בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | נוכחות ישראלית על הירדן

צווי הריסה, איסור להשתמש ברוב השטח, קוביות בטון ומניעת מים: כך נראית בעיני הפלסטינים של בקעת הירדן השליטה הישראלית, זו שראש הממשלה דיבר עליה בנאומו

2תגובות

בבקעת הירדן אין "התנחלויות" ואין "מתנחלים", רק "יישובים" ו"מתיישבים". כולה שלנו - בשפתנו המכובסת היא מעולם לא היתה שטח כבוש. כאן אין "נוער גבעות" ולא "גוש אמונים", כולם קיבוצניקים ומושבניקים תמימים, חלוצים בני חלוצים, מלח הארץ, הארץ הכובשת.

יש"ע זה לא כאן, אבל הכיבוש כאן אכזרי, בלתי אנושי ושיטתי, אולי יותר מבכל מקום אחר בגדה. גם האפרטהייד ניכר כאן מאוד. בפעם הבאה שתחלפו ביעף בכביש הבקעה, הואילו נא להעיף מבט מזרחה. תראו שם שני צבעים: אדמות הצהוב הפלסטיניות, ואדמות הירוק של המתנחלים. ככה זה כשהמים נועדים רק ליהודים. שימו לב גם לתעלות ולתלי העפר החום לאורך הכבישים: הם נועדו לחסום ולחנוק את הפלסטינים והבדווים, בני המקום.

שימו לב לשערי הברזל, שנפתחים לרגע, רק פעמיים בשבוע; אל תחמיצו גם את קוביות הבטון שפוזרו בפתחו של כל מאהל בדווי, "זהירות, שטח אש", שרק נועדו לסלקם מכאן, ואת הריסות הפחונים העלובים בכל מקום כמעט. בעוד ראש הממשלה מתעקש להותיר נוכחות ישראלית לעד בבקעה, כבר נקטה ישראל בשנים האחרונות שורה של צעדים שיבטיחו זאת. גירוש, נישול, הרס, מניעת מים וחופש תנועה, הכל כדי למרר את חיי התושבים, עד שיסתלקו מכאן. אם הכיבוש בגדה הוא עוגת חיינו, כי אז בבקעת הירדן הוא הדובדבן שבקצפת.

הטבלה לא משקרת והנתונים מספרים הכל. דו"ח מקיף ומאלף שפירסם השבוע ארגון "בצלם", תחת הכותרת "נישול וניצול: מדיניות ישראל בבקעת הירדן ובצפון ים המלח", מביא את הסיפור כולו, והסיפור הזה, סמוי מן העין ועטוף בחיק ה"קונסנסוס", הוא סיפור קשה ומקומם. ראשיתו, כמו ראשית כל מפעל ההתנחלויות, היא כמובן בימי שלטון ממשלות העבודה. "תוכנית אלון" ראתה בבקעה את "מרחב הביטחון המזרחי" של ישראל ולכן הקימו המפא"יניקים 19 התנחלויות, בשטח שמרבית תושביו, חלקם פליטי 1948, נאלצו לברוח מכאן מזרחה ב-1967, פליטים פעם שנייה.

ממשלות הליכוד הוסיפו 11 התנחלויות ושבעה מאחזים. ישראל השתלטה עם השנים על כ-75% מהשטח, מכריזה עליו "אדמות מדינה", "שמורות טבע" ו"שטחי אש", הפטנטים הרשומים על שם הכיבוש. התוצאה: כשלושה רבעים משטח הבקעה אסורים לשימוש לבני המקום, שהם כ-90% מהתושבים.

אבל בכך אין די. צריך גם לייבש. מים יש, אבל ליהודים בלבד. כ-9,600 מתנחלי הבקעה צורכים כשליש מהמים שצורכים 2.4 מיליוני תושבי הגדה כולה. בהתנחלות רועי, למשל, צורכים, על פי הדו"ח של "בצלם", 431 ליטר לנפש ביום. באל-חדידייה הסמוכה, שכלל אינה מחוברת למערכת המים, רק 20 ליטרים, כולל הכל. פי 20 פחות. לא אפרטהייד? מה כן? עכשיו אתם מבינים למה מוריקה רועי ואל-חדידייה גוועת בצהוב, עם אספקת מים (עצמית) של אזור מוכה אסון באפריקה.

אבל גם בכך לא די. צריך גם לחנוק ולחסום את חופש התנועה. על פי נתוני המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם (OCHA), ישראל חפרה בשנים האחרונות שש תעלות באורך 25 קילומטרים, והניחה שמונה סוללות עפר שנועדו למנוע מהתושבים לעלות על צירי התנועה של היהודים. יישובים וקהילות רועים מנותקים מאספקת מים, על חשמל אין מה לדבר, התעלות והתלים מונעים מהם חיים. איך יביאו לעצמם, למשל, מים, מבעד לתעלות? איך יפנו חולה או יולדת מבעד לתלים?

גם עצם הכניסה לבקעה קשה לפלסטינים. עד לאחרונה היה השטח אסור לכניסת פלסטינים שאינם מתגוררים בו, בהם גם בעלי האדמות שמתגוררים על גב ההר. ארבעה מחסומים מבתרים את הבקעה מהגדה, כמו לומר: כאן היא ישראל, לא חלק מהשטחים. באחרונה הותר הרסן קמעה: לפלסטינים מותר סוף סוף להיכנס לבקעה, אבל לא במכוניותיהם; רק ברגל או במונית. וגם זה לא ייחשב אפרטהייד.

בכך לא די, צריך גם להרוס. בין 2004 ל-2010 הרס כאן המינהל האזרחי 163 מבני מגורים. 1,060 בני אדם ובהם 340 ילדים נותרו ללא קורת גג. רק בקיץ שעבר הרס המינהל 80 מבנים בכפר הבדווי אל-פארסייה, כולל בית אריזה שעמד על תלו 30 שנים והיה מיזם משותף עם חברת אגרקסקו. בשבועות האחרונים עלה הכורת על שני דירים ומטבח בכפר סמרה ועל שני מבנים ושתי דרכים באל-עקבה. יש גם תוכניות של הממשלה: לכפר אל-ג'יפטליק, שחיים בו כ-5,000 תושבים, הוקצבו 590 דונמים; להתנחלות משכיות, שחיים בה רק כ-200 תושבים - 690 דונמים. אתם הבנתם את זה?

הכביש מתפתל ב"דרך אלון", עובר ב"מעבר גלילי", בואכה "דרך גנדי". ארץ ישראל לעם ישראל, אין כמעט שלטי דרכים ליישובים הפלסטיניים, רק להתנחלויות. "כהנא צדק" על כל תחנת אוטובוס כמעט, אין מוחה ואין מוחק. מראה תלי החנק בצדי הכבישים, שמאהלי הרועים חבויים מעברם, מכמיר לב. קילומטרים של כביש ובצדם תלי העפר, שחלקם הוגבהו עוד יותר בשבועות האחרונים, כדי למנוע גם את מעבר העדרים והטרקטורים שנושאים את עוקבי המים. את שערי הברזל הספורים פותח צה"ל כשערי אורוות פעמיים בשבוע, לחצי שעה, לא תמיד בזמן שנקבע.

בחודשים האחרונים תיעדנו כאן את גורלם של כ-170 התושבים של מתחם אבו עג'אג' שהמתנחלים הקיפו אותם בגדר חנק והמינהל האזרחי הרס חלק מבתיהם. שמענו את הרועה הקשיש, עבד אל-ראחים בשראת, שאמר לנו על כפרו הנידח, עאטוף: "זה לא כפר, זה כלא".

פגשנו רועי צאן שצינורות המים להתנחלויות עוברים בשדותיהם, הם שומעים את פכפוכם ואינם יכולים להשתמש בהם. את בני משפחת בני עודא, שהמינהל הרס להם ארבע פעמים את מאהלם; את בני משפחת דרארמה שפונו ממתחם חמאם אל-מליח שחיו בו שנים; באל-חדידייה ובחומס ראינו הריסות ולא הרחק משם, באמצע שום מקום, פגשנו את הרועה ארחיל כעבנה, שחיילים הרגו לו ביריות את הנאקה שלו. תמונות הבקעה.

השבוע נסענו לפסיאל, לג'יפטליק ולסמרה. בפסיאל חולקו באחרונה עוד תשעה צווי ההריסה והתושבים חוששים לגורל בתיהם. בג'יפטליק ביקרנו בבית בוץ יפהפה, שהקימה קבוצת מתנדבים בינלאומיים ששוהה כאן, והפכה אותו לביתה. המתנדבים גם בנו בית ספר ומרפאה בפסיאל. כולם עלולים להיהרס.

בסמרה הגענו למאהל עלוב במיוחד, שדרך טרשים מובילה אליו. כאן גרים שלא בכיף בני משפחות דרארמה ומהיוב. מתחם אביונים, 40 נפשות חוסות בו, שלושה מחנות צה"ל והתנחלות אחת מקיפים אותו מכל עבר. ערימת הריסות מתגוללת בצד. לפני כחודש וחצי, ב-7 באפריל בשעת בוקר מאוחרת, הגיחו הדחפורים ורמסו את כל הפחונים במתחם. אוהלים מותר, אבל לא כאלה העשויים פח.

דיר, מחסן תבואה, מטבח ובית מגורים היו לגל הריסות. בני משפחת מהיוב מסתופפים עכשיו באוהל שהקימו על הריסות הפחון שלהם. האם וילדיה נושאים לעברנו מבטים מבוהלים מבעד לסורגים שסוגרים על פתח אוהלם, חוששים שמא באנו להרוס. לצדם, בירכתי האוהל, עומד עופר איילים צעיר, קשור ברגלו, נושא מבט מבוהל לא פחות מאדוניו.

רועה, שני חמורים, כלב רועים ועדר של עשרות כבשים ועזים יורדים מההר, חוזרים מהמרעה, מעלים ענני אבק מאחוריהם, הכבשים נחפזות אל שוקת המים הריקה. אין להם כמעט לאן ללכת עוד, הכל סגור סביבם ואסור. *



פחונים הרוסים בבקעה. ''זה לא כפר, זה כלא''
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו