בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנזירה ארכאנג'לה טרבוטי היתה לוחמת פמיניסטית כבר במאה ה-17, לפני שמישהי העיזה לחלום על שוויו

כלואה במנזר כל חייה, ארכאנג'לה טרבוטי, בת המאה ה-17, מצאה דרך להפוך לאחת הלוחמות הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה

תגובות

שישה ספרים כתבה הנזירה הבנדיקטינית ארכאנג'לה טרבוטי, בת ונציה. רק ארבעה מהם פורסמו בימי חייה. אחד מהשניים הנותרים הודפס שנתיים לאחר מותה. השני חיכה יותר מ-350 שנה עד שפורסם בשפת המקור שלו, איטלקית. עתה הושלם גם תרגומו לאנגלית, ומהדורה מוערת ומבוארת שלו עומדת לצאת לאור בשנה הבאה. "חיי המנזר כגיהנום" - כך נקרא הספר הזה. לא קשה אם כן לנחש מדוע התקשתה הנזירה הקתולית למצוא לו מוציא לאור ומאיזו סיבה נדחה כתב היד עד שכמעט נעלם כליל.

בספר תיארה טרבוטי את חייהן של נערות שמשפחותיהן מנעו מהן להינשא ובמקום זאת כפו עליהן, בהתאם למנהג שרווח בוונציה הרנסנסית, להיכנס למנזר. טרבוטי, שהיתה אחת מהנערות הללו, לא הסתפקה בספרה בחשיפת הצער והכאב שהנחילו חיי המנזר לנשים הכלואות בו. היא גם פירטה בו בהרחבה את השקרים והמניפולציות שהפעילו בני משפחה ואנשי כמורה על הנערות שמיאנו להתמסר לייעוד שנבחר עבורן. מתוך כותלי המנזר לא היססה טרבוטי להכריז שנזירות כפויה היא מנהג אכזרי. האחריות לעוול, כתבה, מוטלת על המבנה הפטריארכלי של החברה כולה: האשמה היא בכוח המוחלט והבלעדי הנתון בידי הגברים במשפחה, במדינה ובכנסייה.

אף שלא הצליחה לפרסם את כל כתביה היתה טרבוטי כבר בחייה (היא מתה משחפת ב-1652 בהיותה בת 48) לאחת הכותבות החשובות והמרתקות של ההומניזם הרנסנסי. סגנון הכתיבה הידעני והמתריס שלה, עמדותיה הפמיניסטיות המקוריות והתעוזה שהציגה זיעזעו וסיקרנו את העלית האינטלקטואלית של אירופה. טרבוטי פירסמה אמנם את כתביה בשם בדוי, אך קיבלה הכרה ופרסום: רבים מאלה שנחשפו לזהותה האמיתית ניהלו איתה התכתבויות וסייעו לה לפרסם את כתבי היד שלה. אבל טרבוטי לא חסכה את ביקורתה גם מחבריה הקרובים ביותר, בהם פטרונה הספרותי, והמאבק הנחוש שלה בשוביניזם של הרפובליקה הוונציאנית רכש לה גם אויבים ושונאים לא מעטים.

את עבודת התרגום של "חיי המנזר כגיהנום" עשו שתי חוקרות ילידות איטליה המלמדות באנגליה: ד"ר פרנצ'סקה מדיולי וד"ר לטיסיה פניצה. מדיולי, המלמדת באוניברסיטת רדינג, היתה זו שחילצה ב-1990 את כתב היד ודאגה להביא אותו לדפוס באיטליה. פניצה היא מרצה בכירה ברויאל הולוויי קולג' שבאוניברסיטת לונדון. ב-2004 יצא לאור תרגומה המוער של פניצה ל"רודנות אבהית", אותו חיבור שפורסם רק שנתיים לאחר מותה של הסופרת.

"רודנות אבהית" התפרסם בסדרת "הקול האחר באירופה בעת החדשה המוקדמת" של הוצאת אוניברסיטת שיקגו. זהו מפעל ספרותי רב ממדים השוקד על תרגומן ופרסומן של עשרות יצירות חשובות שכתבו נשים בתקופת הרנסנס והברוק, אך נדחקו אל שולי ההכרה ההיסטורית, אם לא נשמטו אל תהום השכחה שמעבר להם. בשנתיים האחרונות החל המפעל במעבר הדרגתי לאוניברסיטת טורונטו. התרגום המלא לאנגלית של "חיי המנזר כגיהנום", כולל המבוא, יוגש לפיכך בקרוב לאוניברסיטת טורונטו, ופניצה מקווה שייצא לאור ב-2012.

בראיון שנערך בביתה בלונדון, מספרת פניצה על מאבקה יוצא הדופן של טרבוטי ועל כותבות ונציאניות נוספות ששברו מוסכמות ויצאו למאבק למען שוויון נשים יותר מ-200 שנה לפני שעשו זאת הסופרג'יסטיות הראשונות. פניצה, חוקרת חשובה של ספרות הרנסנס האיטלקית, מתמחה בעיקר במחשבה הומניסטית ובכתיבה נשית. היא מתגוררת עם משפחתה בבית שטוף שמש בשכונת איזלינגטון המזרח-לונדונית, שכונה שהיתה בעשור האחרון לאחד האזורים הטרנדיים בעיר.

רודנות אבהית

אלנה קסנדרה טרבוטי נולדה ב-24 בפברואר 1604, בת בכורה למשפחת סוחרים ונציאנית. היו לה שני אחים וארבע אחיות. שתיים מהן נישאו, ולשתיים האחרות הותר - לא ידוע אם בעקבות מאבקה של טרבוטי - להישאר בבית למרות שלא נישאו. מאביה ירשה מום מולד שבעטיו סבלה מצליעה. למרבה האירוניה, הצליעה הזאת היתה בדיוק מה שגרם לאב לפסוק שלילדה אין סיכוי להינשא ולדון אותה לחיי נזירות. על חלקה של אמה בהחלטה לשלוח אותה למנזר לא כתבה טרבוטי דבר. "כשאת קוראת את הכתבים שלה", אומרת פניצה, "את תוהה למה האם לא אמרה משהו. אבל מה באמת היא יכלה לעשות? לא היה לה שום כוח במסגרת הזאת".

כשהיתה בת 12 נשלחה אלנה קסנדרה ללימודי פנימייה במנזר הבנדיקטיני סנט'אנה ובגיל 16 נדרה את נדרי הנזירות ואימצה את השם ארכאנג'לה. פניצה: "ב'חיי המנזר כגיהנום' היא מתארת חיים עצובים מאוד. זו אנליזה סוציולוגית של נשים שחיות ביחד בלי רצון, חיי כלא. טרבוטי הרגישה קבורה שם, כלואה. היא לא היתה היחידה שהרגישה כך. נשים רבות התלוננו על כפיית חיי הנזירות עליהן, אבל לא כולן יכלו להביע את התסכול שלהן".

מה איפשר דווקא לטרבוטי לצאת בפומבי נגד כפיית הנזירות? כישרון כתיבה גדול, צמא אדיר לידע, יכולת ניתוח מבריקה, נכונות להתעמת עם חזקים ממנה וכעס עצום שללא ספק דירבן אותה לנסות להביא לשינוי באמצעי היחיד שעמד לרשותה: כתיבה. ואולי פשוט לא יכלה להכיל את העוול שחוותה ושראתה סביבה; פניצה מתארת את הכתיבה שלה כ"אינטנסיבית ביותר. עזה, לוהטת, ומאוד זועמת".

אבל גם לנסיבות היה תפקיד בהתגלגלות העניינים: אחת מאחיותיה של טרבוטי היתה נשואה לחבר ה"אקדמיה דלי אינקוגניטי", קבוצה ספרותית-אינטלקטואלית שניקזה אליה כמה מהדמויות הבולטות והמשפיעות בעיר. הגיס היה, כנראה, מי שפתח ערוץ תקשורת בין הצעירה צמאת הידע והדעתנית לבין חברים רבים בקבוצה, בהם מייסד האינקוגניטי, ג'ובאני פרנצ'סקו לורדן, שהיה אריסטוקרט וכותב רב השפעה. טרבוטי התכתבה עם חברי האינקוגניטי ובאמצעותם עם בכירי הסצנה התרבותית של איטליה. היא נפגשה איתם - לנזירות הותר לקבל אורחים - והם גם אלה שהבריחו אליה ספרים חילוניים. אלמלא הספרים הללו, מעירה פניצה, היתה טרבוטי האוטודידקטית נותרת "רק עם ספרים על חיי הקדושים".

טובת המדינה

פניצה מאשרת את ההבחנה שהרגיזה כל כך את חבריה של טרבוטי: דווקא בוונציה, התוססת והפתוחה שבין ערי המדינה שפרחו בארץ המגף בין המאות ה-14 וה-17, שררה האפליה הקיצונית ביותר של נשים באיטליה הרנסנסית. החופש היחסי ששרר בעיר, פריחת ההשכלה והשיח ההומניסטי פסחו על סוגיות מגדריות והותירו את נשות העיר כפופות, בכל תחומי החיים, למרותם האבסולוטית של גבריה.

ונציה, כפי שטרבוטי חזרה וטענה, היתה גם הרפובליקה שבה נכפתה הנזירות על יותר נערות מאשר בכל רפובליקה איטלקית אחרת. "היה שם שוק נישואים", מסבירה פניצה, "גברים נישאו מאוחר יחסית, בסביבות גיל 30, ורצו לשאת בחורות צעירות מאוד, בגילים 16-20, בתולות כמובן. מהכלות נדרש להביא לנישואים נדוניה משמעותית ובמקרים רבים לא יכלו משפחות ממעמד הביניים, ואפילו משפחות עשירות או אריסטוקרטיות, לממן את הנדוניה הנדרשת לכל אחת מבנותיהן. נישואים עם בני מעמד אחר לא באו בחשבון, והם שלחו אותן למנזר, בין אם הנערות רצו בכך ובין אם לא.

"אנחנו חושבים על משפחה כעל מסגרת חמה, מגינה. טרבוטי חושפת את האכזריות של המשפחה, את העובדה שהאבות רוצים להיפטר מהבנות כדי לא להוציא כספים על הנדוניה. היא כותבת גם על בגידת האחים, על גברים שפועלים לשלוח את אחיותיהן למנזר כדי לזכות בנתח גדול יותר מההון המשפחתי".

טרבוטי תיארה בספרה את הסחטנות הפסיכולוגית שהפעילו אבות, אחים ואנשי דת על נערות המסתייגות מהעתיד המנזרי שנבחר בעבורן. המניפולציות הרגשיות, היא פירטה, כללו הטלת אחריות לגורלה הפיננסי של המשפחה על כתפיהן של הנערות הללו: אם תסרבו לחיי מנזר, נרמז להן, תרד באשמתכן המשפחה כולה מנכסיה.

טרבוטי לא הגבילה את הביקורת שלה לתא המשפחתי. המדינה, כתבה, מעודדת את תופעת הנזירות הכפויה במטרה להנציח את המבנה החברתי הקיים ולחזק את יכולתם של מנהיגי הרפובליקה לשלוט. "טרבוטי תקפה את הממסד הוונציאני על שעודד כפיית נזירות על נשים כאמצעי לשימור העושר במוקדי הכוח הקיימים", אומרת פניצה. "היא אפילו נקבה במונח 'טובת המדינה' (Raison d'etat) כדי להסביר כיצד מתורץ הניצול הזה ועמדה על כך שמי שנדרש לשלם את המחיר הן דווקא נשים". מדהים, מציינת פניצה, שנזירה הכירה בכלל את המונח הזה, שהיה אז כה חדשני.

אינטרס מעמדי

החיבור עם האינקוגיניטי, ובמיוחד עם לורדן העשיר והמקושר, איפשר לנזירה המבודדת להפיץ את כתבי היד שלה ואף להביאם לדפוס. אבל לא תמיד עבדו הקשרים הללו לטובתה. כשאיש בוונציה לא הסכים לפרסם את "רודנות אבהית" פנתה טרבוטי לדוכסית של טוסקנה בבקשה שתשיג בעבורה אישור להדפיס את הספר בפירנצה או ברומא. הפנייה נכשלה. טרבוטי שמעה שצרפת נחשבת "גן עדן לנשים" וקיוותה לפיכך לשכנע את הקרדינל הצרפתי גבריאל נאודה, שהיה חבר קרוב של האינקוגניטי, ואת שגריר צרפת בוונציה ורעייתו - שמהם אכן קיבלה תמיכה מסוימת - לסייע לה להוציא את הספר לאור בארצם.

כשגם האופציה הצרפתית נכשלה כתבה טרבוטי למרקיזה מגלרנדה והתחננה ש"תעשה משהו". זו כנראה נרתמה לעזרתה, אבל כשטרבוטי קיבלה את ההגהות היא נחרדה ממספר השגיאות שנפלו בהן והודיעה למרקיזה שאינה מעוניינת בהדפסה. היא כל כך דאגה מפני פרסום שגוי של כתביה, שבמכתב ששלחה למרקיזה הביעה נכונות לכסות את עלות הפרסום, בכסף שהשתכרה מעבודות התחרה שרקמה.

במשך ניסיונות הפרסום הכניסה טרבוטי כמה שינויים ב"רודנות אבהית", והעניקה לו כותרת מתריסה פחות ("תמימות נבגדת"). הספר התפרסם לבסוף בהולנד הפרוטסטנסטית, וגם זאת רק שנתיים לאחר מותה. בנסיבות הללו, ליצירה כמו "חיי המנזר כגיהנום" לא היו סיכויים לצאת לאור. כתב היד של הספר שרד, כנראה, בזכות אחת המשפחות הוונציאניות האנטי-קלריקליות, שראו חשיבות בהחזקתו באוסף המשפחתי.

פניצה אומרת שייתכן כי ללורדן עצמו היה תפקיד בהערמת הקשיים על הוצאתם לאור של "רודנות אבהית" ו"חיי המנזר כגיהנום". כאריסטוקרט שהחזיק במשרות פוליטיות בכירות, תמך לורדן במדיניות ריכוז ההון המעמדי באמצעות דרישת נדוניות גבוהות והגבלת הנישואים. שתיים מאחיותיו נשלחו אף הן למנזר וחליפת מכתבים בינו לקרובת משפחה צעירה, שביקשה את עזרתו בביטול החלטתו של אביה לשלוח אותה למנזר, מעידה עד כמה חשוב היה לו לשמר את המנהג הזה.

לורדן הורה לנערה להיענות לדרישת משפחתה, שכן בהיעדר מימון לנדוניה עבורה האלטרנטיבה תהיה להינשא לגבר מתחת למעמדה, מעשה שפירושו "הכתמת מעמד האצילות", ושתוצאותיו יהיו נישואים אומללים של בני זוג "שאינם שווים במעמדם אבל שווים בעוניים". הפסיקי לקטר ותגידי תודה על שקשיי הנישואים האלה ייחסכו ממך, היתה רוח המכתב ששלח לנערה המיואשת.

סביר להניח, לכן, שלורדן ראה במאבקה של טרבוטי נגד כפיית נזירות על נשים חתירה תחת האינטרסים שלו ושל בני מעמדו. עם זאת, מעירה פניצה בהקדמה שכתבה ל"רודנות אבהית", אולי כפיצוי היה לורדן זה שקידם את הוצאתם של כמה מספריה האחרים, בהם אוסף מכתבים שלה שהוא עצמו ערך. לאחד מהספרים שכתב הוסיף הקדשה לטרבוטי, שבה תיאר את אהבתה לספרות מודרנית ואת התמדתה בחקר הסופרים המפורסמים ביותר, "לתהילת בנות מינך".

סאטירה ואנטי-סאטירה

ב-1638 פורסם בוונציה ספרו של פרנצ'סקו בואונינסני "נגד התפנוקים הנשיים". החיבור של בואונינסני, שהיה חבר קרוב של לורדן, היה סאטירה מניפאית - שילוב ראוותני, כמיטב המסורת הקרנבלית, בין סגנונות כתיבה, קולות וז'אנרים. המאמץ הניכר הוכפף כולו למטרה נאצלת אחת: הפגנת בוז לנשים והצגתן כפתיות קלות דעת שכל מעייניהן בלבוש הדור, תסרוקות מפונפנות ותכשיטים.

טרבוטי לא נשארה חייבת. היא פירסמה בתגובה ספר משלה, "אנטי-סאטירה בתגובה לתפנוקים הנשיים". ה"אנטי-סאטירה", כפי שכונה בקצרה החיבור של טרבוטי, כתש את ספרו של בואונינסני והפריך בשקדנות כל אחת מההאשמות המיזוגניות שנקב. טרבוטי לא היססה להשתמש בסגנונו הלעגני של בואונינסני כדי לנגח אותו בחזרה. אם יש מי שאפשר באמת לאפיין כיהיר וגנדרן, ענתה לו, זה המין הגברי. היא הצביעה על צווארוני התחרה הראוותניים שקישטו את צוואריהם של גברי ונציה האמידים, ליגלגה על הגרביונים המרופדים שהפופולריות שלהם הרקיעה שחקים והלעיגה על הפאות המסולסלות שתמורתן שילמו הגברים הון תועפות.

נשים מעניקות חשיבות רבה כל כך להתגנדרות, הסבירה טרבוטי לקוראיה, רק משום שכל אפשרות אחרת לביטוי עצמי נשללת מהן. אם הגברים רוצים שנשים יעדיפו חיי רוח ואינטלקט על פני בגדים, איפור או תכשיטים, הוסיפה לעקוץ, כל שעליהם לעשות הוא להפסיק לחסום בפניהן את הגישה להשכלה. היא לא ציפתה שיעשו זאת; בורותן של נשים משרתת גברים, כתבה, כי היא בולמת אותן מלהפריך את הטיעונים בדבר נחיתותן ועוצרת אותן מלהתקומם נגד ההצדקות שנותנים הגברים לזכויות היתר שלהם.

הרבה לפני וירג'יניה וולף כתבה הנזירה הבנדיקטינית האוטודידקטית, שלא די שנשים צריכות ללמוד באוניברסיטה, אלא שגם הכרחי שיהיו להן ספריות משלהן, ושיעמוד לרשותן זמן שאותו יוכלו להקדיש לכתיבה. בשעה שכהונת נשים במשרות פוליטיות היתה אסורה בחוק, ובעולם שבו ההזדמנות היחידה לוונציאניות להשתלבות כלשהי במרחב הציבורי היתה בזמן הקרנבל, כשהמסכות הסתירו את זהותן, דיברה טרבוטי בנחישות גם על זכותן הטבעית לכהן בתפקידים ציבוריים.

ה"אנטי-סאטירה" עוררה זעם עצום בקרב האינקוגניטי. למרות שטרבוטי הסתתרה ככותבת מאחורי ראשי תיבות - נזירה שיוצאת להגנת מלבושי פאר נשיים היתה עניין שחרג אפילו מהסובלנות של הכנסייה הוונציאנית הפתוחה יחסית - חבריה באינקוגניטי ידעו היטב מי כתבה את החיבור. היו בהם כאלה שאף איימו לחשוף בפומבי את זהותה. לורדן ממש יצא מכליו והטיח בה מבחר של האשמות מיזוגניות.

פניצה: "כשטרבוטי יצאה להגנת נשים, זה היה משהו אחד. אבל לתקוף גברים? זה כבר היה בלתי נסבל. האנשים שהיו קודם לכן חברים שלה פירסמו תגובות אכזריות מאוד ולא חסכו ממנה חרפות וגידופים". כמה מהקטרוגים שספגה מצטלצלים מוכרים למדי גם היום. על האישום שהיא "שונאת גברים", למשל, ענתה טרבוטי שהיא מגנה שחיתות מוסרית בקרב גברים, ולא את הגברים כבני אדם. מי שמטיח בה האשמות כאלו, פירטה, סובל כנראה מנקיפות מצפון על התנהגותו שלו.

האשמה תכופה נוספת היתה שאינה מתנהגת כראוי לנזירה. טרבוטי, שללא ספק היתה אדם דתי - היא גם הרבתה להסתמך על כתבי הקודש כדי לטעון שהשוויון המגדרי הוא חלק ממעשה הבריאה ושהפרתו אינה אלא כפירה - השיבה באומץ גם על הטענות הללו. פניצה: "היא אמרה: 'אני לא נזירה. נזירה אמיתית נוטלת על עצמה בשמחה את עול הנזירות. עלי הוא נכפה'. היא קראה לעצמה 'סניורה', וראתה את עצמה כמשקיפה על חיי המנזר וכחוקרת אותם. את 'רודנות אבהית' היא כתבה ממש בנימה של עיתונאית חוקרת. לרגע היא לא נקראת שם כמי שמבכה את גורלה הפרטי, אלא ככותבת שמחויבת להעלות לדיון את האמיתות הלא-נעימות שמהן כולם מעדיפים להתעלם".

טרבוטי גם לא יצאה נגד רעיון הנזירות כלשעצמו: היא חזרה והדגישה את הוקרתה לנשים שהיו לנזירות מתוך תחושת ייעוד ובחירה. מקננת בה, כתבה, "קנאה קדושה בחיים הדתיים של נזירות אמיתיות, שנקראו על ידי רוח הקודש למלא את ייעודן".

היא כתבה גם על זכותן של נשים לסקס?

פניצה: "ברור שהיתה צריכה להיות זהירה מאוד בעניינים האלה ושלא יכלה להתייחס אליהם ישירות. אבל ב'חיי המנזר כגיהנום' היא כתבה על נזירות-בכפייה שניסו לנהל רומנים עם נשים. והיו גם מקרים של הריונות של נזירות. היא כתבה שנשים צריכות להיות רשאיות להינשא אם ירצו בכך, ולבחור למי יינשאו, וזה 'כיסה' על שאלת הסקס. היא עצמה רצתה מאוד להינשא, וגם רצתה להיות אם. משפחות עשירות נהגו לשלוח את בנותיהן לרכוש השכלה אצל הנזירות. היא לימדה נערות כאלו וזאת היתה ההזדמנות היחידה שהיתה לה לממש מעט מהכמיהה האמהית שהיתה בה".

הכנסייה לא עשתה נגדה דבר?

"זו תעלומה נוספת. הכנסייה הקתולית לא אהבה את מה שכתבה. אבל ונציה היתה מקום משונה: הכנסיה בוונציה היתה יחסית חופשית יותר בגישה שלה, ואפילו הואשמה בפרוטסטנטיות. מצד שני, 'רודנות אבהית' נכנס לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה".

שנאת נשים

בוונציה לא היתה טרבוטי הכותבת המתריסה - והמצליחה - היחידה. כבר ב-1600, ארבע שנים לפני שנולדה, פורסמו ברפובליקה שני ספרים שנחשבים עד היום אבני דרך בכתיבה נשית על סוגיות מגדריות. אחד הוא "ערכן של נשים", יצירתה של מודרטה פונטה, שמתה שמונה שנים קודם לכן תוך כדי לידה. השני נקרא "אצילותן ומצוינותן של נשים, ופגמיהם וחסרונותיהם של גברים". כתבה אותו בת זמנה של טרבוטי, לוקרציה מרינלה, שהיתה סופרת פורה ופופולרית מאוד.

מבחינות רבות, חייה הארוכים והמשגשגים של מרינלה היו תמונת מראה לאלו של טרבוטי. אביה היה רופא ופילוסוף שעודד אותה לממש את כישרונותיה והקנה לה השכלה רחבה שמעטות מאוד מבנות דורה זכו לה. משפחתה (על אמה לא ידוע דבר) היתה ייחודית גם בכך שלא לחצה עליה להיכנס למנזר ואף איפשרה לה להינשא בגיל מאוחר. בסביבות 1607, כשהיתה כבר סופרת ידועה בת 35, נישאה לרופא ונציאני. היא הפסיקה לכתוב - או לפחות לפרסם - למשך קרוב לשני עשורים.

מרינלה היתה חסידה אדוקה של הכנסייה הקתולית ופטריוטית נלהבת שלא דילגה על הזדמנות לשבח את מעלותיה של הרפובליקה הוונציאנית. רוב ספריה עסקו בחיי הקדושים, אבל כיכבו בהם גיבורות לא מעטות. בעידן ספרותי שבו נשים תוארו כהתגלמות הפסיביות, הקפידה מרינלה להדגיש את תעוזתן של גיבורותיה, אך נזהרה לא לייחס להן ערגה ארוטית. במקום זאת פיתחו נאהביה יחסי ידידות המושתתים על שוויוניות ועל הדדיות רגשית. התשוקה הנשית בספרות של מרינלה תועלה ישירות לערוצים בעלי אופי דתי.

זו היתה הפתעה רצינית, לכן, כשמרינלה פירסמה את "אצילותן ומצוינותן של נשים, ופגמיהם וחסרונותיהם של גברים", שהיה חיבור פולמוסי, תקיף ומושחז. בדומה ל"אנטי-סאטירה" של טרבוטי, גם "אצילותן ומצוינותן של נשים" נכתב כמענה ישיר ללהיט ספרותי ספוג שנאת נשים. במקרה של מרינלה, הספר שהניע אותה לנסח את כתב ההפרכה היה "פגמי הנשים" מאת ג'וזפה פאסי, שיצא שנה קודם לכן והתקבל ברפובליקה בחום רב.

החיבור של פאסי, מעירה פניצה, היה דוחה במיוחד: הוא השתלח ב"טבען המרושע" של הנשים, ב"רגשותיהן הסוטים" ובמיוחד ב"חוסר היכולת" שלהן לנהוג בתרבותיות, בחברתיות ובנדיבות כלפי סביבתן. הוא הזהיר גברים מלבטוח בנשותיהם ובוודאי מלקבל את עצותיהן. נשים, פסק, מהוות סכנה ליציבותה המוסרית של החברה ולכן יש לרסן אותן, לבודד אותן, ולנהוג בהן כבבעלי חיים. שהרי כמוהם, הסביר, גם הן יצורים נטולי היגיון ומוסר.

פניצה, שכתבה את המבוא לתרגום האנגלי של "אצילותן של נשים" (שגם הוא יצא בסדרת "הקול האחר" של אוניברסיטת שיקגו), מציינת בו ביובש שיש להוקיר תודה לפאסי על דבר אחד: המסה שלו היתה כל כך ארסית ושוטמת, שהיא עוררה במרינלה דחף עז לגייס את הידע העשיר שלה בהיסטוריה, ספרות, פילוסופיה, רפואה ודת, כמו גם את כישורי ההתנצחות המשובחים שלה, כדי למחוץ את טיעוניו אחד לאחד. כטרבוטי אחריה, גם מרינלה לא הסתפקה בהגנה על נשים. כפי שאפשר ללמוד מהכותרת שבחרה לספרה, חלקו השני הוקדש למתקפה על פגמיו וחסרונותיו של המין הגברי. מרינלה טענה שהחסרונות שייחס האיש בלהט רב כל כך לנשים, הם בעיקר נחלתם של הגברים. לא רק שהנשים שוות לגברים ביכולותיהן האינטלקטואליות והמוסריות, כתבה, אלא שבמובנים רבים הן עולות עליהם.

שלא כ"אנטי-סאטירה", החיבור של מרינלה התקבל היטב וזכה לשבחים רבים של בני דורה. אבל גם הוא לא חולל שום שינוי; בשנים שחלפו נדחקו כתביה, כרוב כתביהן של הסופרות הרנסנסיות, אל שולי התודעה. פניצה מזכירה ספר שכתבה האיטלקייה רוזה קליפורניה ב-1794, בעיצומה של המהפכה הצרפתית. בספרה של קליפורניה, שכונתה "הרוזנת הרומאית", היא קראה להעניק זכויות לנשים והתמקדה בהפרכת כתבים מיזוגניים שונים, כולל זה של פאסי. קליפורניה ואחותה עמלו על הרכבת ביבליוגרפיה של ספרי ביקורת על שנאת נשים, אבל יצירותיהן של מרינלה, טרבוטי או פונטה אינן מוזכרות בה: נראה שהאחיות בכלל לא שמעו עליהן.

מרינלה מתה בגיל מופלג לזמנה, 83, ואחריתה מסקרנת לא פחות מחייה. גם לאחר שהתאלמנה בגיל 57 המשיכה לחיות ברווחה יחסית. אביה - שלא כמקובל - הוריש לה בתים בפדואה ובוונציה. השכרתם איפשרה לה, ככל הנראה, לשמור על עצמאותה כאשה וככותבת. זו היתה עצמאות יחסית, כמובן. כנשים אחרות במעמדה, חיה מרינלה בבידוד יחסי: היא מיעטה לצאת מהבית ואין כל עדות לכך שהשתתפה במפגשים האינטלקטואליים שהיו חלק מהסצנה הספרותית השוקקת של ונציה, או שאירחה כאלו בביתה.

היצירות שפירסמה בערוב ימיה נגדו כמעט את כל מה שקידמה במשך עשרות שנים של כתיבה ספרותית. היא קראה בהן לנשים לציית למה שהיא מתארת "תבנית הבריאה", להישאר בבית ולהיצמד לתפקידים הנשיים המסורתיים. היא דחקה בהן לכפוף את רצונותיהן לטובת הסדר החברתי הקיים, ואף יצאה נגד העיסוק הנשי בספרות - "גאוותנות חסרת תועלת המספקת מעט מאוד נחמה", חרצה. פניצה סבורה שההסבר למפנה הריאקציונרי החד של מרינלה נמצא בגילה המתקדם: המתח בין ערכים חילוניים לדתיים, שהיה טמון ממילא בכל יצירותיה, הוכרע לנוכח המוות המתקרב לטובת האמונה הדתית.*

הבטחות שווא

לנזירות הצעירות ציפה אורח חיים סגפני ודכאני

כ-3,000 נזירות, שהיוו כשלושה אחוזים מאוכלוסיית ונציה, הוחזקו במאה ה-17 במנזרי נשים, רבות מהן בכפייה. כדי לשכנע אותן לקבל את הגזירה, הובטחו לנערות חיי גן עדן מופלאים במנזרים. למעשה, כל מה שציפה לנזירות הצעירות היה עתיד קודר שאין דרך לתארו זולת חיי כלא מפרכים. הכנסייה לא התירה להן לצאת מתחומי המנזר, אורח החיים הסגפני שנדרש מהן היה תובעני במיוחד, פיזית ונפשית, והנחמה שאולי היו עשויים לספק חיים של לימוד והשכלה צומצמה לכתבים דתיים בלבד: על הכנסת ספרות חילונית או קריאתה חל איסור מוחלט. למעשה, בעוד גברי ונציה זכו לחירויות ולחופש ביטוי שהיו יוצאי דופן באיטליה של התקופה, הם עצמם נישלו רבות מבנותיהם ומאחיותיהם לא רק מההון המשפחתי, מהזכות להשכלה ומבחירת אורח חייהן, אלא גם מזכותן לחיי משפחה.



נשים הוצגו כפתיות קלות דעת שכל מעייניהן בלבוש הדור, תסרוקות מפונפנות ותכשיטים בוקר של גבירה ונציאנית, ציור של פייטרו לונגי, 1741


אשה ונציאנית. הדמות שמימין צוירה בלי החלק הקדמי של השמלה, כדי לחשוף את הלבוש התחתון ואת נעלי הפלטפורמה רישום צבוע על פי תחריט, מאת מקס טילקה, התפרסם בספר היסטוריה מצולמת של הלבוש, לונדון 1955



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו