בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ויטו אקונצ'י, מאבות הווידיאו-ארט, ביקר בישראל

בגיל 71 ויטו אקונצ'י, אחד מאבות הווידיאו-ארט, ממשיך לזרוע מהפכות ופרובוקציות ולהשפיע על דורות של אמנים. הנה דוגמה לרעיון אחד שלו: למצוא דרך להלחין ארכיטקטורה

תגובות

הוא עדיין עוטה שחורים מכף רגל ועד ראש, אבל על הסיגריה הנצחית הוא ויתר לפני כשנתיים וחצי בעקבות ניתוח לב. ויטו אקונצ'י, מהאמנים המכוננים במחצית השנייה של המאה ה-20, היה מראשוני אמני המיצג והווידיאו המשפיעים ומעוררי המחלוקת. לפני כשבוע הוא ביקר בארץ ביוזמתה של נעמי לב ובתמיכת השגרירות האמריקאית, ונתן סדרה של הרצאות, על שירה, אמנות ואדריכלות, בין היתר במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל בירושלים, בתוכנית לתואר שני בתל אביב ובמדרשה לאמנות בבית ברל.

אקונצ'י החל את דרכו כמשורר באמצע שנות ה-60 בניו יורק, והיה בשנות ה-70 אמן מיצגים, וידיאו ופרפורמנס, שעבודותיו (אותן כינה "פעולות") נחשבו לפריצת דרך באמנות הקונספטואלית, וחוללו לא מעט סקנדלים (בעבודה "סידבד" למשל הוא הציג מרתון של אוננות שנמשך שמונה שעות). הוא זכור גם כמי שחזר והכריז כמה הוא שונא אמנות.

תערוכתו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב-88', שנקראה "חללים ציבוריים", הובילה אותו להחלטה לפתוח את סטודיו אקונצ'י, בשיתוף מעצבים וארכיטקטים. מאז הוא יצר פרויקטים רבים, בהם אי על נהר המור בגראץ, אוסטריה; גלריה בניו יורק; וחנות בגדים בטוקיו.

אקונצ'י נחרת בהיסטוריה של האמנות כמרדן ופרובוקטור. היום הוא כבר לא בועט, ובמהלך שיחתנו, ערב יום הולדתו ה-71, הוא לא חסך קורטוב נדיב של אירוניה עצמית. בשלב כלשהו במהלך הראיון, הוא אף העיד על עצמו שהוא בכלל מתחזה: "אני הרי מעמיד פנים שאני אדריכל. בארצות הברית אני כלל לא מוכר כארכיטקט ואין לי רישיון עבודה ככזה, מה גם שמעולם לא למדתי בבית ספר לארכיטקטורה. גם לא למדתי אמנות. כך שבתחילה התחזיתי לאמן ולפסל, ועכשיו אני מתחזה לארכיטקט".

בימים אלה בונים מחדש את אתר האיטרנט שלו, כי לדבריו אנשים התלוננו שהקודם עשה להם סחרחורת. "אני לא יודע אם קיימת ביבליוגרפיה שמכילה את כל עבודות הווידיאו שלי", הוא אומר. אפילו הוא לא יודע במדויק כמה עבודות וידיאו יצר, אולי 50, אולי 100, או מה המספר המדויק של הפרויקטים שעשה כמעצב וכארכיטקט. היו לו עשרות תערוכות יחיד ברחבי העולם והוא הוציא כ-15 ספרים. הוא אינו נשוי ואין לו ילדים. הוא מתגורר עם בת זוג בצ'יינה טאון, והסטודיו שלו בברוקלין. בנוסף על הרצאות בעולם, הוא גם מלמד לפרנסתו, ורק לאחרונה אף החל ליהנות מזה.

אקונצ'י כבר ביקר בישראל פעמיים ב-99', כשהציע הצעה לתחרות הבינלאומית לשיקום הר הזבל בחירייה, והשתתף בתערוכה רעיונית בנושא במוזיאון תל אביב. גם לקראת הביקור הזה, הוא לא התחבט בשאלה אם להגיע לכאן. "אני לא אוהב חלק מהדברים שמתרחשים פה, אבל באותה מידה התרחשו לא מעט אירועים קשים תחת שלטונם של ניקסון ובוש שלא היו מקובלים עלי", הוא אומר. "אובמה הוא לא נשיא טוב כמו שציפינו. תהיתי למה רצחו את בן לאדן, הוא הרי לא היה חמוש".

בביקורו החודש בישראל הוא לא הספיק הרבה. ארוחה במסעדה טרנדית בשדרות רוטשילד, ושוטטות קצרה על חוף הים בתל אביב, עם היוזמת להבאתו, האמנית והאוצרת נעמי לב.

ולמה אתה תמיד לבוש בשחור?

"בשנות ה-60 לבשתי בגדים בגוונים בהירים, כמו בז', וב-72' עברתי לשחור. בחרתי לספר לעצמי ולעולם שהסיבה היא שאני נדרש בעבודתי לבחירות והחלטות כה רבות, שההכרעה ללבוש שחור עשתה את החיים לפשוטים יותר. אני קונה בגדים רק בחנויות זולות, שבהן אתה פטור משיחת נימוס עם המוכרים. אבל ברקע להחלטה הזאת היה המערבון הקלאסי 'שיין' מ-53', של הבמאי ג'ורג' סטיבנס, סרט שאני מאוד אוהב. הגיבור הרע (ג'ק פאלאנס) לבוש כל כולו בשחור, ואילו בגדיו של הטוב (אלן לאד) הם צחורים".

אתה אומר שאתה מתחזה. האם אתה מזדהה עם הגיבור של דיוויד פוסטר וואלאס ב"ניאון ותיק וטוב", שמתחיל במשפט "כל חיי הייתי מתחזה"?

"אני כבר לא קורא. אני מרפרף ומסתכל על הדפים הראשון והאחרון, ומציץ קצת באמצע. אני קונה המון ספרים כבעבר אבל אני לא יכול להקדיש זמן לקריאה. אני רוצה לדעת שהספרים יהיו בספרייה שלי כשאחפש איזה רעיון. אני הולך ומזדקן ואני חייב להספיק לעשות משהו טוב לפני שלא אהיה כאן. זה קריטי".

החלום של אבא

חלק מהעבודות של אקונצ'י באות מתוך הקולנוע. אקונצ'י מסכים עם האמירה הזאת ואף מחדד אותה: "רציתי להיות משורר ורציתי להיות אמן, ולא היה לי זמן להרפתקאות. יכולתי לגנוב אותן מהקולנוע". הוא יכול לדבר שעות על סרטים כמו "הבוז" של גודאר או "אשתקד במרינבד" של אלן רנה, כשהוא מתאר בפרוטרוט סצנות שלמות. הוא לא מתעניין בעלילות אלא בשפה הקולנועית ובתנועות המצלמה. "אני כבר לא הולך לקולנוע כבעבר. הייתי רוצה לראות שוב את סצנות הפתיחה והסיום של 'האדם השלישי' עם אורסון וולס. לאחרונה אהבתי את סרטו של הבמאי גספר נואה, 'אל תוך הריק'. נהדר. היתה בו תנועה מתמדת של המצלמה מתוך הגוף וסביבו, ואל תוך הגוף".

כשהזמן שלך אוזל, אומר אקונצ'י, אתה לא נדרש לזיכרונות הילדות. אבל שם טמונים זרעי הכתיבה שלו, וזאת בזכות אביו, האיש שהשפיע יותר מכל על חייו. "אבי גרם לי לחשוב ולהבין את העוצמה שיש בשפה, והראה לי כמה היא עתירה במשחקי מילים. אבי דיבר כמו האחים מרקס, למשל ב'לילה באופרה', כשהבלש נכנס ואומר לגראוצ'ו שיושב ליד השולחן: 'מי היה כאן?' ומרקס עונה שאף אחד. 'אבל השולחן ערוך (is set) לארבעה', וגראוצ'ו עונה: 'השעון שלי מכוון (is set) לשמונה'. זה מצחיק, וכשאנשים צוחקים הם מרעננים את המחשבה. הם חשבו שהעולם בנוי בצורה מסוימת והנה הם מגלים שהעולם הפוך וזה לא כל כך נורא".

אביו הגיע לאמריקה בגיל בן 11. אמו היתה אמריקאית ממוצא איטלקי. בנם נולד בברונקס, ניו יורק. "לאבי היה שם איטלקי יפה, אמילקרו פריבטו אקונצ'י. הוא לא למד מעבר לבית ספר יסודי, אבל הוא האזין למוזיקה וקרא ולקח אותי למוזיאונים בסופי שבוע. זה לא היה אף פעם ידע אקדמי, אבל זה היה חלק מהעולם שלו. זה גם היה קטע איטלקי. כילד לא ציירתי טוב אבל התחלתי לכתוב בגיל צעיר. הייתי בן יחיד מפונק שנתנו לו הכל, ואם הייתי אומר לאבי שאני רוצה להיות עורך דין או רופא הוא היה פורץ בבכי. הדבר היחיד שהיה חשוב בעיניו היה ספרות, אמנות וארכיטקטורה.

"הגשמתי את החלום שלו, אלא שאבי, שמעולם לא הלך לרופאים, מת מכשל כליות ב-63', לפני שעשיתי משהו ממשי. בדיוק פירסמתי סיפור קצר בכתב עת, כך שהוא ידע לפחות שאני מתעתד להיות סופר".

אקונצ'י מרד בהוריו כשהחליט ללמוד לתואר ראשון בקולג' קתולי. "בחרתי לא ללמוד בקולג' האיטלקי, שהיה צבעוני והומה. בקולג' האירי שלט הלבן והיה משהו במינימליזם הזה; רציתי פוריטניות או אולי טוהר. משהו פשוט יותר". התזה של אקונצ'י לעבודת התואר השני באוניברסיטת אייווה היתה סיפור שהוא אף פעם לא השלים, כי חזר לניו יורק ב-64', וראה ציור של ג'ספר ג'ונס ששינה את חייו.

ג'ונס מוכר בעיקר בזכות הציור "דגל" - דגל ארצות הברית שאותו צייר ב-55' לאחר שחלם עליו. "בגללו נהייתי משורר", אומר אקונצ'י. "וגם בזכות סרטיו של גודאר. באייווה כתבתי סיפורים, וכשראיתי עבודה של ג'ונס רציתי שהמילים יהיו חומר כמו שג'ונס איפשר למספרים ולאותיות להיות חומרים. כשאתה משתמש בקונבנציה כמו דגל או לוח מטרה, הדף הוא מרחב והמילים הן אמצעי תחבורה.

"לא יכולתי לכתוב יותר. הבנתי שניו יורק מהירה מדי בשביל ספרות ומהירה מדי בשביל נובלה, אבל אם אתה חושב על עמוד ועל שיר, זה דבר אחר. ידעתי שלעולם לא אוכל לכתוב בצורה כזאת. עניינו אותי משוררים ניו-יורקים כפרנק אוהרה, שהתפרסם כמי שהיה קל כתיבה. אני זוכר שיר יפה שלו שהתחיל באותיות מודגשות, שבו הוא רואה כותרת בעיתון: 'לנה טרנר התמוטטה'. השורה האחרונה בשיר היתה 'לנה טרנר אנחנו אוהבים אותך, קומי'.

"שיר ניו-יורקי לא יכולתי לכתוב, אבל רציתי לכתוב משהו שנבע מהנוכחות של האמנות החזותית בעיר. חשבתי שאנחנו לא מסתכלים על המילים אלא דרכן, ומה יקרה אם נסתכל בעמוד ובדף כמשטח. רציתי לעבוד מצד ימין שלו לצד שמאל ומלמטה למעלה. השפיעה עלי האמירה של גרטרוד שטיין, שהדרך היחידה שסיפור קצר צריך להסתיים היא שכולם מתים. הייתי מתחיל שיר בנקודה, והשורה הבאה היתה I made my point (הבהרתי את הנקודה). זה היה סוג של משחק, אבל משחק רציני".

האפקט של יצירתו של ג'ונס סלל את הדרך להקמת כתב העת "9 to 0" (מאפס לתשע) על ידי אקונצ'י והמשוררת ברנדט מאייר, שאקונצ'י היה נשוי לאחותה רוזמרי, משוררת אף היא. הגיליון הראשון, שהודפס בלילות במשרד בניו ג'רזי על דפי סטנסיל ויצא באפריל 67', כלל יצירות של משוררים, סופרים ואמנים חדשניים ואקספרימנטליים (בהם סול לוויט, רוברט סמיתסון וג'ונס עצמו). כ-150 עותקים פוזרו בחנויות הספרים ונמכרו בדולר. אקונצ'י חתם כעורך בשם הולדתו ויטו חניבעל אקונצ'י.

שישה גיליונות כתב העת כונסו ב-2006 לספר. במבוא שלו כתבה מאייר איך הכירה את אקונצ'י כשלמדו יחד לתואר ראשון: "כל אחד מאיתנו שאף אז לשנות את העולם". אקונצ'י ואחותה רוזמרי כבר היו זוג. הוא התגייס למרינס וכעבור כשישה שבועות חזר, נרשם לתואר שני באייווה והשניים נישאו. אקונצ'י כתב באותו מבוא, איך באותם ימים נעשה חסכן במילים והרגיש שבכוחו לכתוב רק כדי לסמן את המקום, כלומר את הדף, ואילו שותפתו לעריכה נעשתה יותר ויותר אוטוביוגרפית. כשהשניים נפרדו הוא החליק לשדה אחר לגמרי; חרג מתוך הדף החוצה, והרחק ממנו.

יוצא לרחוב

השירים והטקסטים של אקונצ'י סללו את דרכו לעבודות הרחוב שהתמודדו בצורה ישירה עם סוגיות של אנליזה עצמית ואינטראקציה חברתית. אחרי שגילה שהדף הבודד הוא מרחב, יצא אקונצ'י אל מרחבים גדולים יותר - בתחילה לרצפה ובהמשך אל הרחוב. הוא תר אחר סיבות חדשות לתנועה, הכרעה מחקרית שנשאה אותו לתחום המיצגים, הווידיאו והפרפורמנס תוך שהוא בוחן את גבולות הגוף ואת תחומי החלל שבו הגוף פועל.

"כל העבודות שלי לטוב ולרע היו תמיד מאוד לוגיות", הוא אומר. "השיר האחרון שלי היה דף שנלקח מתוך ספר 'איך לשפר את מהירות הקריאה שלך' והכותרת שנתתי לשיר היתה 'הזמן שלוקח לי ללכת מרחוב 14 פינת השדרה השישית לרחוב 14 פינת השדרה החמישית'. זה היה ניסיון להקביל בין זמן קריאה לזמן הליכה. הכתיבה הוציאה אותי לרחוב".

ב"פולואינג פיס" (יצירת מעקב) מ-69' הוא עקב במשך חודש אחר אנשים ברחוב, עד שהגיעו לבית או נכנסו למכונית. מדי יום שוטט בעיר, כשגיבוריו קובעים את המסלול ואת משך התיעוד במצלמה. ב-71' הוא עשה את "מזח 17" - התמקם בקצה רציף נטוש והפיץ בגלריות את הבשורה שבין השעות אחת לשתיים לפנות בוקר הוא יספר למי שייגש אליו סוד מביש מעברו שיוכל לשמש נגדו. אחרי 29 יום הוא החליט להפסיק להיות מוקד עלייה לרגל.

בעבודה "סנטרס" (מרכזים), מ-71' הוא השתמש במצלמת הווידיאו כבמראה. ב"סידבד" (מיטת זרע) מ-72', העבודה המדוברת ביותר שלו, הוא בנה בגלריה רמפה אלכסונית מעץ שהתמזגה עם הרצפה. במשך שמונה ימים הוא הסתתר מתחתיה מעשר בבוקר עד שש בערב, רק קולו נשמע באוזני המבקרים, בעוד הוא מאונן ומכוון את הפנטזיות שלו למבקרים שצעדו מעל ומכריז, "אני חלק מהרצפה".

העבודה הזאת תועדה בפילם על ידי חבר, ואקונצ'י אומר היום שהוא מצטער על כך. "זו היתה שגיאה. הרי מי שבא לגלריה לא ראה אותי ואף אחד לא אמור היה להתבונן בי במהלך המיצג. לאחר שהסרט שוחרר ניסיתי לקבל את הזכויות בחזרה אבל זה היה מאוחר מדי, והיום הוא נגיש לכל".

ב-74' עשה את "אופן בוק" (ספר פתוח), שבו צילם את עצמו מקרוב כשהוא מנסה להגות ולבטא מילים כשפיו פעור לרווחה. רואים את הלשון, השיניים והשפתיים אך אי אפשר להבין מילה.

מה קרה לך בעקבות "סידבד"?

"שום דבר לא קורה ביום אחד. ב'סידבד' איש מהמבקרים בגלריה לא ראה אותי, ואחרי העבודה הזאת הבנתי שאני לא רוצה לעשות יותר מיצגים, כי מה שחשוב ממני אלה האנשים שהולכים על הרמפה. אז התחלתי לעשות מה שמכנים אינסטליישנס. כבר לא הייתי נוכח. למשל ב-76' הצגתי בגלריה את "Where are we now who are we anyway" (איפה אנחנו עכשיו מי אנחנו בכלל)".

בעבודה זו בנה אקונצ'י שולחן ישיבות מוארך שהתפרץ החוצה דרך החלון של הגלריה כמו מקפצה בבריכה. בראיונות הסביר שזו היתה דרכו להתמקם בחלל וגם לנטוש אותו; לקחת מקום קיים, במחשבה שאולי יצליח להפוך אותו לחלל אחר. הוא חזר ואמר שמאז ומתמיד רצה שהקהל שלו יהיה צרכנים משתתפים ומעורבים.

ב-90', לאחר שהיית לאגדה בעולם האמנות וגם מחולל צרות לא קטן, כולל לנשוך את עצמך בעבודה "טריידמרקס" (סמלים מסחריים) בעקבות מאמר על מות הציור, יום אחד הפנית את גבך לגלריות ולמוזיאונים.

"חברי הטוב דניס אופנהיים, אמן ופסל (פסל שלו, "פיצוץ מתגלגל", ניצב ברחוב ארלוזורוב 101 בתל אביב) מת, וגם טרי פוקס מת. אני ואמנים כמו האוורד פריד ודן גרהאם, כולנו המשכנו לחפש. הרעיון שיש חלל תצוגה ובן אדם בא ומסתכל או הולך סביב הפסל, לא התאים לנו. רצינו לעשות משהו עם האנשים, רצינו למתוח את הגבולות של הגלריה ואת ההקשר האמנותי של העבודות".

אבל האמת היא, שהוא לא רצה יותר אמנות. היה לו קשה עם המסורת של האמנות שלפיה הצופה עומד במקום אחד ולא יכול לגעת ביצירה או להפוך אותה מצד לצד ואפילו לא להריח, שלא לדבר על לטעום. "האמנות נעשתה יקרה יותר מבני אדם, וזה מצב דוחה", הוא אומר. "לאמנות יש פונקציה, וכשאני אומר שאני עושה אמנות אני מתכוון כסוג של אמצעי".

להגמיש את הקירות

עשיית אינסטליישנים, מיצבים, שימשה כמין מסדרון מעבר שהוביל אותו בסופו של דבר לעיצוב ולארכיטקטורה. הוא חלם על מקומות שיגיעו אליהם אנשים שאין להם שום עניין באמנות. "רציתי שהם יבואו למקום שיגרום להם לחשוב פעמיים, ואולי תיוולד במוחם מחשבה חדשה".

למשל, נותן אקונצ'י כדוגמה את פרויקט water pollution control plant בברוקלין, המתקן לשליטה ומחזור מי השפכים של ניו יורק. המתחם מכיל מתקנים ציבוריים למבקרים, כגון מסלול הליכה על שפת הנחל (שעוצב על ידי ג'ורג טראקס) ומרכז מבקרים ובו מזרקה שתוכנן על ידי סטודיו אקונצ'י (הפרויקט, שצפוי להסתיים ב-2014, זכה לתקצוב של ארבעה מיליארד וחצי דולר).

"יושב לו אדם מחוץ לקיר הזכוכית והוא מסתכל ורואה את המים שבאים לעברו, כלומר לכיוון קיר הזכוכית. וישנו אדם אחר, נניח אני, שיושב ממש ליד, ורק הזכוכית מפרידה בינינו, והאיש תוהה אם יש לו יחסים איתי. הוא לא צריך לחשוב אם זו ארכיטקטורה או יצירת אמנות. זה ספסל, ואלה מים. מה שחשוב זה סוג הקהל, והעובדה שפרויקטים שתוכננו ולא הגיעו לידי בנייה יכולים לתת לאנשים אחרים רעיון שאולי יוכלו לפתח ממנו משהו.

"כשאני חושב על הארכיטקטים שהשפיעו עלי, רוב הפרויקטים שלהם לא נבנו. למשל פירנזי, אמן איטלקי מהמאה ה-18, או אטיין לואי בולה משלהי המאה ה-18, או של סטודיו ארכיגראם (שנוסד בלונדון ב-61'). הייתי שמח לו יכולתי לבנות מבנה של פירנזי".

האם אתה מזהה באדריכלות בת זמננו רגישות ואולי מקורות השראה?

"יש ארכיטקטורה מעניינת, אבל מרגע שהבניינים נבנים היא מעניינת פחות. מהרגע שהבניין נבנה משהו נחסם. כשצריך ל'הוריד לקרקע' את הפרויקט הכי שאפתני, צצות בעיות. מוזיאון גוגנהיים הוא אחד החללים הכי טובים בעיר, והרבה פעמים אני עולה למעלה וחושב שאני יכול להלך על המעקה ולא אמות. המקום מעורר פליאה ואני מרגיש שאני יכול לעוף. מרכז רוקפלר היה בטח מדהים כשהוא נבנה, כמו עיר קטנה, ועכשיו זה קניון. יש דרך אחת לבנות היום וזה מחזיר אותי לסרט 'בלייד ראנר'. הערים כה עמוסות, אולי כדאי להיצמד לבתים הקיימים. סוג של פרזיט, para-site, אתר-נצמד".

אפשר לשחק עם המילה פרזיט?

"כן. הצהרתי שאני לא קורא יותר כמו שקראתי. אני יודע שאני מפספס, אבל אני מעדיף לדעת קצת. יש לי מיליון דברים שאני יכול לגנוב מהם, ואני זקוק למבחר טוב כדי שאוכל לשחק בו. המבקר הרולד בלום כתב בספרו 'חרדת ההשפעה', שמשורר שואב מתוך פואמה מסוימת שהוא ממש אהב והוא רוצה לעשות לה גרסה משלו ושאף אחד לא יזהה מאיפה הוא העתיק. הכל מגיע ממקום כלשהו".

מאיזו "פואמה" אתה שואב?

"מפוקנר, שנראה כאילו משפט פרי עטו לא ייגמר לעולם. אתה מבין שנקודה היא מוות, ואתה רוצה להימנע ממוות אז אתה ממשיך לנוע".

האם אפשר לומר שאתה וחבריך חוללתם מהפכה?

"אנשים רוצים שהמעשה שלהם יוכתר כמהפכני, אבל לא על ידם. במובן מסוים, המהפכה אף פעם לא הצליחה. ייתכן שדברים מסוימים השתנו בעולם האמנות אבל זה לא שינה את אופייה וטבעה; עדיין יש גלריות ועדיין העשירים רוכשים אמנות. המרידות של שנות ה-60 היו יותר משמעותיות ממה שאירע בפועל בעולם האמנות. הבעיה עם מהפכות שברגע מסוים, כשיש הרגשה שהדמויות המובילות את המהפכה השתלטו, מישהו כבר יוצא נגדם. אנשים חוללו מהפכות ואחר כך התבגרו".

מהעבודות הארכיטקטוניות שלך מנשבת רוח החופש.

"הדבר הכי גרוע בארכיטקטורה זה העובדה שכשאתה מעצב מקום אתה גם מעצב את ההתנהגות של המבקרים בו. ארכיטקטורה היא סוג של מלכודת. לו הייתי ארכיטקט הייתי שמח אם הייתי יכול לקפל את הקיר כדי שאנשים לא יהיו משועבדים לארכיטקטורה שהם נמצאים בתוכה. הייתי רוצה להגביה את התקרה בחדר שאנחנו יושבים בו. או נניח, להיכנס לחדר שאין בו ריהוט, ואם אני עייף - להישען על הקיר ושהקיר יתקער, וכשכבר לא אהיה עייף אקום והקיר יחזור לקדמותו. אני לא יודע איך לעשות את זה אבל אני בטוח שמישהו יגלה איך עושים זאת".

בפרויקט האי על הנהר באוסטריה כן התחולל שינוי מסוים. "חשבתי שכצופה אתה לא צריך לעשות החלטה להיכנס לתוך מבנה", הוא אומר. "אבל כשבנינו את האי בגראץ ששימש כתיאטרון, בית קפה ואזור בילוי, בהתחלה לא קרה כלום. כשאנשים כבר כן צעדו על המסדרון שהוביל לאי, הבחנתי שהיו שם הרבה מבוגרים והופתעתי".

מדוע?

"מבחינה רעיונית, האי בנוי בצורה פשוטה. התחלנו מהרעיון של תיאטרון במבנה קעור כמו אמפיתיאטרון, ואז חשבנו מה קורה אם אנחנו מסובבים את 'הקערה' ואז היא הופכת לכיפה. הקערה היא תיאטרון והכיפה מכסה על בית הקפה והמסעדה והחלק שביניהם יהיה גן משחקים. זה גרם למבקרים לצחוק. מאחר שאני לא מבין גרמנית, אני לא יודע מה הם אמרו, אבל שמעתי שבמאפייה המקומית יש מאפה שנקרא אי אקונצ'י".

מוזיקה לבניינים

סטודיו אקונצ'י, שהקים את האי, כולל חמישה ארכיטקטים שעובדים על כ-20 פרויקטים בשנה. "בין שמונה לעשרה לא מגיעים לכדי מימוש", אומר אקונצ'י, "ואנחנו בונים כעשרה".

הפרנסה העיקרית שלו היא לאו דווקא הסטודיו. "אני מתפרנס מהוראה. לפעמים אני מרגיש שהייתי שמח יותר אם לא הייתי מכין בזמנו תיעוד של המיצגים שלי. מיצגים מתרחשים בזמן ובמקום מסוים, וכל שעתוק שלהם פוגע בהקשר שלהם. אבל היום אני מרוויח די כסף ממכירת השכפולים הללו, של 'סידבד' ושל 'איפה אנחנו עכשיו'".

גם הסטודיו, כמובן, מרוויח כסף. "האי בגראץ היה הפרויקט היקר ביותר. מה שאני שוכח הכי הרבה זה כסף. אני מוציא כסף על פרויקטים אבל לא מבזבז על דברים אחרים. אנחנו בטח מפסידים כסף כל הזמן".

בראיון שנתת לפני חמש שנים לא ידעת מה זה בלקברי.

"נכון. היום יש לי אייפון אבל אני משתמש בו רק כטלפון. אני לא בפייסבוק. אולי אני צריך להיות. מעולם לא השתמשתי בביטוי טוויטר ולא מזמן שמעתי על המונח בהקשר של האמן הסיני היי וויי וויי, שנעצר באפריל והמשטרה הרסה את הסטודיו שלו".

אתה מתחבר לתוכניות ריאליטי?

"לפעמים אני צופה בזה, אבל קצת. כשהכל זמין, זה מקשה על יכולת השיפוט, אבל אולי שיפוטיות לא חשובה כל כך כמו שחשבנו בעבר. נהר של מידע משמעו שאתה כבר לא יכול להחליט מה הכרחי, מה טוב ומה רע. מצד אחד זה הופך את הכל לבלתי-ניתן להערכה, וזה עולם בלי קדמת במה. אולי זה מבלבל, אבל ייתכן שזה יוביל למשהו בעתיד".

הווידיאו-ארט שאתה וחבריך כוננתם בשנות ה-60 כבש את האמנות העכשווית. איך אתה מתייחס לזה?

"אני רציתי שלעבודות הווידיאו שלי תהיה תפוצה מוגבלת, כמו שאתה לא יכול לשכפל אלף ציורים. מצד אחר, אין לי התנגדות שהדברים עולים ברשת או ביוטיוב. אני מבין שאמנים מוכרים עבודות וידיאו במאות אלפי דולרים. אין בזה היגיון. אני לא הולך למוזיאונים וקשה לי להתייחס לאמנות בת זמננו ברצינות, לכן יצאתי מעולם האמנות. אני לא רואה עבודות וידיאו אבל יש לי הרגשה שדברים חוזרים על עצמם. יש אמן, כריסטיאן מרקלי, שעוסק בקשר בין מוזיקה לאמנות, שאני רוצה לראות עבודה שלו".

הוא צרכן מוזיקה, ומעדיף בימים אלה מוזיקת נויז יפנית. "היתה מוזיקה אלקטרונית בשנות ה-60 וה-70, ונעשה שימוש במקצבים קלאסיים. עכשיו זה בהקשר פופי ויש כמה מוזיקאים מעניינים כמו ולדיסלב דיליי. זה לא שאני נרתע ממוזיקה מזמנים קודמים. מוזיקה היא אווירה, כמו האוויר, ואני מרגיש שאם נקשיב למוזיקה של זמננו, נעשה ארכיטקטורה טובה יותר.

"מוזיקה וארכיטקטורה דומות כי שתיהן סובבות אותנו. פגשתי פעם את דיליי, שזה לא שמו האמיתי של המפיק הפיני הזה שחי בברלין. התעניינתי במוזיקה שלו והוא אמר לי שהוא לא בטוח שהוא רוצה להקליט דברים. הוא מעדיף להשתמש במוזיקה שלו כחלק מהריהוט וכחלק מהחלל, וחשבתי שאולי נוכל לעשות משהו ביחד".*

הדימויים באדיבות סטודיו אקונצ'י

d_karpel@haaretz.co.il



ויטו אקונצ'י. אני הולך ומזדקן ואני חייב להספיק לעשות משהו טוב לפני שלא אהיה כאן. זה קריטי


אקונצ'י, 84'. אני לא קורא יותר כמו שקראתי. אני מעדיף לדעת קצת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו