בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | השכלה גבוהה באמת

מערבולת ז'אנרים, חגיגת רפרורים, דמויות מבריקות והומור רב רבדים. ככה זה במכללה של "קומיוניטי". ניב הדס נרשם לקורס

תגובות

כשמדברים על סדרות טלוויזיה כיצירות אמנות לגיטימיות מתכוונים בדרך כלל לדרמה. רצוי אפלה, סינמטית וראוותנית; חזון שלם של תסריטאי-מפיק, שלרוב קוראים לו דיוויד (לינץ', סיימון, צ'ייס), שמובא למסך על ידי אחת מרשתות הכבלים הפזרניות ואותו מוביל גיבור אנטי-גיבור, שהצופים מנהלים איתו רומן אהבה-שנאה ארוך ומורכב. אתם הרי כבר מכירים את הכללים. אלא שהסדרה הבולטת, החדשנית והקולית ביותר בעונת הטלוויזיה האמריקאית החולפת לא תואמת אף אחת מההגדרות הללו. היא קומדיה בת 22 וחצי דקות שמשודרת באן-בי-סי. ולא, לא קוראים לה "רוק 30". קוראים לה "קומיוניטי".

בעונתה השנייה, שהסתיימה לפני כשלושה שבועות (בארץ היא עדיין משודרת בהוט, ימי חמישי, 22.30), הפכה "קומיוניטי" לסדרה שמסתננת מעבר לגבולות הז'אנריים ההולכים ומתקמטים ומגדירה מדי שבוע מחדש את מרחב התמרון של הכתיבה הקומית. "קומיוניטי" מתרחשת לכאורה בין כותלי קולג' קהילתי - בית התמחוי של ההשכלה האקדמית בארצות הברית - אולם היא משתמשת בפלטפורמת המיקום הבית-ספרית באופן שבו "משפחת סימפסון" (וגם "איש משפחה" ו"סאות' פארק") לוקחת את העיירה הדמיונית הכל-אמריקאית ספרינגפילד כנקודת מוצא שרירותית; כמקפצה אסוציאטיבית שמתוכה נפתחים עולמות פנימיים שמתכתבים עם תת המודע של תרבות הפופ.

ההשוואה בין "קומיוניטי" לסדרות אנימציה דווקא, שמנצלות את תנאי הפתיחה החופשיים שלהן - ולא, נניח, לקומדיות מצטיינות אחרות כמו "פילדלפיה זורחת", "משפחה מודרנית" או "Eastbound and Down" - היא מכוונת. כמותן גם היא חותרת לצדדים יותר מאשר שואפת להתקדמות לינארית. וזה לא שאין בה עלילות אורך ורוחב, דמויות מתפתחות וקונפליקטים דרמטיים - היא עדיין סיטקום מלב התעשייה האמריקאית ולא מחזה בפסטיבל עכו.

הייחוד ב"קומיוניטי" הוא שהבסיס הסיפורי האיתן לא מגביל את הסגנון, שבעצמו לא בא על חשבון הסיפור. אם אחת הטענות המוכרות כלפי "איש משפחה" יוצאת כנגד העלילה הרופפת עד לא קיימת, שבסך הכל משרתת רצף בדיחות נטולות הקשר, הרי ב"קומיוניטי" המודעות העצמית והפרודיות הז'אנריות, שלכולן צידוק תסריטאי מבריק, הן קרקע פורייה להעמקת הקשרים בין הדמויות ועמידה על טיבן - דבר שמאפשר מבט חד יותר על התמונה הכוללת ובדיחות רב שכבתיות.

העונה היו ב"קומיוניטי" פרק זומבים מאיים ונוטף דם במיוחד להאלווין (שוב, "משפחת סימפסון"), לופ מתחכם עמוס רפרורים עצמיים בסגנון תסריטי צ'רלי קאופמן, פרק שכולו אנימציית חימר מרהיבה, משחקי מציאות עם השכנות מ"קוגר טאון" (שהעמידו את הגיבורים בתהייה קיומית אם הם אמיתיים או בדיוניים), פרק שנחלק בין קריצה וירטואוזית ל"ספרות זולה" וקוונטין טרנטינו ל"ארוחת הערב שלי עם אנדרה", מוקיומנטרי ארסי, מחווה ל"אפולו 13" ופינאלה, שבדומה לסיום העונה הראשונה, סוגנן כמו סרט פעולה מחוספס, ובו נערך קרב פיינטבול אכזרי (ומחרמן). איכשהו, בתוך כל הערב-רב הז'אנרי, מתקיימות הדמויות הכי אמינות ואנושיות בטלוויזיה.

נורמלי זה אאוט

"קומיוניטי" עלתה לאוויר בספטמבר 2009 בלי יותר מדי ציפיות מצד אן-בי-סי - רשת כושלת שהתנהלותה הקלוקלת כבר הפכה לפארסה - שמיקמה אותה בערב הקומדיות השמח והמוערך אך דל הרייטינג שלה, יחד עם "מחלקת גנים ונוף", "המשרד" ו"רוק 30" (שהמנדט העיקרי שלה הוא לגלוג על אותה חלמאות ניהולית). היוצר דן הרמון היה התסריטאי הראשי ב"תוכנית של שרה סילברמן" וכתב ביחד עם בן סטילר את הפיילוט המגוחך של "Heat Vision and Jack" - שעטנז בין "מחוץ לחוק" ל"אביר על גלגלים", עם ג'ק בלאק כשוטר ואואן ווילסון כאופנוע מדבר - ולא שרד מעבר לאותו פיילוט.

הכוכב הגדול ביותר מבין אנסמבל השחקנים של "קומיוניטי" היה הקומיקאי המזדקן צ'בי צ'ייס, כשלצדו פניהם המוכרות ליודעי חן של ג'ואל מקהייל, המנחה הסרקסטי, הזחוח והחתיך של "מרק הוליוודי" בערוץ !E, של אליסון ברי, טרודי קמפבל המודחקת מ"מד מן" בשבילכם, ושל קן ג'ונג, שהיה הגנגסטר האסייתי ב"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס".

סיפור המסגרת נשמע כמו סתם עוד סיטקום סטנדרטי - ג'ף ווינגר (מקהייל) מפוטר ממשרד עורכי הדין שבו עבד אחרי שהתגלה שאת התואר שלו במשפטים הוא לא קיבל מאוניברסיטת קולומביה, כי אם מאוניברסיטה בקולומביה, דרום אמריקה. הוא הולך להשלים את התואר בקולג' הקהילתי, שם הוא פוגש בלוזרים שעליהם הוא מתנשא ואיתם הוא מקים קבוצת למידה, שמתגבשת למוקד חברתי. אבל הרמון עשה הכל כדי שזו לא תהיה עוד סדרת קולג' סטנדרטית.

הוא עיצב פסיפס של דמויות אקצנטריות, מהימנות ומלאות פגמים - בריטה הבלונדינית הצדקנית והאנוכית, שירלי הגזענית השחורה, אנני היהודייה החסודה שמבליטה את החזה הענק שלה, עבד הפלסטיני המוסלמי ששבוי בתוך עולם של רפרורים תרבותיים, טרוי שחקן הפוטבול הכסיל וטוב הלב ופירס (צ'ייס) החלאה חסרת התקנה - ותפר סביבם תפאורה ססגונית מתחלפת.

את הדינמיקה הקבוצתית, האינטריגות הפנימיות והאינטראקציה עם דמויות מפתח בקולג' - מר צ'אנג, מורה אסייתי מופרע לספרדית או הדיקן ההומו שחומד את גופו של ג'ף - הוא ציפה בשכבות של ציטוטים, ג'סטות ותעלולים סגנוניים, שהפכו את "קומיוניטי" ליקירת הבלוגספירה, שם ניהל הרמון בתבונה דיאלוג פתוח עם המעריצים, שנהיו לקנאים. אחוזי הצפייה אמנם נותרו נמוכים והותירו אותה בתחתית המאייה הראשונה של מדד נילסן, אולם הקהל הנחשק שלה - צעירים משכילים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה - חיבר אליה כמות מספיקה של מפרסמים המבטיחה שחרב הביטולים הידועה של אן-בי-סי לא תונף על צווארה.

ככל שהתקדמה העונה ומספר הצופים התייצב, כך גברה הלגיטימיות של הרמון להתפרע, להתרחק מהמוסכמות, לפוגג את האלמנטים הצפויים בעלילה ולשכלל את דמויות המשנה כך שיפסיקו להיות משניות.

אין גאולה פה

הדוגמה הבולטת ביותר להתפרעויות של יוצר הסדרה היא פירס, דמותו המיזנתרופית של צ'בי צ'ייס, שיותר ויותר מתבררת כמראה לקריירה שלו עצמו. צ'ייס, שגם כאשר היה כוכב גדול בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת היה ידוע כשמוק שהתנכר לקולגות ב"סאטרדיי נייט לייב" ועשה את המוות לסובבים אותו, משחק ב"קומיוניטי" מבוגר, עשיר ונרגן, מתבודד ועמוס רגשי נחיתות, שמתעלל בחבריו לקבוצת הלמידה.

באחד הפרקים המוצלחים בעונה השנייה, במהלכה הוא שובר את שתי הרגליים, מתמכר למשככי כאבים ומאבד שליטה, הוא מספר להם שהוא על ערש דווי ומשחק בלוחמה פסיכולוגית עם כל אחד מהם, עד שג'ף מפוצץ אותו במכות.

"פירס הוא כמו ארצ'י באנקר או אריק קרטמן", הסביר הרמון את תהליך האסקלציה. "הוא כמו החבר המעצבן שפשוט נשאר איתך שנים בלי סיבה, ואתה צריך להסביר לארוסתך מדוע הוא מוזמן לחתונה. בדרך כלל בטלוויזיה הדמויות האלה מחפשות גאולה וזוכות בה, אבל לא אצלנו. הרי בחיים האנשים האלה לא מבינים פתאום שהם היו לא בסדר כל השנים. הם נשארים מגעילים".

גם החברות הגברית היפהפייה בין טרוי (דונלד גלובר) לעבד (דני פאדי) העפילה מעל כל מיני מתחים מיניים ומשולשים רומנטיים שראינו כבר בסדרות אחרות ואיימו להחריב את "קומיוניטי" בתחילת דרכה. זה קרה הרבה בזכות שירי ההיפ-הופ המשותפים של שניהם, שמסיימים כמעט כל פרק, מועלים כמערכונים לרשת וזוכים לפופולריות רבה. גלובר (אין קשר לדני), שהיה תסריטאי ב"רוק 30" וטוען כי טינה פיי היא האשה שלה הוא חב את הקריירה שלו, הפך בעקבותיהם גם לראפר מצליח בשם "צ'יילדיש גמבינו".

כמו הסדרה שבה הוא מככב, גם הטקסטים האינטליגנטיים והמאוד-מצחיקים שלו עמוסים בהתכתבויות עם תרבות הפופ, ומלמדים שבניגוד לצ'ייס, הוא רחוק מאוד מדמותו על המרקע. עבד מצדו הוא כנראה הפלסטיני הכי-פחות סטריאוטיפי בהיסטוריה של הטלוויזיה, כולל אבו אמג'ד ב"עבודה ערבית".

הדאגה היחידה של הרמון כרגע, היא ש"קומיוניטי" תיתפס כקהילה סגורה ולא תשכיל להרחיב את הקהל שלה. "בדיוק קיבלנו חוזה לעוד עונה ואני חושש שאולי הלכנו קצת רחוק מדי", הוא הודה. "זה נהיה אופנתי לא להבין אותנו, אבל אני מקווה שיירדו מזה.

"המטרה שלנו עכשיו היא למשוך גם קהל כמו אמא שלי, תוך כדי שמירה על הקיים - הקהל שאוהב את האופי הלא-צפוי שלנו. מי שפוחד שנהיה בנאליים יכול להירגע - זה קהל שאני לעולם לא אוכל לבגוד בו. אני חלק ממנו".*



קומיוניטי


איש משפחה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו