בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | משבר המים

כשאומרים על משהו שהוא "סיפורי סבתא" כנראה לא מתכוונים לאירוע שמוציא משפחה שלמה משלוותה

תגובות

הפריצה שאירעה השבוע לדירתה של סבתי בקריות כמעט שהסתיימה בטרגדיה, מה שלחלוטין לא עשה רושם על הקורבן. אולי באשמת השואה, סבתא אינה מייחסת חשיבות לטרגדיות בפוטנציה, ושומרת את כל הדרמה לדברים שהיא מזהה כסכנה אמיתית. סוכר בדם למשל זו טרגדיה. העובדה שאני לא מתקשר מספיק זו דוגמה טובה לאסון.

היא האחרונה שאפשר להגיד עליה כי ניחנה באיפוק יתר או שסובלת ממחסור בהיסטריה. ובכל זאת, העובדה ששהתה בבית בזמן ששני פורצים מרוקנים את חדר השינה שלה בלא ידיעתה, הולידה אצלה יישות אלטרנטיבית: רגועה ומיושבת באיזו דרך טבעית שכזו, שאינה קשורה בשום אופן לוואבן, אלא אך ורק לחוכמת זן פנימית.

"אני לא יכולה שלא לדבר עם זרים", סיכמה אושו את היום הסוער. "ככה זה ואין מה לעשות".

לא יכולה שלא לדבר עם זרים? ממתי בדיוק? עם חצי מהמשפחה היא הרי לא מדברת. מתי חל הגלגול הזה שבסופו נולדה מחדש כמלכת הלבבות, אחת העם, שפשוט מוכרחה לדבר עם שלושה אלמונים שאורבים לה בחדר המדרגות?

"שלום גברת", הם קראו לה.

"שלום", בירכה אותם, בזמן שנעלה את הדלת כדי ללכת לסידורים. טיפ שלי לחוקרים: הפורצים אשכנזים. אחרת היא לא נוהגת לענות.

"לאן את הולכת?" שאלו בעניין.

"לדואר", היא ענתה, ואף הוסיפה בנדיבות: "זה מאוד רחוק. אבל אני הולכת ברגל".

או-אז פצחו היא וידידיה החדשים מהמדרגות ברב-שיח ער בנושא הדואר, שבסופו כנראה הרגישה שהם דיברו יותר מדי, ולכן הציעה להם כוס מים.

"בשמחה", הם ענו, ונכנסו שלושתם אחריה לדירתה. ודאי בדקו את המנעולים, הציצו לחדרים, בחנו פתחי מילוט, והיא בינתיים חזרה מהמטבח והגישה להם מים. כי הרי זה הדבר שהיא מצטיינת בו - נתינה.

עשו לי טובה. כשלעצמי אני בכלל מופתע שהיא שמעה אותם. עונדת את מכשיר השמיעה שלה כמו עגיל ג'יפסי אופנתי, למרות שכולם סביבה כבר הבינו שהוא חסר חשיבות, כי הלוא היא סובלת מחירשות סלקטיבית. בעיקרון היא לא שומעת מילה אחת בעברית, אך יידיש לעומת זאת, בין אם המכשיר עליה ובין אם לא, היא שומעת מצוין. ואם מישהו מרכל ביידיש - אז בכלל האשה הופכת לאוזן גדולה.

יצאו כולם מהבית, היא וכנופייתה, ומיד כשנעלמה אל הדואר נכנסו שניים מהם בחזרה לדירה שכבר הספיקו להכיר, והחלו לרוקן אותה מכל מה שאי-פעם חשבה להוריש לילדיה ולנכדיה (אם כי לא באופן שווה, כי את חלקם היא אוהבת פחות מאחרים). לזה שנשאר לשמור בחוץ ציפתה הפתעה: כעבור עשר דקות היא שבה אל זירת הפשע.

"כבר חזרת? כל כך מהר?" שאל אותה חברה הוותיק, תוך כדי שהוא מסמס ודאי לשותפיו שיתחבאו או יברחו או לפחות יתארגנו על איזה לום להמם אותה. והיא ציחקקה בחביבות: "לא. שכחתי את הטלפון הנייד בבית. והבת שלי הזאת, אם היא מתקשרת ואני לא עונה, היא כועסת עלי".

אכן, נקודה לרעתה של אמי הנודניקית. מה יש לדאוג כל כך לאלמנה קשישה שעורכת מסיבות מים עם פושעים זרים באמצע היום? בזמן שנטלה את הטלפון הנייד ויצאה שוב התחבאו הגנבים בחדר השני, ועד שחזרה כבר סיימו את מלאכתם ונעלמו.

לו רק היתה שמה לב לעניין כששבה, אולי עוד היה טעם לחפש אותם, אבל היא הכינה ארוחת צהריים, הזמינה את בנה לאכול איתה, ריכלה איתו מעט על אמי, אחר כך צילצלה אל אמי לקטר רגע עליו - יום שגרתי לגמרי. כשנכנסה אל חדר השינה לתפוס תנומה הבינה מה קרה: החדר היה הפוך לחלוטין, המגירות נעקרו מהשידות, התכשיטים נעלמו, הכסף שהחביאה באחד הארונות כיוון שאינה בוטחת בבנקים (למרבה האירוניה, משום שהם "גנבים"), נלקח, ואוסף התמונות של הנכדים הופל כולו ממקומו על הטואלט והתפזר לכל עבר. על הרצפה נח ודאי צילום הפפראצי שלי שגזרה מהעיתון ואהבה במיוחד, בו אני סוחב שקית זבל מטפטפת מתחת לבית ומזיע מכובד משקלה, ועליו טביעת רגל גסה של עבריין הנמלט.

כאן מן הסתם הותנע פסטיבל הפאניקה המשפחתי המסורתי, כולנו דואגים וחרדים, ולמען האמת בעיקר המומים מהרעיון שהיא עמדה ופיטפטה עם שלושה גנבים, כאילו הם קארי בראדשו וחברותיה שנשענות עכשיו על איזה בר במנהטן, שותות קוסמופוליטן ומקשקשות.

היא לא ניהלה כאלה דיאלוגים צלולים מאז שוחחה מלב אל לב עם אמא שלי לפני כמה שנים, כשהורי נפרדו. השיחה הלכה בערך כך:

סבתא: "הוא הרביץ לך?"

אמא: "לא".

סבתא: "אז אני לא מבינה מה יש להתגרש בגילך".

תודה רבה לך, גברתי ראש השבט. קול ההיגיון. שנארוז איתנו קצת מים ונלך לחפש לך חברים בכלא השרון? להתגרש זה נורא. לפתוח את הדלת לגנבים זה עניין של נימוס אלמנטרי. "אני לא יכולה שלא לדבר עם זרים", היתה כאמור תגובתה הביזארית, ומיד אחר כך הוסיפה בדרמטיות, וביידיש כמובן כדי שישמעו: "עם מי אתם רוצים שאני אדבר?"

מתברר אם כן, שכל האירוע בכלל לא קשור אליה. זו אשמתנו בלבד ולגמרי על מצפוננו, כי אין לה עם מי לדבר. אני תוהה אם בגיל מסוים ובשלב מתקדם של בדידות, יפתח אדם את הדלת גם לגרוע באויביו, ובלבד שיהיה לו עם מי לדבר. ועוד אני תוהה, והפעם ממש בזהירות, אם עניין הגניבה לא לגמרי נעלם מעיניה, אך העדיפה לתת לו לקרות כדי להוכיח לנו אחת ולתמיד שאנחנו הצאצאים הגרועים ביותר בעולם.

סביר להניח שלא. וגם אם כן, כדאי שאסתום כי זה נשמע קצת כמו משהו שאני הייתי עושה. את התכשיטים היקרים שלה עונדים כבר הגנבים, אך לפחות קיבלתי בירושה את הנטייה לדרמטיות מוגזמת ואת החיבה היתרה לתשומת לב. לא יצאתי בידיים ריקות.

aviad.kissos@gmail.com



הרולד לויד מתוך 'מים חמים', 1924



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו