בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החוקרים טוענים: עושר ואושר לא הולכים ביחד

חרדה מניצול, פחד משעמום, בעיות באמון וזלזול מהסביבה. יש עליכם 25 מיליון דולר מיותרים? מתברר שלעושר מופלג יש מחיר

תגובות

האם עושר רב מביא עמו תחושה של הגשמה עצמית? לפי מחקר מקיף שנעשה בבוסטון קולג' התשובה היא לא. לראשונה, דובבו חוקרים את העשירים ביותר - אנשים שהונם מוערך ב-25 מיליון דולר - לדבר באופן גלוי על חייהם. התוצאה היא רשימת חרדות ארוכה להפתיע: תחושת בידוד, חששות בענייני עבודה ואהבה, ובעיקר, דאגה לילדים.

הדבר אושר במהדורת 2008 של מגזין "SuperYacht World": כסף לא יכול לקנות אושר. בעמוד 38 של "המגזין הבינלאומי לסופר-יאכטות של כבוד" - ואם אתם לא יודעים מה הופך יאכטה ל"סופר-יאכטה", אתם לא יכולים להרשות לעצמכם להיות באולם התצוגה - הוצגה ה"מרתה אן", יאכטה שמחירה 125 מיליון דולר, אורכה 70 מטר ועל סיפונה 20 אנשי צוות. גודל חדר השינה המרכזי כגודל הבית שלי ועיצוב הפנים הצעקני היה גורם אפילו לסדאם חוסיין להסמיק. הידיעה על "מרתה אן" פורסמה בשבוע הגרוע ביותר שעבר על מדד 500 S&P (מדד 500 התאגידים האמריקאיים הגדולים) מאז 1933, כשערכו ירד ב-1.4 טריליון דולר במהלך השבוע, סכום השווה לכ-2,240 סירות "מרתה אן" מדי יום בשבוע.

איור: אמיתי סנדי

למרות זאת, אחד מהכיתובים שהתלוו לתמונות הראוותניות נגע בחרדת המעמד שמייסרת אפילו את אילי ההון הגדולים ביותר. "ממרומי היאכטה", הבטיח הכיתוב, "אורחים יוכלו להביט מטה כמעט על כל יאכטה שהיא". כמעט כל יאכטה שהיא! אפשר לדמיין את רתיעתו של הבעלים הפוטנציאלי מהצהרת ויתור שכזאת, ואת הכאב שמסבה לו הידיעה כי תמיד יהיו סופר-יאכטות שהן יותר "סופר" משלו, ולפחות מיליארדר אחד בסן-טרופז, נניח, יוכל להשקיף מירכתי היאכטה שלו מטה על ה"מרתה אן".

אל הממון מוצג משכבר הימים כאל שקר, ואת הלקח הזה אפשר היה לחזור וללמוד באותה הכתבה ב"SuperYacht World". עוד מקום שעוסק בעניין הוא המרכז לחקר עושר ופילנתרופיה בבוסטון קולג'. במשך ארבע שנים, תמכה קרן גייטס במחקר שערך המרכז ונועד לבדוק כיצד העשירים האמריקאים חושבים וחיים, ובאופן ספציפי יותר, כיצד, מתי ובאיזו מידה הם מבצעים את המעבר מצבירת הון לתרומתו. הפרויקט הניב את אחד המסמכים המרתקים בהיסטוריה של המרכז: סקר שהזמין את העשירים ביותר לכתוב בחופשיות על האופן שבו עיצב העושר את חייהם ואת חיי ילדיהם. תחת מגן האנונימיות, חיברו המשתתפים רשימות בנות כמה מילים ועד כמה עמודים שבהן דיווחו באופן חופשי על הכמוסים שבפחדים, על התקוות והחרדות.

בקומה החמישית של אולם מק'גין בבוסטון קולג', נחים בתוך שלושה אוגדני פלסטיק 500 עמודי משוב. אותם המסמכים מהווים את מה שראש המרכז, הסוציולוג פול ג' שרביש, מכנה "מדגם יוצא מן הכלל של וידויים, זיכרונות ודברי הצטדקות" מאת הסופר-עשירים (החוקרים מודים שהמדגם הזה לא מייצג; הוא נוטה באופן בלתי נמנע לכיוון עשירים מהסוג שמוכן להתוודות בכתב). כ-165 בתי אב השתתפו בסקר, ל-120 מתוכם נכסים בשווי 25 מיליון דולר לפחות. שוויים הממוצע של המשתתפים הוא 78 מיליון דולר; שניים מדווחים כי הם מיליארדרים. המטרה, אומר מתכנן השאלון, היתה לבודד לצורכי מחקר את אלה שנהנים מביטחון כלכלי מוחלט או כאלה שנמצאים בדרך לשם. רוב המשתתפים בסקר עשירים במידה כזאת שלנוכח כל קטסטרופה שהיא, למעט אחרית הימים, יוכלו עדיין לאכול פילה שאטובריאן בזמן שכולנו נצלה עכברושים במדורות בפחי אשפה.

אהבה תלויה בדבר

תוצאות המחקר טרם פורסמו, ואת הגישה לחלקים ממנו קיבלנו בתמורה להקפדה יתרה שלא לחשוף את זהות המשתתפים. שם המחקר הוא "ההנאות והדילמות שבעושר", אך לאור העובדה שההנאות מובנות מאליהן, מתמקד המחקר בראש ובראשונה בדילמות. עולה ממנו כי המשתתפים אינם שבעי רצון באופן כללי, וכי כספם גרם להם לחרדות עמוקות הקשורות לחיי האהבה, העבודה והמשפחה. לעתים קרובות הם חשים חוסר שביעות רצון אפילו מרמת העושר שלהם. רובם עדיין לא מחשיבים את עצמם בטוחים מבחינה כלכלית; כדי להגיע לכך, הם אומרים, עליהם להגדיל את רכושם ברבע לפחות (זכרו: מדובר באוכלוסייה ששווי נכסיה מוערך במיליוני דולרים ויותר). משתתף אחד, יורש של הון עתק, אומר שאמונתו בנצרות היא הדבר הכי חשוב לו, ושהשאיפה הגדולה ביותר שלו היא "לאהוב את האל, את משפחתי ואת חברי". הוא גם דיווח שלא ירגיש בטוח מבחינה כלכלית לפני שיהיו לו מיליארד דולר בבנק.

תלונות כאלה נשמעות לכאורה מגוחכות. אולם כמו שהגוף האנושי אינו מסוגל להתמודד עם השכיחות הרבה של שומן טראנס וסוכרים, והוא יחשוק בצ'יזבורגר נוסף גם כשלא כדאי לו, המוח האנושי, כפי הנראה, לא מסוגל להתמודד עם כמות עודפת של כסף, ורוצה עוד ועוד, גם לאחר שהעושר הופך לנטל יותר מאשר לנחמה. נאספו די נתונים פסיכולוגיים כדי להוכיח שגם ההנאה שבצריכה נשחקת לאורך זמן ותלויה במידה רבה בהקשר שבתוכו היא מתבצעת. רובנו, למשל, מפנקים את עצמנו מדי פעם בהתפרצויות של צריכה שקולה עד מופרזת - טיפול בספא, ארוחת ערב במסעדה יוקרתית, מסע קניות. אולם במקרה של העשירים ביותר, צורות צריכה כאלו עשויות להפוך לשגרתיות עד כדי כך שהן מאבדות כל יתרון פסיכולוגי. ובמילים אחרות: מותרות, כשהם יומיומיים, מפסיקים להיות מותרות.

כשמצרפים אותן ביחד, התשובות לסקר יוצרות טיעון משכנע, שאפשר לנסחו כך: להיות עשיר להפליא זה לא הרבה יותר מספק מאשר להיות "רק" אמיד. נוסף על צרות אחרות, המשתתפים בסקר דיווחו כי הם מרגישים שאיבדו את הזכות להתלונן על כל דבר שהוא, מהחשש שיישמעו - או יהיו - כפויי טובה. הורים חוששים שילדיהם יהפכו למפונקים שחיים על קרן נאמנות אם הירושה שלהם תהיה גדולה מדי, או ינטרו להם טינה לעד במידה שיעבירו את הירושה הזאת (או חלק ממנה) לצדקה. המשתתפים סיפרו גם שמערכות יחסים שמחוץ למשפחה השתנו בעקבות העושר שלהם ולעתים אף נעשו תלויות בו. "מעט אנשים יודעים עד כמה אני עשיר, ולו ידעו, ברוב המקרים אני מאמין שזה היה משנה את היחסים בינינו", כתב אחד המשתתפים. משתתף אחר כותב, "אני מתחיל לתהות כמה אנשים שאנחנו מכירים היו מתרחקים מאיתנו לו היו חושבים שהם לא יכולים להשיג מאיתנו יותר שום דבר".

רוברט א. קני, פסיכולוג ואחד ממתכנני הסקר, אומר שעושר קיצוני יכול לשלול כמה מההנאות הבסיסיות בחיים. לדוגמה, ישנם אנשים עשירים שאינם שמחים לקראת החגים, "משום שתמיד מצפים מהם להעניק מתנות ממש יקרות". כשאתה מיליונר, אומר קני, מתנות יקרות בקושי עונות על הציפיות. "זאת היתה מתנה נחמדה", עשוי להגיב בחמיצות מי שקיבל אותה, "אבל בשנה שעברה, נתת לי מכונית". אנשים אחרים "מהללים עושר וחושבים שאנשים עשירים הם יותר חכמים, נבונים, מבורכים או קלישאה חבוטה אחרת", מסביר אחד מהמשתתפים בסקר. "אני חש בר מזל במיוחד, אבל קשה לשכנע אנשים אחרים שאינם עשירים שאין בזה שום דבר מעבר לכך... החידוש שבכסף נשחק".

היישר מהמסדר הישועי

שרביש, המנהל והסוציולוג של המרכז, בן 64, אב לשלושה ילדים בוגרים ובעל משרד עמוס ספרים המשקיף אל הקמפוס של בוסטון קולג', הוא מדטרויט, אבל הקול שלו נשמע קצת כמו זה של המוסכניקים המעלים תוכנית רדיו בבוסטון. ובגלל השפם שהוא מטפח והסווטשירט הדהוי שהוא לובש, הוא אכן נראה יותר כמו מוסכניק מאשר כמו מישהו שמנתח כל היום את ההשלכות הפסיכולוגיות שיש לסכומים בלתי נתפסים של כסף. לעתים קרובות הוא מרכיב שני זוגות משקפיים, אחד על גבי השני, כדי להגדיל את הכתוב על מסך המחשב שלו.

אם לשפוט על פי עברו, שרביש אינו המועמד ההגיוני לחקר העשירים. כשהיה צעיר עבר הסמכה לכמורה במסדר הישועי ובראשית 66' נדר את נדר העוני. הוא הוסמך בשנת 75' ושימש ככומר במרכז הקתולי בקמפוס אוניברסיטת וויסקונסין בזמן שלמד שם לדוקטורט בסוציולוגיה. אבל ב-81' גילה שדרישות הכמורה, כמו פרישות, מעיקות מדי ופרש מהמסדר, כשהוא מחליף אחת ולתמיד את החיפוש אחר אוצרות שמיימיים במחקר על אוצרות ארציים. למרות זאת, במחקרו על העשירים הוא משתמש לעתים קרובות במסורות מהנצרות (כמו גם מהבודהיזם) ומתבל אותו בקטעים בלתי מתורגמים בלטינית ויוונית, וציטוטים ממיסטיקנים צרפתים.

בשלב מוקדם בקריירה האקדמית שלו, היה שרביש סוציאל-דמוקרט מושבע, אבל בערך ב-90' החל לראיין אנשים עשירים והחליט שהאינסטינקט המרקסיסטי שגרם לו לבקר אותם היה מוטעה. "הבנתי שטוב ורע נחלקים באופן שווה לאורך כל הספקטרום הכלכלי והם אינם ייחודיים לעשירים או לעניים", הוא אומר. מאמרים שכתב לאחרונה, רבים מהם ביחד עם ג'ון הייבנס, מנכ"ל-שותף וחוקר בכיר במחקר, זיכו במידה רבה את העשירים מהאשמה שהם יותר קמצנים מהלא-עשירים (הם לא, טוענים שרביש והייבנס: ככל שאנשים מטפסים מעלה בסולם העושר, כך הם מעניקים חלק גדול יותר מנכסיהם).

למרות ששרביש מגן על העשירים, הוא מסרב באופן נחרץ לחלוק להם כבוד. הוא אוהב לצטט מספר מימרות בהקשר הזה, למשל: "כסף הוא כמו אש: הוא יכול לחמם את כפות הרגליים או לשרוף את הגרביים". בתלונות*** שמעלים המשתתפים העשירים בסקר, הוא מזהה, לטענתו, הדים של דמויות מדתות שונות. למשל בודהה, שוויתר על חיים של נסיך רודף נשים כדי להגיע להארה; ושל איגנטיוס הקדוש, האציל הבאסקי שחי במאה ה-16, שדחה את חיי העושר והקים את המסדר הישועי ששרביש עצמו חבר בו.

"האנשים האלה", אומר שרביש ביחס לסופר-עשירים, "מנסים לברר: האם יש לי מה שאני רוצה באמת? האם אני דופק לילדים שלי את החיים? יש להם את הכמות, עכשיו עליהם להבין את האיכות שבמאווייהם. לא כולם אומרים את זה - חלקם תקועים בשלב הרבה יותר מוקדם. אבל זה מה שקורה, בין אם הם מכירים בכך ובין אם לאו".

זרע בר מזל

בתחילת 2009, כ-115,000 בתי אב בארצות הברית נהנו מהון של 25 מיליון דולר או יותר - מספר גדול פי שלושה מההערכה שהתקבלה ב-89', לפי אותו המרכז. בתוך הקבוצה הזאת, ההבדל החד ביותר מתקיים בין אלה שירשו הון התחלתי ובין אלה שהרוויחו אותו. הראשונים חברים במה שהמיליארדר וורן באפט כינה "the lucky sperm club" (מועדון הזרע בר המזל). יורשים אלה מפגינים לעתים את השחצנות הסטריאוטיפית שנלווית לפריבילגיה - מכוניות מהירות, אורח חיים ראוותני - אבל אלה מביניהם שיש להם יכולת לבחינה עצמית, התמודדו עם החשש שמא תחסר להם המוטיבציה הדרושה כדי להגיע להישגים בחיים או כדי לצאת מהצל של הוריהם.

משתתפים שהרוויחו את הונם במו ידיהם פחות מודאגים מהערך העצמי שלהם. אבל שלא כמו היורשים, עליהם להתמודד עם שינוי מהותי בחייהם - במעבר מהעולם השגרתי לעולם שבו עבודה נעשית מרצון ולא מתוך הכרח. במסגרת המציאות החדשה, יש חברים שנעלמים, ואחרים - הנמשכים לעושר החדש - צצים יש מאין. ישנה תת-קטגוריה נוספת: של אנשים שהתעשרו כמעט במקרה. כאלו שחתמו עם החברה הנכונה בעיתוי הנכון וקיבלו אופציות בלתי צפויות ("סינדרום עושר-פתאומי", כפי שהוא נקרא לעתים). עושר שכזה יכול לגרום לפעמים לתחושה כאילו התקבל בירושה, אבל במקרים האלה לא מדובר ב"זרע בר מזל", אלא בהחלטה מוצלחת בתחום הקריירה.

יהיה מקור העושר אשר יהיה, עניין אחד המשותף לכל העשירים הוא אלרגיה חריפה לדיון פומבי בבעיות שלהם. קני אומר שלאחר שסיפר לכמה מהמשתתפים בסקר שהוא עומד לשוחח עם עיתונאי, היה משוכנע שהם שינו את לוח הזמנים שלהם כדי להימנע מכל קשר אפשרי איתי. לבקשתו שלו לשיתוף פעולה המשתתפים נענו בחיוב, בין היתר משום שהוא מעניק ייעוץ מקצועי לעשירים במסגרת North Bridge Advisory Group, חברת ייעוץ העובדת עם אנשים פרטיים על מקרים מורכבים של כספים וירושות.

כמו שרביש, גם קני - בן 58, בעל שיער מאפיר ואופי שליו של אדם המעביר את זמנו בהאזנה לאנשים עם בעיות חמורות משלו - עשה תפנית וכיום הוא חוקר את העשירים. במשך שני עשורים היה יועץ למבוגרים שעבדו עם ילדים בסיכון, רבים מהם עניים, תפקיד שאותו הוא זוכר בחיבה ואף שקל לשוב אליו. ב-2001, הובילה אותו שיחת טלפון מעמית לארגון "יותר מכסף" שהקימה קבוצת יורשים כדי לסייע לעצמה להתמודד עם בעיות פסיכולוגיות הקשורות לעושר. הוא גילה כי לעשירים - ובעיקר ליורשים של הון עתק - יש מערכת דאגות הייחודית להם, וכי הם עומדים בפני קושי נוסף הטמון בידיעה כי אנשים רבים רוחשים להם בוז או קנאה. "לעתים קרובות המילה עשיר (Rich) הופכת לכינוי גנאי", אומר קני. "היא מתחרזת עם bitch (כלבה). הייתי בחדרים וראיתי אנשים קמים ועומדים, 'אני בוב קני, ואני עשיר', ופורצים בבכי".

הוא לא הראשון שמגדיר את העשירים כקבוצה פגיעה מבחינה פסיכולוגית - הפסיכיאטר רוברט קולס הקדיש את הכרך החמישי בסדרה שזיכתה אותו בפרס הפוליצר, "Children of Crisis", ל"אמידים ולעשירים באמריקה", אלא שקני הפך ליועץ מבוקש לעשירים; מישהו שיכול להאזין לדאגות הייחודיות להם ולהפגין אמפתיה. "הם יכולים להגיד לי, 'עובר עלי יום ממש רע', ואני לא אגיד להם בהתרסה, 'טוב, אז למה שלא תיתן לי את הכסף שלך?'" הוא מסביר. "הם לא נתקלים בזה לעתים קרובות".

"לפעמים אני חושב שהאנשים היחידים במדינה הזאת שדואגים לכסף יותר מהעניים הם העשירים במיוחד", אומר קני. "הם חוששים להפסיד אותו, הם חוששים מאיך שהוא מושקע, הם חוששים מההשפעה שתהיה לו. וככל שנוספים עוד אפסים לסכום, כך הדילמות גדלות".

באופן טיפוסי, הוא אומר, החרדה מופיעה אצל היורש בתחילת גיל ההתבגרות, ופורחת כשהוא מגיע לקולג', כאשר החברים שלא מודעים לעושר שלו, מתנהגים אליו כאל אדם "רגיל". הוא עשוי להסתיר את העושר לזמן מה, עד שבשלב מסוים הוא נחשף ולפתע חבריו מתייחסים אליו אחרת. במקרים מסוימים, היורש אפילו לא מודע לרמת העושר שלו.

"הוא יכול להיות בן 21", אומר קני, "ויום אחד האפוטרופוס שלו ייפגש איתו ויאמר לו, 'ככה זה הולך לעבוד. אתה עומד לקבל כך וכך מיליונים היום, וכך וכך מיליונים כשימלאו לך 30'. ואז הוא יצטרך לחזור לקולג' ולהתמודד עם חבריו ועם חייו כאדם עשיר". לעתים קרובות, אומר קני, בשלב זה יחווה היורש מצב של "היסחפות", היינו שגרת חיים ללא קריירה או מטרה - מצב שעלול להימשך, במקרים חמורים, כל חייו.

בעיית ההידמות

תלונה שקני שומע בדרך כלל בקליניקה שלו ונמצאו לה הדים בתוצאות הסקר היא תחושת הבידוד שעושר רב עלול לחולל. "עושר יכול להוות מחסום בפני יצירת קשר עם אנשים", כותבת בת-זוגו של אשף בתחום ההיי-טק שהונו מוערך בכ-80 מיליון דולר. "הוא גורם לתחושה שאי-אפשר לשתף אחרים בדברים שמעוררים מתח בחייך ('אם רק הייתי יכול להתחלף איתך ועם הבעיות שלך'), ומעבר לכך, תמיד נוצרת אי נעימות סביב השאלה מי אמור לשלם במסעדה".

דימוי הילד-העשיר-המסכן מובן מאליו כמעט, ולמראית עין גם הגיוני לחלוטין, עד כי העשירים בעצמם מפנימים אותו, וכתוצאה מכך חשים אי-נוחות באינטראקציה עם אנשים לא-עשירים. וכך, ברגע שאנשים חוצים סף כלכלי מסוים, יש להם נטייה להתרועע עם דומים להם; ליהנות מחברתם של אנשים כמוהם שיודעים שכסף יכול להקל על מעמסות מסוימות ועל אחרות לא. עם זאת, עלולות להיווצר בעיות בקרב אלה שנמצאים בקצה הנמוך של סקאלת העשירים ביותר: מישהו, למשל, שיש לו "רק" חמישה מיליון דולר יכול למצוא את עצמו מתחבר עם "שווי מעמד" כלכלי שהונם, למעשה, גדול פי 20 משלו, ולחוש לחץ להוציא סכומים בהיקף דומה. אולי זו הסיבה לעובדה שמציין רוברט פרנר בספרו "Richistan" מ-2007, שלפיה 20 אחוז מבתי האב ששווי נכסיהם נע בין מיליון לעשרה מיליון דולר הוציאו בשנת 2004 את כל הכנסתם - או יותר ממנה - במירוץ מטורף להדביק את הקצב של חבריהם החדשים.

"אחד המשפטים העצובים ביותר ששמעתי", מספר קני על תקופתו כיועץ לעשירים, "הוא כאשר נאמר ליורש, 'מותק, לעולם לא תצטרך לעבוד יותר'". הכרזה כזאת נעשית לעתים קרובות על ידי סבים עשירים לנכדים שלהם, ורק לעתים נדירות היא נשמעת חיובית באוזני השומע כפי שהיא נשמעת לזה שאומר אותה. עבודה היא הדבר שממלא את יומם של רוב האנשים, והיא זו שמספקת את ההקשר שבו הם מתקשרים עם אחרים. חיים ללא עבודה - נוחים מבחינה כלכלית ככל שיהיו - יכולים בקלות להפוך לחסרי תכלית, לחיים של ניכור. העובדה שרוב האנשים מדמיינים חיים נטולי עבודה כגן עדן לא בהכרח הופכת את החוויה בפועל לנעימה.

התקדמות בקריירה היא קנה המידה המקובל שעל פיו רוב האנשים מודדים הצלחה, וללא קנה המידה הזה, קשה יותר להעריך אם חלוקת הזמן של אדם מוצלחת או לא. "חופש כלכלי יכול לעורר חרדה והססנות", כותב אחד מהמשתתפים בסקר של בוסטון קולג'. "במהלך חיי חשתי חוסר ביטחון לגבי היכולות שלי משום שירשתי כסף". אם העשירים כן עובדים, הם מרגישים לפעמים שעמיתים לעבודה בזים להם משום שהם "לוקחים משרות מאנשים שזקוקים להן באמת". העשירים גם עוזבים מקומות עבודה מהר יותר מאחרים, בגלל הסיבה הפשוטה שהם יכולים להרשות זאת לעצמם. קארן וייסגרבר, יועצת בכירה במרכז שעובדת גם עם קני בנורת ברידג', מספרת על יורש שהעניקה לו ייעוץ, בעל תואר שני במינהל עסקים ממוסד נחשב ואדם אינטליגנט בהחלט. אף על פי כן, הוא נדד ממשרה למשרה בתחום ההיי-טק, כאשר "בכל מקום עבודה, היה מתרחש בשלב מסוים שינוי כלשהו, שאלו שחייבים לעבוד למחייתם היו לומדים לסבול אותו", מספרת וייסגרבר, "ואילו הוא היה אומר לעצמו, 'אני לא רוצה להתמודד עם זה'".

במקרים אחרים, עובדים עשירים מגלים כי עבודתם נתפסת כהצגה. אחת מהמשתתפות בסקר שעבדה בעבר בארגון ללא מטרות רווח אומרת כי אם היתה חוזרת לעבוד, היתה חשה חוסר ביטחון בנוגע למעמדה. כתוצאה מכך, הרגישה שאינה יכולה לעסוק במשרה מלאה במקצוע היחיד שבו יש לה הכשרה. ספק עצמי דומה מייסר כמה מהמיליונרים ה"פתאומיים" שהשתתפו בסקר, שצברו את הונם כמעט במקרה. "גיליתי במקרה את מכרה הזהב כשבחרתי לעבוד בחברה הנכונה ברגע הנכון, מעולם לא חשבתי שאני בעצמי הרווחתי את הסכום העצום הזה", כותב אחד. "רק עכשיו אני מרגיש כאילו אני קולט את העניין".

פרויד צדק

בדיוק כפי שעושר יכול להחמיר, במקום להקל, לחצים הקשורים לעבודה, כך הוא עלול גם לסבך סיפורי אהבה. לפי קני, בתחום הזה הבעיות הן "הכלל ולא היוצא מן הכלל". למרות הביטחון הכלכלי שהון רב מספק, נושאים הקשורים לכסף הם לעתים קרובות הגורמים הישירים לכישלון של נישואים או מערכות יחסים משמעותיות. אחת המשתתפות בסקר, אם לילדים, כותבת שהיא חוששת שבני הזוג של בנותיה עלולים להרגיש "חסרי אונים", וכי "תפקידם כמפרנסים נלקח מהם". אנשים עשירים משני המינים נזהרים מנצלנים - "הוא אוהב אותי, או את הכסף שלי?" - אבל בו-בזמן חוששים כי החשדנות הזאת עלולה למנוע מהם לקבל חיבה אמיתית. וייסגרבר מתארת לקוח שקיבל הסכם ממון יומיים בלבד לפני החתונה שלו - טופס סטנדרטי שניתן לכל מי שמתחתן עם אדם מהמשפחה של אשתו. "זה כמו להתחתן עם משפחת המלוכה", היא אומרת, "משפחה עם חוקים ומנהגים משלה, שמבחינתה החתן עשוי להיות הערת שוליים מסובכת ותו לא".

סוגיה שעולה לעתים קרובות, אומר קני, היא באיזה שלב במערכת היחסים הצד העשיר "צריך" לחשוף את מעמדו הכלכלי - גילוי טעון, לדבריו, כמו לספר לדייט שלך שיש לך הרפס. "מתי מספרים למישהו שיש לך סכומי עתק?" הוא מעלה שאלה רטורית. "אם תספר מוקדם מדי, תחשוש שהצד השני מעוניין בך בגלל הכסף. אם תחכה יותר מדי, האם בן-זוגך יוכל לסמוך עליך?"

"פרויד צדק", מסיק קני, "אהבה ועבודה הם שני הדברים שאתה חייב לעשות בחיים". ועושר רב, לדבריו, פוגע בשניהם לעתים קרובות.

ואולם, הנושא שהכי מדאיג את הסופר-עשירים כמעט ללא יוצא מן הכלל הוא הילדים שלהם. רבים חשים הקלה משום שהחינוך של ילדיהם מובטח, אך מודאגים מכך שהכסף ידכא בהם את יצר השאפתנות. כשיש כסף, "קיים סיכון שהילדים יקבלו תמונה מעוותת של העולם", כותב אחד המשתתפים. משתתף אחר מודאג ש"כסף יכול לקלקל אותם - לתת להם תחושה של זכויות יתר; למנוע מהם לפתח רגשות כמו אמפתיה וחמלה".

העשירים "רוצים שילדיהם יעשו בחירות נבונות", אומר שרביש, "משום שזה הדבר שבו הם לא יכולים לשלוט". קני, שמקבל לייעוץ בעיקר יורשים, אומר שבמקרים רבים ההורים מבחינים בתמרורי האזהרה במהירות משום שהם בעצמם התמודדו עם אותן ההתנסויות. "הם לא חושבים שהילדים שלהם נטולי מוסר. הם פשוט יודעים שאין הרבה קווים מנחים בעולם שבחוץ, משום שכולם חושבים שאם יש לך את כל הכסף הזה, החיים שלך קלים. ואם החיים שלך לא קלים - מה לכל הרוחות לא בסדר אצלך?"

הורים עשירים רבים קובעים את הירושה לילדיהם כך שיקבלו אותה במנות קצובות, במועדים שיבטיחו כי לא תהיה להם ברירה אלא למצוא לעצמם מקצוע. אבל האסטרטגיה הזאת לא עובדת, טוען קני, משום שהילדים תמיד יודעים שהכסף ממתין להם, ובדרך כלל גם החברים שלהם יודעים. "אנחנו מנסים לגרום לילדים שלנו לקחת חלק במטלות הבית", מתלונן אחד מהמשתתפים בסקר, אבל קשה לגרום להם לכסח את הדשא כאשר "יש לנו גנן במשרה מלאה". אפילו אם ההורים מצליחים להקים קרן על מנת לחלק את הירושה לפי תחנות שונות בחיים - קבלת תואר, מציאת עבודה, הקמת משפחה וכו' - הם מסתכנים בגרימת סכסוכים בין-דוריים מרים. כפי שמסביר משתתף בסקר, בן למשפחה עשירה, "גדלתי עם אבא שמעולם לא רצה לוותר על השליטה על העסק שלו אבל תמיד נופף מולי בהזדמנות שאכנס לנעליו". אשתו מוסיפה: "קשה להשיג תחושה של עצמאות כלכלית כשהוריו של בן-זוגי אוחזים בשליטה על הירושה של ילדינו".

ככל שהם מתבגרים, ילדים רבים למשפחות בעלות אמצעים לוקחים סיכונים רבים מדי, משום שהם יודעים שלכישלונות השלכות מועטות; או שהם נמנעים מלקחת סיכונים בכלל, מפני שהם מרגישים בטוחים ברווחתם הכלכלית. קני אומר שהם, כמו הוריהם, עלולים להשתעמם במשרה קבועה ולזגזג בין עבודות ללא השלכות. זאת, עד שהם מגיעים לגיל 50 ומגלים שיש להם קורות חיים של חובבנים וכי לא הותירו את החותם שקיוו להותיר. "הם מגיעים לגיל 50", אומר קני, "ולפתע הם אומרים לי, הן בקשר לחיי האהבה שלהם והן בקשר לחיי העבודה, 'אני חייב להפסיק ללחוץ על כפתור האתחול'".

בסופו של דבר, אומרים שרביש וקני כאחד, רוב האנשים העשירים מגלים את הסיפוק שבפילנתרופיה. הייבנס, המוביל את הסקרים והניתוחים הסטטיסטיים בנושא עושר ופילנתרופיה, מציין כי כמעט כל המשתתפים בסקר של בוסטון קולג' היו בעלי קרנות משפחתיות או קרנות אחרות, והשקיעו בממוצע 11 מיליון דולר בקרנות הללו, נוסף על תרומות פרטיות.

אבל החוויה של חלוקת ההון - מעבר להיותה מהנה ומעצימה - עוזרת ללמד את המעניק שהכסף מהווה לעתים נטל. אם הוא ניתן בחוסר זהירות, הוא אף עלול להזיק למי שמקבל אותו. כל מי שעמד אי פעם מול מקבץ נדבות מכיר את תחושת ההיסוס כשהיד נשלחת אל הארנק, והתהייה אם זה הרגע הנכון והאדם הנכון לתת לו את הכסף. הדילמה גדולה יותר ככל שהארנק תפוח יותר.

* * *

הסקר יכול ללמד את כולנו כמה דברים. בוב קני אומר שהוא תומך בתובנה שיש לו לגבי הסופר-עשירים מזה שנים: שהעושר שלהם לא תמיד ראוי לקנאה, ובהחלט לא שווה להקריב עבורו את כל החיים. "אם נוכל למסור לאנשים קצת יותר מידע, כך שיידעו שגם אם יהיו בעלי הון של 20 או 200 מיליון דולר לא בהכרח יהיה להם את כל מה שקיוו לו, אז אולי הם סוף-סוף יתמקדו בדברים שיהפכו את העולם למקום טוב יותר ויסבו לעצמם שמחה אמיתית, במקום בניסיונות אובססיביים להתעשר", אומר קני.

בספרם משנת 1873, "The Gilded Age" (ימי הגילדות), מארק טווין וצ'רלס דאדלי וורנר טבעו כינוי לתקופה וקיטלגו את השפע שבה. באחת הפסקאות הם מתארים משפחה לא עשירה, חסרת דאגות, שהגיעה למעמד שרבים מבין הסופר-עשירים עשויים לקנא בו: המשפחה הפכה בעלת ממון המספיק למימוש תשוקות מתקבלות על הדעת, אך במידה כזו שמימושן הוא תמיד בגדר חידוש מהנה, וכך הגיעה לאיזון נדיר בחיים; נדירה עוד יותר היכולת ליהנות ממנו בלב שלם.

הסקר מדגיש את העובדה שכסף עשוי להקל על דאגות מסוימות, אך תמיד יהיו דאגות אחרות. "אף אחד לא יכול להשתמש בתירוץ 'מחסור בכסף' כדי להסביר את העובדה שאינו שליו או שלם עם עצמו", כותב בנימה מרירה אחד מהמשתתפים בסקר על בני משפחתו. "אם הם בוחרים לחיות אחרת, זה עניינם".

יותר מכל דבר אחר, העשירים מביטים אל התהום באופן נוקב יותר מאשר שאר האנשים. אנחנו תמיד יכולים להתנחם במחשבה שעוד קצת כסף יהפוך את החיים שלנו לשמחים יותר - ובמקרים רבים זה נכון. אבל העשירים באמת יודעים שלתאווה ולהנאות חומריות אין סוף בדרך כלל. אין יאכטה טובה מספיק, או יין יקר מספיק, כדי להרגיע את נפש האדם או להבטיח לו שילדיו לא יהיו שמוקים. אחרי שהגיע ללגימה האחרונה מבקבוק יין שאטו ד'יקאם בציר 59', מגלה העשיר בתחתית הגביע מלנכוליה בלתי צפויה. כמו לאונטס במחזה "מעשיית חורף", הוא נחרד באימה, "שתיתי, וראיתי את העכביש". וזאת הבנה מחרידה.

תרגום: מיכל וורגפט*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו