בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במפעל אופיס אין ועד עובדים, אין שביתות ובאופן כללי אין תלונות. כן, וזה קורה בישראל

בניגוד לשמועות, יש בישראל מפעלי טקסטיל רווחיים שהעובדים בהם מרוצים ומתוגמלים כהלכה, והבעלים שלהם מבסוטים לא פחות. אופיס, למשל

תגובות

אלמלא הריח החריף והאפלולית אפשר היה לחשוב שזהו פארק שעשועים במרכז היישוב אזור. גלגלי ענק צבעוניים מסתובבים מצד לצד, יוצרים הרמוניה של צלילים וגוונים. מדי פעם משמיע דוד קיטור נהמה רמה וענן סמיך מתעבה באוויר. מים, חומץ וחומרים מלבינים מטפלים באחד הגלגלים שמלבין כולו. אש אוחזת בגלגל ענק אחר ושורפת אותו מבפנים. אחר כך נשזרים עליו פרחים עליזים שיוצאים ביחד, כמו זר פרחים חגיגי, לדרך חדשה. האנשים שגורמים שכל זה ינוע בקצב הנכון, נראים די מאושרים.

לא, אין זה תיאור של בילוי משפחתי בדיסנילנד. כך נראית משמרת במפעל טקסטיל בישראל. מפעל טקסטיל? כן, יש דבר כזה. מפעל תוסס ורווחי שמעסיק 240 עובדים, 75 מהם נשים, המשתרע על פני 32 דונם. קוראים לו אופיס (על שמם של שני המייסדים, אופק ויוסקוביץ). זה המפעל היחיד להדפסת טקסטיל בישראל 2011, שנותר פעיל אחרי שכל האחרים נסגרו.

תולדותיה של תעשיית הטקסטיל בישראל הן סיפור עצוב. ממעצמה לא קטנה עם אלפי מפעלים ובתי מלאכה, שהעסיקו בשנות השיא 45 אלף עובדים, הפכנו לגרורה של סין. ממותגים בינלאומיים שנמכרו באירופה ובאמריקה נותרה נוסטלגיה בלבד. היום מועסקים בענף הגווע בקושי 14 אלף עובדים, שנלחמים בקרב מאסף. רוב העובדים שנפלטו מהענף נשארו מובטלים. רובם מהפריפריה, שהתבססו היטב בטבלת מקבלי דמי אבטלה. ואופיס? מתעקש לשדר אופטימיות. העובדים שמחים בחלקם וגם אליעזר פישמן, הבעלים, מאושר.

המחזור של אופיס היה בשנה שעברה כ-250 מיליון שקל והרווח כ-10 מיליון שקל. השנה מקווים באופיס לשפר את המצב. העלייה החדה במחירי הכותנה בעולם משחקת בינתיים לטובתם. יש להם מלאי גדול שנקנה במחירים שלפני ההתייקרות. אבל לא רק מחירי הכותנה הם הסיבה לרווחים הנאים של אופיס ולתחושות הטובות של המועסקים בו. זהו אחד המקומות הידידותיים ביותר לעובדים, ולא רק בענף הטקסטיל.

לעבוד ביחד זה כיף

האני חמודי, בן 43 מקלנסואה, עובד באופיס 23 שנים. הוא התחיל כפועל במחלקת הביקורת והיום הוא אחראי משמרת עם סמכויות לפטר ולקבל עובדים. "אם לא היה לי טוב, לא הייתי מחזיק מעמד כל כך הרבה שנים", הוא אומר. "אופיס היא אחלה חברה. כולם עובדים ביחד, לוקחים החלטות לטובת הפועלים ודואגים להם. גם אני דואג איך אפשר לשפר את המפעל. לעבוד ביחד זה כיף".

באופיס מדפיסים דוגמאות על בדי כותנה מיובאת, לפי הזמנת הלקוחות, צובעים אותם, גוזרים ותופרים מהם קצת בדי וילונות, מעט מפות שולחן ובדי ריפוד ובעיקר מצעים לשוק הקמעונאי, למוסדות ולבתי חולים. הכל חוץ מהתפירה נעשה במפעל באזור. המצעים של אופיס נמכרים כ-Private label (לחברות המסמנות אותם כשלהן) - 60% לרשתות בחו"ל, אירופה, אסיה וארצות הברית, והיתר בישראל, לוורדינון וגולף.

בשנות ה-80 היתה אופיס חברה בורסאית, חלק מתיעוש, חברה בת של בנק הפועלים שהיתה שייכת להסתדרות. רמזי גבאי, היום יו"ר פעיל, התחיל לנהל את אופיס ב-87', לאחר שהשתחרר משירות בצבא הקבע. "לקחתי חברה מפסידה", הוא אומר, "ומאז, במשך 24 שנים, היא לא הפסידה אף פעם. כעבור שנתיים היינו בין 100 החברות המובילות בבורסה. ב-93' עמירם סיוון (יו"ר בנק הפועלים) רצה למכור אותה. דברת ושרם התווכחו אם לשלם 12 מיליון שקל או 12 ורבע מיליון, כולל הקרקע, בא אליעזר פישמן וקנה אותה ב-15 מיליון: מאה אחוז מהקרקע ו-60% מהחברה. היתר היה בידי הציבור. יום אחד הזמנתי אותו לבקר וראיתי שהוא בודק את הקירות. יותר מאוחר הוא סיפר לי שלא התעניין בחברה אלא רק בנדל"ן. אחר כך ראה שכל שנה העסק מטיל ביצי זהב ונתן לנו לעבוד".

גבאי, אדם חם ופתוח, ניהל את החברה עד ינואר 2010. הקשר שלו עם העובדים היה אינטימי. דלתו היתה תמיד פתוחה והעובדים הרגישו כחלק ממשפחה גדולה שכל אחד דואג בה לרווחתו של האחר. "הייתי קונה פיתות, בא אליהם בלילה, לומד כל מכונה ומכונה והיינו עובדים ביחד", אומר גבאי. "חברות מסביב נסגרות ואנחנו המשכנו להרוויח, אנשים לא הבינו איך זה".

מה הסוד?

"אין פה ועד. אף פעם לא היה. אני הוועד שלהם. אני האבא. את רוב האנשים קלטתי מהעלייה מרוסיה. המיוחד היה שהעובדים היו תמיד נאמנים והסיסמה היתה שהעסק הוא שלנו ולא של פישמן, ידעתי לצ'פר את העובדים. כל שנה, כל המפעל נוסע לחו"ל על חשבוננו".

אנדרה סצטליבצב, בן 39 מבת ים, עובד באופיס שש שנים וחצי. הוא בא לישראל מאוקראינה ב-90', טכנאי מתכת בהכשרתו, עובד כאחראי משמרת בדפוס. חוץ מהקושי לעבוד 12 שעות במשמרת לילה, הכל נראה לו פשוט נפלא. "כל הטקסטיל בארץ ובעולם נופל ואופיס ממשיך לעבוד", הוא אומר. "כשהתחלתי הייתי מספר שלוש ולאט-לאט הגעתי לאחראי משמרת. בנוסף למשכורת ולשעות נוספות מקבלים גם פרמיות. עבדתי לפני זה בהרבה מקומות, גם ב'ידיעות אחרונות', ולא היו תנאים כאלה. לא נסיעות לחו"ל פעם בשנה או טיולים או ערבי גיבוש. זה נותן הרגשה מאוד טובה ומשפיע על אנשים. לא רק לעבוד כמו חמור, אלא גם לקבל לפעמים משהו שמגיע לך".

נזיפות וצל"שים

עובדי הייצור באופיס משתכרים כ-8,000 שקל ברוטו בחודש, כולל שעות נוספות ופרמיות. "אני יכול לפרנס מזה את המשפחה שלי בכבוד", אומר חמודי. "יש לי חמישה ילדים וגם אשתי עובדת. מי שמתחיל לעבוד מקבל שכר מינימום, אבל אם רואים שהוא רציני ורוצה לעבוד, מקדמים אותו".

ארתור חנימוב, בן 44 מלוד, עובד באופיס מאז שעלה מרוסיה לפני 18 שנה. הוא כלכלן בהכשרתו שעובד כאחראי משמרת במחסן הגולמי. "אם אני מחזיק 18 שנה, סימן שזה טוב, ברוך השם אני מאוד מבסוט. טקסטיל נסגר בארץ, אבל במפעל שלנו רק מתקדמים. חדר אוכל כמו בית מלון, כבר היינו כמעט בכל אירופה, השנה היינו בקפריסין".

לפני שנה וחצי אסף פישמן את מניות אופיס מהציבור, והפך אותה לחברה פרטית. גבאי פרש מהניהול והתמנה ליו"ר. את כיסא המנכ"ל תפס ששון צלישר, בן 50, קצין לוחם במילואים. בתפקידו האחרון בצבא היה סגן מפקד השייטת ועדיין ניכרים בו שרידי הקרביות. "אנחנו הוולבו של המצעים", הוא אומר בטון של מח"ט, "לא תמצאי את המצעים שלנו בכל מיני בזארים וסופרמרקטים".

כדי להניע את הוולבו עשה צלישר כמה צעדים מרחיקי לכת, בהתחשב בעובדה שאין זו חברת היי-טק אלא מפעל טקסטיל. הוא הגדיר ביחד עם העובדים חזון: "להוביל ולהנהיג בצוות את אופיס באופן שנשיג את המטרות והיעדים ונשרת את האינטרסים של כלל הגורמים: בעלים, עובדים ושותפים עסקיים". מתוך החזון צמחה תרבות ניהולית חדשה, שבה השתבצו מילים יפות כמו: ערכי יסוד, חתירה למצוינות, למידה מתמדת, אחריות, מחויבות ושייכות ארגונית, יוזמה אישית, מקצוענות, אמינות, תגובתיות, העצמה, פיתוח, עתידיות ואסתטיקה.

ליאור אבו, בן 33 מנס ציונה, עובד באופיס קרוב לשנתיים וחצי. הוא איש לוגיסטיקה. מנהל את תכנון המתפרות ומפקח על המוצרים המוגמרים והרכש. "לעבוד בטקסטיל זה לא סקסי? למה? נורא כיף. כשחיפשתי עבודה חקרתי על החברה וראיתי את הנתונים היפים, חבל על הזמן. לא האמנתי".

המילים היפות לא נותרו לקישוט בחוברת שצלישר הדפיס וחילק לכולם. הוא מיישם את תורתו הלכה למעשה: הקים פורומים שונים לכל העובדים שנפגשים מעת לעת ודנים בשיפורים, הטבות, ומעלים רעיונות חדשים (אחד מהם נקרא "עתידים", כשם התוכנית הצה"לית לקידום עתודה פיקודית); עורך פעולות העצמה רבות ושיחות מוטיבציה, סדנאות והרצאות; מקרין סרטי איכות בערבים, מחוץ לשעות העבודה, ומבקש יפה לקרוא ספרים שונים ולהכין אחר כך "בוק רפורט" ו"פרזנטציה". על גבי לוח מודעות גלוי לכל, תחת הכותרת "נורמות לשיפור", מתנוססת רשימת שמות של עובדים שמתרשלים ובצד שכנגד, תחת "נורמות לחיוב", רשימת עובדים חרוצים. כך למשל ננזפה א' מהמעבדה על אי נתינת שירות ברמה הנדרשת, עובד אחר חטף על אי נכונות לסייע לעובדת, וחברו על שלא העביר דוגמאות למעבדה על פי הנהלים. בטור הצל"ש צוין שמו של עובד שגילה אכפתיות המתבטאת בעבודתו ואחר על תפוקה גבוהה בביקורת.

"אנחנו עוברים כל הזמן תהליכי הכשרה והשתלמויות", אומר אבו, "אני בוגר פורום עתידים. האתגר כאן עצום".

הנזיפות מזכירות קצת בסיס צבאי, לא?

"ממש לא, אבל אנחנו כל הזמן נבדקים, יש לנו סטנדרטים מאוד גבוהים. הלקוח והשירות ללקוח, הביצועים העסקיים, הם בראש הפירמידה. זה מפעל והכל צריך להיות מתוקתק. אני חוליה בשרשרת, אם אני לא אקבל את החלק שלי בזמן, כל השרשרת הזאת הולכת אחורה".

סיפוק אדיר

עוד מוקדם לדבר על תוצאות אבל צלישר משוכנע ששיטת הפורומים והמעורבות האישית, היא לא רק סיסמאות. "אנחנו כל הזמן נמצאים בתהליך של הטמעה", הוא אומר. "אפשר לראות שינוי בהתנהגויות של האנשים, במחויבות שלהם, באכפתיות. אנשים שבחיים לא החזיקו עיפרון ביד מחזיקים היום מצגות פאוור פוינט. זה עדיין לא 100 אחוז אבל זה 70 אחוז ומשפיע באופן אישי על בן אדם, אנשים מתעצמים מזה. יש להם פתאום ביטחון. אנחנו מאפשרים לכל עובד לממש את עצמו ולהרגיש גאווה על עבודה בטקסטיל".

ועדיין ישנה בעיה של האטרקטיביות של הענף.

"למרות זאת אנחנו מצליחים למשוך דור צעיר. השתלבו פה, לשמחתי, אנשים באיכות גבוהה. אם אני אצליח לממש את הערך 'שייכות ארגונית', אז העובדים שלי לא יעזבו אותי בשביל אלף שקל תוספת במקום אחר. הנהגתי חודש פתוח למנכ"ל ובחודש הזה כל אחד יכול להגיע אלי ולספר לי את הבעיות שלו, גם בבית, זה מאוד מובנה ולא נותן למקריות להכתיב לי את הדרך".

נשמע כמו מקום חלומי לעבוד?

"כן, אבל מאוד קשה לעבוד אצלי, הדרישות שלי גבוהות, ולמרות זאת נדמה לי שהעובדים יעשו כל דבר בשבילי, אם אבקש מהם לבוא בשבת, הם יבואו".

העובד בסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום, לבלות עם המשפחה, לצאת לסרט ולא להתחיל לקרוא בערבים ספרי חובה ולבוא לפורומים להעצמה אישית.

"זה נותן לו סיפוק אדיר. יש פה מנהלים שהאשה שלהם התקשרה וסיפרה שהבעל שלה השתנה ומתנהג לגמרי אחרת. נהיה בן אדם יותר איכותי ואחראי ובסוף זה משפיע על העשייה המקצועית".

זאת הסיבה לדעתך שאופיס מצליחה היכן שאחרים נכשלו?

"היתרון הגדול שלנו, בין היתר, הוא הגמישות, לעומת הסינים, למשל. אנחנו לא אומרים לא לאף לקוח ויכולים לספק סחורה תוך שלושה שבועות, חודש. בא אלי לקוח מצרי ואמר לי: 'ששון, תעזור לי, אני צריך דחוף סחורה, סיפקתי לו אותה תוך שלושה שבועות".

היו"ר גבאי אחראי באופיס על הרכש והקשרים עם הלקוחות בעולם. קשרים שהפכו עם השנים לאינטימיים ביותר. וגם זה, הוא אומר, חלק מההצלחה. "הלקוחות זה שם המשחק. אצלי כולם חברים. בליל הסדר היו אצלי 30 איש מאנגליה. אין לקוח שלא בא אלי הביתה לארוחת שבת. אחד הדברים החשובים זה השירות והשני זה זמן אספקה. אופיס חברה בריאה וזה מתבטא במלאי הכותנה. אני יכול לספק הזמנה בשלושה שבועות. בסין זה לוקח שלושה חודשים, כי הם אורגים את הסחורה פר הזמנה".

לאופיס אין מתפרה. הם משתמשים במתפרות חיצוניות בכפרים בוואדי ערה, באזור התעשייה ברקן שבגדה המערבית ובשטחי הרשות הפלסטינית, בעיקר בחברון. "אנחנו לא יכולים להתמודד עם עלויות של מתפרות ישראליות", אומר צלישר. "בסין משלמים 150-200 דולר בחודש, במצרים 70 ואצלנו יותר מ-1,000".

אחת ההצלחות הגדולות של אופיס בתחום איכות הסביבה היא התקנת צינור הגז שמעביר כבר שלוש שנים גז טבעי מחירייה למפעל. זהו גז ירוק שנוצר מתסיסת הזבל, חוסך זיהום ומספק כ-60 אחוז מצריכת האנרגיה של אופיס. בנוסף לכך מעסיקים באופיס שבעה-שמונה פליטים מאריתריאה ומסודן (לפי אישור מהרשויות המתאימות) ואנשים עם צרכים מיוחדים, תורמים לפעילויות ספורט ולגני ילדים באזור ומעניקים מלגות ללימודים גבוהים לילדי עובדים. "אני מאמין שטיפוח אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים משפיע על העובדים לטובה", אומר צלישר. "אם הם לומדים להסתדר עם אנשים כאלה, הם ילמדו להסתדר גם אחד עם השני. בסוף הכל זה ניהול".

בסימן ירידה

בגיר, שהיתה חברה בת של פולגת, הפסיקה, כמו פולגת, לייצר בישראל. נשאר המטה בקרית גת, שם עושים את הפיתוח וחלק מעבודת העיצוב לאופנת גברים שמיוצרת במצרים ובסין. "פולגת היה מפעל לתפארת", אומר דני טרגן, מנכ"ל בגיר. "היתה אימפריה שהעסיקה אולי 3,000 עובדים, אולי יותר. ברגע שכל העולם התחיל לייצר בסין, אי אפשר היה להתחרות בהם. בגיר ממילא מכרה את רוב תוצרתה בעולם, בניו יורק, בגרמניה, בלונדון, מרקס אנד ספנסר לקוח שלנו. בישראל אנחנו מוכרים בחנויות זכיינים ובמשביר. מבחינתנו זה היה לחדול או לעבור לסין".

גם יאיר רוטלוי היה פעם אימפריה. משפחתו היתה הבעלים של רוטקס, וכעבור שנים רכשה את לודז'יה. שני המפעלים עלו מפולין ב-1924 והקימו כאן תעשיית טקסטיל, שייצרה בעיקר תחתונים, גופיות, גרביים וגרבי משי. מאוחר יותר הם רכשו את ארגמן, ואת גיבור סברינה. לא הרבה נותר היום מהאימפריה. רובה ככולה עברה לסין.

"אנחנו נאבקים", אומר רוטלוי. "לי אידיאולוגית קשה מאוד עם זה, אבל פרקטית צריך להחליט - אחרי 87 שנה שאנחנו קיימים בארץ - אם להשאיר כאן את השיווק, התכנון והפיתוח, ולעשות חלק מהייצור בחוץ, או להתחסל לגמרי. יש בעיה קשה של עלויות. ככל שהדולר נחלש קשה מאוד לעמוד בתחרות. בשנות ה-50 לודז'יה העסיקה 1,200 איש ורוטקס 300. בהתחלה העברנו את התפירה לגליל, אחר כך לירדן, אבל השבר היה כאשר הפעילו את שכר המינימום והוא עלה כל הזמן ואז היה קשה מאוד וממשלות ישראל לדורותיהן, במקום לתמוך בתעסוקת נשים בכפרים בגליל, מעדיפות לשלם להן דמי אבטלה".

ארגמן, שהיה מפעל הדפסה וצביעה כמו אופיס, נסגר ב-2000. גיבור סברינה מייצר גרבונים שמיוצרים במפעל ברומניה, ותחתונים למותג פיקס שמיוצרים במפעל בכפר סבא שמעסיק כ-200 עובדים. לודז'יה ורוטקס הפכו לחברת השקעות שמפעילות בין היתר רשת של 33 חנויות במקומות שונים בארץ.

האופטימיסטים

צביקה ליברמן, מנהל איגוד הטקסטיל והאופנה בישראל, אומר שהענף "נראה מיושן, אנכרוניסטי, אין לו סקס אפיל, לא יחסי ציבור ולא לוביסטים", אבל גרי היימן, הבעלים של ערד תעשיות טקסטיל, לא מסכים לאף מילה. מגבות ערד, כמו אופיס, הוא מפעל משגשג ורווחי מאוד. הוא מעסיק בערד 650-700 עובדים ויש לו מחזור שנתי של כ-120 מיליון דולר. בערד מייצרים מגבות ושמיכות, 93 אחוז מהן ליצוא. זאת חברה פרטית-משפחתית שהחלה את פעילותה בישראל ב-75' כחברה בת של סטנדרד, שמרכזה בסינסינטי, אוהיו.

איך אתם מצליחים?

"היתרון היחסי שלנו בישראל זה הרוח היצירתית והחדשנות", אומר היימן בשיחת טלפון מסינסינטי. "פיתחנו מוצרים שאף אחד אחר לא חשב עליהם ויש לנו הרבה לקוחות נאמנים שרוצים רק מגבות ערד. הסוד הוא תרבות ניהול ואתיקה מקצועית, שהן ערך משמעותי של החברה. לעובדים שלנו יש תשוקה לעבודה, הם נאמנים ויש להם גאווה גדולה על כך שהם עובדים אצלנו".

יכולת להרוויח הרבה יותר אילו היית מייצר בסין.

"אנחנו מייצרים מגבות בסין, אבל יש לקוחות שרוצים מגבות שמיוצרות בטכנולוגיה מתקדמת, להם אנחנו מציעים את מגבות ערד".

להיימן מפעל נוסף במגדל העמק שמייצר בגדי עבודה לייצוא ומדים לצה"ל, ומעסיק כ-120 עובדים. בירדן יש לו מפעל לבגדי עבודה שמעסיק כ-1,000 עובדים. רמזי גבאי מאופיס, המכהן גם כיו"ר ענף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, גיבש בכובעו זה, ביחד עם ח"כ שלי יחימוביץ', את חוק הדגל וחוק הטקסטיל הביטחוני, שעברו בקריאה שלישית בכנסת. "כל ייצור המדים לכוחות הביטחון והדגלים, יהיה חייב להיעשות בארץ", הוא אומר. "עד לא מזמן ייצרו אותם בסין".

גם האופנאית דורין פרנקפורט מסרבת להיות פסימית ומייצרת את כל תוצרתה, ביחד עם שותפתה מרגית סגל, במפעל בדרום תל אביב שבו היא מעסיקה כמה עשרות תופרות. "אני חושבת שטקסטיל בארץ זה העתיד", אומרת פרנקפורט. "עידן התחרות עם סין לא ייפסק, אבל היתרון היחסי שלנו הוא העיצוב הייחודי, שהוא כמו כתב יד אישי ומבודל מכל הסחורה שמגיעה מהמזרח. אני לא אהיה לעולם תחרות ל-H&M או לקסטרו, אבל את כתב היד האישי שלי אני יכולה לייצר רק כאן, כי יש כאן ידיים מאוד מיומנות ומקצועיות. מאוד מכעיס אותי שאנחנו מנסים להתמרפק עם המזרח ומפגרים אחרי מדינות הרבה יותר יקרות מאיתנו כמו אנגליה, פינלנד, שוודיה ובלגיה שחוזרות לייצר במדינות שלהם".*

בשיא הקריירה

רמזי גבאי, בן 62 מרמת גן, עלה לישראל מעיראק בגיל שנה. לאופיס הגיע אחרי שירות של 22 שנה בחיל האוויר. בין היתר היה ראש מחלקת התכנון של החיל ובתפקידו האחרון ראש מנהל גיוס בדרגת אל"מ. "לפני 25 שנה התקשר אלי בכיר מענף הטקסטיל וסיפר לי שמחפשים מנכ"ל לחברה בורסאית. הייתי בן 37, בשיא הקריירה הצבאית שלי. הזמינו אותי לסדרת ראיונות ובסופו של דבר הציעו לי את התפקיד. דיברתי עם מתן וילנאי (שהיה ראש אגף כוח אדם במטכ"ל), והסברתי לו שיש לי צ'אנס להתקדם ושבצבא די מיציתי את עצמי".

לוחם הקומנדו

ששון צלישר, בן 50, נולד בזיכרון יעקב. את רוב שירותו הצבאי עשה בשייטת, בתפקידי פיקוד. השתחרר בדרגת אל"מ כסגן מפקד היחידה. בזמן השירות בצבא למד ניהול משאבי אנוש לתואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון. ב-2003 השתחרר וכעבור שנה התחיל לעבוד באופיס כמנהל המפעל. במקביל ניהל מתנ"ס, בהתנדבות, בזכרון יעקב.

נפילת האימפריה

סגירת אתא ממשיכה לסמל בעיני הציבור את ענף הטקסטיל

על אף שלודז'יה היה מפעל הטקסטיל הראשון ביישוב העברי, כולם זוכרים את אתא (ראשי תיבות של אריגים תוצרת ארצנו), שהפך לסמל של מאבק שנועד לסוף ידוע מראש, כלומר לסגירה. אתא נוסדה ב-1934 כחברה בת של שקודה, בידי אריך מולר שעזב את צ'כוסלובקיה ורכש קרקע ליד הכפר הערבי כופרתא במפרץ חיפה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפכה אתא לספק הגדול ביותר של אוהלים, מדים, לבנים וגרביים לצבא הבריטי במזרח התיכון.

ב-46' העסיקה החברה 921 עובדים ועם הקמת המדינה הפך המפעל לספק הביגוד הראשי של צה"ל. בתחילת שנות ה-50 מנה המפעל 1,128 עובדים והחברה הפכה לסמל לאיכות ואמינות. בגדי החאקי של אתא וכובע הטמבל המפורסם היו שם נרדף לישראליות ולצבריות. מי שהתלבש אחרת, נחשב חריג, גלותי או סנוב. כעבור שנים ייצרה אתא גם בגדים בסגנונות אחרים, כמו למשל מכנסי גברדין.

ככל שעלתה רמת החיים בארץ, ירדה קרנה של אתא כספקית אופנה. קמו מפעלי טקסטיל חדשים, בעיקר באזורי פיתוח, בעידודו הנמרץ של שר המסחר והתעשייה, פנחס ספיר. בפולקלור המקומי זכור סיפור הבאתו של ישראל פולק מצ'ילה לקרית גת כדי להקים שם מפעל טקסטיל. כשפולק התעקש שקרית גת רחוקה מדי מתל אביב, לקח אותו לשם ספיר באישון ליל, במכוניתו, בלי רמזורים ופקקי תנועה, בנסיעה שנמשכה כ-50 דקות ושיכנע אותו להקים שם את פולגת.

אתא נסגרה סופית ב-85'. בעקבותיה הלכה גם פולגת, שמוכרת היום ברשת החנויות של גולף מותגים בינלאומיים שונים המיוצרים בכל מיני מקומות בעולם, בעיקר בסין, אבל לא בישראל.



למעלה: ארתור חנימוב ועובדים נוספים באופיס. במפעל שלנו רק מתקדמים


האני חמודי. 23 שנות ותק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו