במגוון תחומים בחיי, לחלוטין לא באה לידי ביטוי בתחום המקצועי. אינני וורקוהוליק, כי אם רסטוהוליק, כלומר מכור למנוחה. כשאני רואה לנגד עיני אחר צהריים ארוך ואיכותי של בהייה בטלוויזיה כבויה או שכיבה במיטה בחברת מחשבותי המטופשות, אז אני נמלא אדרנלין וחדוות חיים. זה הסם האמיתי.

כדי לפצות על היעדרם המצער של תחביבי אלה בקיץ הקרוב, אני מקפיד לערוך לפחות סשן אחד של צריכת מנוחה בשבוע, ככל שלוח הזמנים הצפוף מאפשר לי. מובן שכמו כל מכור למדתי לביית ולהסוות את הרסטוהוליות שלי, ואינני אומר עוד במפורש למפיקות נמרצות שפונות אלי כי לא אוכל לקיים את הפגישה בשלוש "כיוון שאני נח" או "כי נראה לי שלא יהיה לי כוח", ותחת זאת מוסר שקרים שונים, לבנים וצחורים כמו המצעים על מיטתי. מיטתי היפה, כן תפילותי הנידחות, עוטפת אותי בחומה, קפיצי המזרן מתמסרים לקימורי, והתקרה מעלי עשירה בתכנים מרתקים הקוראים לי לבהות.

עניין הנסיעה לחו"ל מעט יותר בעייתי, כיוון שהמפיקות האלה, ככל שתסנן אותן ותדפדף אותן, כך מתעבה אצלן שריון הברזל, ונחישותן לסנדל לך את היומן הולכת וגוברת. קבעתי אם כן עובדה בשטח: אני נוסע ללונדון בחג השבועות. ולא זאת בלבד שנוסע, אלא נוסע לבד.

התגובות להכרזה הזאת שלי נחלקו בין בוז לפליאה. היו שתהו לאן בדיוק אני חושב שאגיע אם אסע לבדי, שהרי אני הופך לחדל אישים מוחלט ברגע שאני דורך על אדמה זרה. הלא מה פשר כישלונה הצורם של נסיעתי לרומא בפסח, אם לא העובדה שנסעתי בחברת הורים לילדים, והם היו עסוקים מדי בטיפול בתינוקת ולכן הזניחו לחלוטין את הטיפול בבנם הבכור - אני. כך שוטטתי בשיעמום וחוסר מעש, וקיטרתי ונקלעתי לצרות, ולאיש לא היה אכפת. אלה ממש סברו שיצאתי מדעתי. האחרים פשוט ריחמו עלי.

"זהו, אה?" אמר לי אחד מהם, החם והתומך שבחבורה, "הגעת כבר לשלב שנוסעים בו לבד לחו"ל". זה באמת נשמע קצת ערירי ועצוב כשמנסחים את זה ככה. כמו נסיעה אחרונה למדינה לא נודעת, כזו שלרוב מסתיימת בטרגדיה. מיד חשבתי על אותן ידיעות בכפולה האמצעית של העיתון, עם כותרת בסגנון "נאוה חלמה על הטיול הזה כל חייה", ובהן מובא סיפורה של נאוה הרווקה והבודדה שחסכה שקל לשקל כדי להעניק לעצמה את הטיול הנפלא הזה, ומי יכול היה לדעת שתדרוס אותה משאית בברצלונה, או שתתפגר ממלריה בפוקט? כמה עצוב. מה תותיר אחריה? ומי יטפל בחתולים?

ואני כידוע, כשאני מטייל במדינה זרה, אחת ליום לפחות ניצלים חיי כשחברה ערנית תופסת לי את היד רגע לפני שאני חוצה את הכביש היישר לתוך גלגלי מכונית נוסעת, נהוגה בידי אנטישמי צמא דם.

הזווית הטרגית הזאת כמעט שהביאה לביטולו של מסעי. נזקקתי לאות, והאות אכן הגיע כשקיבלתי במייל את כרטיסי הטיסה. את סידורי הנסיעה ערכתי מול סוכנת חדשה, חביבה ויעילה להפליא שקיבלתי עליה המלצות רבות. זכיתי לשירות אדיב ומהיר, ולמרבה ההפתעה, גם מאוד אקטואלי: על הנייר שעליו הודפסה החשבונית הופיע הלוגו "ראשונטורס". אותה חברה ידועה שטיפלה לכאורה בנסיעותיו לכאורה של אהוד אולמרט, לניו יורק או לפאריס או לכאורה, היא המטפלת בנסיעתי שלי. לא רייצ'ל ריסבי-רז, שאין לי מושג אם היא עדיין עובדת שם, כי אם מישהי אחרת, אך הסוכנות היא אותה הסוכנות.

חשתי עצמי ראש הממשלה לשעבר. איזו יוקרה, איזו חשיבות. אתלה לי ציור משגע של ברושים ירוקים, מעשה ידיה של אשתי הנהדרת, ואממן לכאורה לילדי נופשונים מהנים על חשבון כספי תרומות. ועם המחירים הגבוהים של הטיסות ללונדון - ודאי שאשמח למימון כפול. אפילו משולש. שולה, התקשרי בבקשה לג'וינט הישראלי ומסרי להם שאני מגיע לסדרת הרצאות. ועשי זאת בקלאס שולה, כמו שרק את יודעת.

הנה שנינו, אולמרט ואני, בלתי מובנים, לא מספיק מוערכים, תמיד בודדים בצמרת, נוסעים לבדנו למדינות זרות, עוינות ישראל, ועל כתפינו הדלות המשא כה כבד. הוא עם הבית בכרמיה ושכונת הולילנד היפה והמטופחת, ואני עם קיץ ארוך של עבודה בלתי פוסקת שממתין לי בשובי. ומי יאמר אחרינו כי הצטיינו בעבודתנו? כי עשינו שינוי? מכל המלאכה הרבה ייוותרו רק הדים רופפים ורכילות מרושעת, ושורות תחתונות אכזריות של הצלחה וכישלון.

מרוב ששקעתי בהזיות על אולמרט, התעורר אצלי ההיפוכנדר, והתחלתי לדמיין שאני חש כאבים בערמונית. ממש כמו אבי הרוחני החדש. זה לא נושא לצחוק: קראתי פעם שלפחות עשרה אחוזים מהגברים יחוו בשלב מסוים קשיים בפרוסטטה, וכי הדבר נובע בין השאר מסיבות פסיכוסומטיות כמו מתח, עייפות ועבודה קשה מדי. כשלעצמי, כאמור, אין לי שום כוונה לעבוד קשה מדי. חברי הנבובים רודפים אחרי הזנב של עצמם בניסיון לכבוש עוד יעד קרייריסטי תפל, ובי זה לא נוגע. אותי מעניין לכבוש רק דגים. בחיי, דגים וחצילונים סגולים. יש לי מתכון מושלם של שרי אנסקי ששוכב אצלי כבר שנתיים במגירה, אך בכל פעם שאני ניגש אליו, גם זה נראה לי לפתע כמו טרחה רבה מדי. "להתחיל עכשיו למלא צנצנות?" אני אומר לעצמי, "מה אני עבד?" ומפהק בלאות ומבין שאני מוכרח קצת לנוח.



על הערסל בסאות המפטון, 1935



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו