בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דאה הדר | ברוכה הבאה לשארית חייך

תמונות, רשמים וטיטולים חד-פעמיים מהשעות הראשונות לחייה של היורשת לואיזה. אני לא מכירה אותה, אני רק מוכנה למות למענה

תגובות

האורחות-יולדות הסתובבו בחלוקים בחסות פמפרס במשולש התינוקיה-סוויטה-לובי, גוררות רגליים עם מבט מזוגג, כמו זומביות עם בטן של חודש שישי מרוקנת מתינוק. בלובי ישבה נאוה ברק. מישהו בספה שלה אמר שזה נורא חצוף מצד התקשורת לצלם את האחוזה של גלנט מהליקופטר. ישבתי עם קערת אננס משומר, בוהה, מצותתת, חושבת: 1. דווקא ההליקופטר היה רעיון יפה. 2. אני אהדוף את ניסיון המלונית לשמר דם טבורי למען השקט הפיזי והנפשי שלי (מבצע משותף של בייבי ליס ובנק הדם "טבורית"). 3. מה אם אני ולואיזה לא נצא מהמלונית לעולם? ביום השלישי במלונית כבר ידעתי - אני בלימבו. לימבו מתיש, יקר, יקר מאוד. אני מתביישת להגיד כמה. לא נשארתי מפינוק אלא משיתוק. היה לי רע בבייבי ליס, אבל פחדתי לחזור הביתה ולקחתי עוד לילה. למחרת היה לי עוד יותר רע ועוד יותר פחדתי לחזור הביתה, ולקחתי עוד לילה.

"הרוגע שאחרי... להתחלה מפנקת רגע אחרי הלידה, בייבי ליס", אמר הפוסטר, מקושט בתינוק עם כנפי מלאך. התינוק התחיל לצרוח ולפלוט אבל את זה הזיתי, רק התינוק השקט עם הכנפיים היו על אמת. המשכתי בעיקול, בדרך לחפש את התינוקת בתינוקיה. המלונית בנויה במעין מעגל, כמו הקומה של רופא השיניים שלי באותו מגדל. אתה הולך במסדרון ואף פעם לא יודע לאן תיפלט - לתינוקיה, לבופה, למעליות. הלידה בעצמה מוציאה מאוריינטציה אבל עם לידה ומלונית ביחד אין דרך שלא תלך לאיבוד. הפעם הגעתי בטעות לחדר שלי שהורכב כולו מחסויות חסויות: ערכת פמפרס פרימיום להתנסות, מגזין "פמפרס", כרית "מיי ברסט פרנד" ("הרולס רויס של כריות ההנקה", הניתנת לרכישה בלובי), מזרן מדגם גרביטי זירו (במבצע מיוחד ללקוחות בייבי ליס).

בינתיים בלובי הפרנויה חוגגת. צוות המלונית עסוק בהגנה על הבופה. אמא סידרה צלחת פירות מאופקת לאבא שלי. מלצר עצר אותה בדרך לספה, אמר שרק היולדות והבעלים מורשים לאכול. אמא חזרה לבופה והניחה את הצלחת. אבא ישב רעב, עדיין בג'ט-לג, מחכה לחשבון השמן. האורחים של היולדות האחרות נראו שבעים. מתברר שיש שיטה. היולדת ובעלה מעמיסים צלחת אחת לכולם ואז חוזרים לעוד סיבובים, המלצר ניגש לברר, כולם מכחישים בפה מלא.

על הפלזמה בלובי הופיע בלופ סרטון פרסומת בכיכובה של אשה, כמו נועה תשבי בסרט "האי". האשה נראתה מוכרת, חברה של חברה מחיים אחרים. פעם היא הנחתה בביקיני ריאליטי אינטרנטי על יאכטה. עכשיו היא מחלטרת בבייבי ליס - עושה צ'ק-אין עם התינוק, מתייעצת עם יועצת ההנקה, מדגמנת התפנקות בבופה, בונדינג עם התינוק בסוויטה.

עלי נאסר לקחת את לואיזה לישון בחדר בגלל רשרוש שהתגלה בלבה. העברתי לילה לבן בחדר ההנקה בזמן שהיא הצהיבה מדקה לדקה. נשים באו והלכו וחזרו, כל פעם נראו יותר מרוטות, כאילו פקיד הקבלה כיוון עליהן שלט ולחץ על פסט-פורוורד בזמן. הציצים של כולן בערו, פטמות סדוקות, מדממות, מתחברות למשאבות תעשייתיות, נסחטות בחריקת שיניים לתוך כפיות פלסטיק שאז נתחבות לפיות קטנטנים. לכל התינוקות קוראים סער.

במלונית אין יום ואין לילה ובכל זאת הגיע עוד בוקר ומחוץ לחדר ההנקה שוב נפרש הבופה. נשים ישבו עם תחבושות סטריליות ספוגות מול הבעלים, אוכלים ומדממים. הקרובים של נאוה עשו צ'ק-אאוט. חזרתי לחדר, הצצתי מהחלון האטום על הנוף - הגג השקוף של מרכז ויצמן שמתחתיו ארומה, עץ סרוג, טויז אר אס. הגיע "ישראל היום" עם תמונה במתנה של גנץ. נרדמתי, וקמתי אחרי חמש דקות מעוד הקפצה בהולה מהתינוקיה. הבילירובין עלה. לואיזה מגורשת מהמלונית. גילגלתי את התינוקת הצהובה הזעירה מעבר לגשר שמחבר בין המלונית לבית החולים. שם הפשיטו אותה, קשרו את עיניה בסמרטוט כחול, שמו לה רשת על הראש והשכיבו אותה ערומה בתוך תבנית מרופדת נייר כסף מתחת למנורת חימום. פעם בשלוש שעות שיחררו אותה לחצי שעה.

רצתי הלוך חזור בין המלונית דרך הגשר אל בית החולים, יום ולילה. לרגע על הגשר, תלויה בין שמים וארץ, בין העם לאלפיון, בין בריאות לחולי, יש תחושה שאולי אפשר להקפיא הכל לשנייה. אבל גם על הגשר אין אוויר ואין זמן. לואיזה צורחת. קשה לדעת איפה נגמרים הרחמים ומתחילה האהבה. אני לא מכירה אותה, אני רק מוכנה למות למענה. אני מלטפת את פרוות האפרסק העדינה על כתפיה הקטנטנות, רועדת, מפחדת שתתחשמל מהדמעות.

הבילי ירד. גילגלתי את התינוקת מעבר לגשר בחזרה להיכל הפינוקים. למחרת הלכתי לייעוץ הנקה ליד המעליות. היועצות האנגלוסקסיות המפחידות קבעו שללואיזה יש לשון קשורה, שלחו אותה בחזרה לבית החולים כדי שיחתכו לה מיד. חמקנו לחדר ואיכשהו הסתדרנו עם הלשון. גם הרשרוש בלב הסתדר. לואיזה כבר היתה התינוקת הכי מבוגרת במלונית. אין אף תינוק עם תאריך לידה כמו שלה על האקווריום השקוף על גלגלים שלו. הסתגרנו בחדר כדי לשמור על הלשון ולקחתי עוד לילה להתאושש מפרשת הלשון.

הרמתי אותה, הסתכלתי לתוך עיני הבמבי עם הריסים שמברישים את תקרת המלונית, ואז מול ההשתקפות שלנו במראה שאלתי - מה ילדה כמוך עושה במקום כזה? ידעתי שהקונספט של המלונית הוא ילודה, חיים חדשים, חיים וכו', אבל משהו מת רבץ באוויר. מה אם נעביר את שארית חיינו בבייבי ליס? אולי בייבי ליס זה בעצם הוטל קליפורניה? לואיזה עשתה פיפי על הרולס רויס. "אמא, מוקדם מדי למוות, מאוחר מדי ל'איגלז'", שמעתי אותה לוחשת. "בואי הביתה. נלך נומי נומי עם כריות של בני אדם. אחרי זה נקום ונעשה תוכנית".

***ילדות בנות כל הגילים מוזמנות לשלוח דיוקן עצמי מאויר שיפורסם במדור, למוסף "הארץ", שוקן 21 תל אביב, או למייל: musaf@haaretz.co.il



דיוקן עצמי, מאיה, בת 8, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו