בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נקמת המלפפון

מותם של אנשים שאכלו מלפפונים באירופה העלה לכותרות את הפרי הזה, מטפס חסר כריזמה ממשפחת הדלועיים. במושב אחיטוב, מעצמה מלפפונית שמספקת יותר ממחצית הצריכה בארץ, משמיעים צפירת הרגעה

תגובות

אורן סבח הניף את ידו ושירטט סביבו באוויר חצי קשת. הכל מלפפונים, אמר בשמחה, לאן שלא תסתכל, מלפפונים, מלפפונים ומלפפונים. בהינף יד הקיף סבח את המושב אחיטוב ואת מאות החממות, שתחת גגות הפלסטיק שלהם רובצות טונות של מלפפונים. שם הם צומחים, נקטפים, נארזים ומגיעים בסופו של דבר, עייפים קצת, לסלט שלנו.

מעטים האנשים שמלפפונים גורמים להם אושר כמו לאורן סבח. מדי פעם הוא קוטף מלפפון ומגיש לי אותו כדרך שמגישים זר סיגליות לאהובה. המלפפון נגרס בפה בקול פיצוח קל. מלפפון טרי הוא אכן מאכל נעים, שופע רעננות. אבל מה? מלפפון הוא מלפפון. מעולם לא אכלתי כל כך הרבה מלפפונים בזמן כל כך קצר כמו ביום שלישי השבוע. אני חושש שנגמלתי.

אורן סבח הוא גבר נאה וממוצע קומה בן 41, נשוי ואב לשניים. שערו הקצוץ מכסיף, חיוכו נעים ומלפפונים ממלאים את יומו, מארבע וחצי בבוקר לפעמים עד תשע או עשר בערב. הוא ומשפחתו מחזיקים במושב בעשרות דונמים של חממות.

המלפפון הוא ירק סולידי (טוב, בסדר. פרי, לא ירק) מטפס חסר כריזמה ממשפחת הדלועיים. הוא זוכה עכשיו לתהילה רגעית לאחר שאכילת מלפפונים מספרד הביאה למותם של יותר מעשרה בני אדם בגרמניה ושוודיה. הסיכוי שיש סכנה באכילת מלפפונים הביא אותי לעמק חפר. גילוי של מלפפון קטלני ממזרח לנתניה יכול להיות סיפור עיתונאי מהמעלה הראשונה, כמו סיפור שפעת החזירים לפני שנתיים.

צמרמורת של עונג עוברת בי כשאני נזכר בדיווחים על אותה מגיפה נשכחת. כמה נוראות היו הכותרות וכמה דלה היתה המציאות. הכותרות שמלפפון זועם יספק, לעומת זאת, יהיו קצרות, ממצות ומתובלות, כתמיד, ביותר מקמצוץ של איום.

אורן סבח הוא מלפפונאי בכיר. דור שלישי למשפחה שמלפפונים הם כל עולמה. סבו עלה בתחילת שנות ה-50 מעיראק והיה ממקימי המושב. אביו, יוסי, הקים בו את החממות הראשונות בשנות ה-70. גם אני יודע דבר או שניים על המלפפון. אם אחבר את כל המלפפונים שאכלתי בימי חיי הם יקיפו (פעמיים!) את כדור הארץ. כשפרצה סערת המלפפונים באירופה ברור היה שלחזית המקומית באחיטוב צריך לשלוח מישהו כמוני, אדם שיש לו תודעה מלפפונית חזקה ויכולת לזהות פורענות בהיווצרה.

מסתנן סורי

אחיטוב היא אימפריה של מלפפונים. בכניסה למושב אין המלפפוניות שלו ניכרת לעין. בתים יפים, בנויים לפי אופנת בתי הכפר המקובלת אצלנו. ערבוב תמים של אדריכלות ים תיכונית: קשתות ועמודים יווניים עם רעפים אדומים מהרי האלפים. חצרות מטופחות, שמאחוריהן מציצות חממות עטופות בפלסטיק שקוף עכור. אלה היכלי המלפפונים.

באחיטוב מגדלים יותר ממחצית כמות המלפפונים שאנחנו אוכלים. האם עלינו להיזהר עכשיו יותר מתמיד? אורן סבח שולל כל אפשרות של איום מבית. המלפפונים שלו, הוא אומר, מושקים במי בארות, מחוסנים בריסוסים מבוקרים ונבדקים בבדיקות מחמירות. ובכל זאת, הוא אומר, לך תדע. אני נבהל (כבר הייתי אז אחרי ארבעה-חמישה מלפפונים).

בישראל צורכים מדי שנה 120-140 טונות מלפפונים, ואחיטוב מספק כ-80 טונות. את השאר מספקים מגדלים אחרים וכעשר טונות מגיעות מירדן ומהרשות הפלסטינית. מוצא המלפפונים האלה מעורפל. יש שמועות, הוא אומר בזהירות, שהם באים מסוריה, אולי אפילו ממרוקו. העונה הבוערת שלהם היא החורף. שימו לב, הוא ממליץ, למה שאתם שמים אז בסלט. האם משקים אותם שם במים מזוהמים? הוא באמת לא יודע. הוא רוצה שכל מלפפון שנמכר כאן יסומן, שיידעו הקונים מאיפה בא, אבל הרשתות מתנגדות.

המחשבה שבין המלפפונים ההגונים שלנו מסתתרים גם כמה מסתננים סוריים מרחפת כעננה שוחרת רע מעל הסיור שהוא עורך לי בחממות. המלפפון הוא לא יצור מסעיר. הוא מוצק וענייני. אין לו הרבה יומרות. חותכים-אוכלים. הרוסים בוזקים עליו מלח ואוכלים אותו עם וודקה. העיראקים מוותרים על המלח ואוכלים אותו עם עראק. אני מכיר בו כשותף לגיטימי לסלט. מחברי המתכונים באינטרנט לא מתרשמים מטעמו הייחודי. הם ממליצים להטביע אותו בטעמים פיקנטיים יותר, קוראים להציף אותו ביוגורט, לכסות אותו בשמיר קצוץ, לבשל אותו עם שזיפים, סויה ודבש. צריך, לדעתם, לעשות הכל כדי שטעמו האנמי ייעלם.

אורן סבח מתייחס אליו כממתק. לא, בעצם, כאל ילד טעון טיפוח. המלפפון חייב ליווי מתמיד. הוא לא מכיר בשבתות וחגים. אתה חייב לקטוף אותו בזמן, אחרת הוא כבר לא שווה. 22 יום לאחר השתילה בקיץ (50 יום בחורף) הוא מניב כבר את הפרי הראשון שאותו חייבים לקטוף מיד. סבל נורא צפוי לו, למלפפון, אם לא ייקטף מיד: הוא ישמין ויתארך ויהפוך לדוחה מעבר למידה המקובלת אצל עקרות הבית המחמירות שלנו. בטנו, השרועה זמן רב מדי על הארץ, עלולה להצהיב, ואפילו, השם ישמור! להלבין. די בשני פגמים מכוערים אלו לחרוץ את דינו: לפח!

נקבה ענוגה

עולמו של המלפפון, שהמתבונן מן הצד רואה בו סתם צינור ירוק, פאלי במידה, ואפילו משעמם, הוא בעצם עשיר ויצרי. המלפפונים בדוכנים, שלדעת רבים מסמלים און גברי איתן, הם בעצם נקבות ענוגות ונטולות זרעים. יש מלפפונים כרסתניים וקצרים, ויש ארוכים ורזים. יש מיובלים, האהובים על האמריקאים, ויש ארוכים, שהאירופים משוגעים עליהם. יש חורפיים ויש קיציים. יש מי שמבכה את טעמו הנפלא של המלפפון שאכל לפני 30 שנה, ויש אחרים, אורן סבח למשל, שאומרים: שטויות, מלפפון טעים הוא מלפפון טרי, כך היה פעם וככה זה עכשיו.

יש להבחין בין המלפפונים השרועים, הכפריים, הוולגריים שנידונו להחמצה, לבין הדלויים במשתלות, המעודנים, אלו שצריך ללפף אותם סביב חוט ולקטוף כל יומיים, אחרת יגוועו וימותו. המלפפון אמנם שרירי וחסון, אבל מהלך חייו קצר כשל פרפר מעודן דק גזרה. אחרי שלושה או ארבעה ימים הוא גמור, אומר אורן סבח. עגבנייה - לא קטפת היום? לא נורא, תקטוף מחר. מלפפון ותיק הוא מלפפון מת. המלפפון מגיע לסופרמרקט עייף ומותש. מאחוריו מסע מפרך במשאיות ומאסר ממושך מדי במחסנים. בתא הירקות במקרר שלי שמורים כמה מלפפונים מזדקנים. פלומה לבנה, עדינה, כבר החלה מכסה אותם.

בחממה טוב להם, הם מבריקים וקשוחים. לי קשה לנשום. מזג האוויר השבוע היה מתון אבל הנשימה מתחת ליריעות הפלסטיק היתה כבדה. האוויר החם מוצק ולח כסמרטוט רצפה וכל נקבובית בגוף נסתמת. ככה מרגיש עוף בחום בינוני בתנור כשהוא עטוף בניילון נצמד. אגלי זיעה מופיעים על פניו של אורן, כתמים כהים מתפשטים על החולצה שלי.

דמות עטופה כורעת לפנינו וממיינת מלפפונים במעבר בין ערוגות השיחים המסודרות. העקומים, הרזים והמפוטמים: החוצה, הישרים: הארגזה. רק עיניה של העובדת התאילנדית מציצות מתחת לכובעה ולמטפחת המכסה את פניה. כך, עטופה מכף רגל ועד ראש, היא מתמודדת עם החום. היא לא מרימה עיניה מהארגז.

במושב חיים כאלף בני אדם ולהם כ-500 עובדים תאילנדים. היחס המספרי בין האדונים לעובדים מפחיד. לא את אורן. לאורן יש 27 תאילנדים. המשפט "יש לי 27 תאילנדים" מעורר אי נוחות. אבל ללא תאילנדים אין מלפפונים, הוא אומר, פשוט כך. רק הם מסוגלים, תמורת שכר מינימום, להתעורר לקול קריאת המלפפון בארבע וחצי בבוקר ולעבוד ולעבוד. עד מתי? עד שגומרים, באה התשובה המעורפלת משהו, שישה ימים בשבוע, חמש שנים. העבודה קשה. מתכופפים כדי לשתול, כורעים כדי לקטוף, מתרוממים כדי לקשור, מתאמצים כדי לסחוב דלי ששוקל 15 קילו. וכל זה בחום הבלתי נסבל כבר בשלהי מאי.

פעיל ויעיל

ישראלים לא מוכנים לעבוד כאן, אומר אורן, גם אם תשלם להם יותר משכר המינימום. היו פה חיילים שברחו אחרי ארבע שעות תחת יריעות הפלסטיק, גם הפלסטינים ברחו, אפילו הסודאנים.

מטפסים למגורי התאילנדים בקצה מחסן גדול. הם לא מזכירים בשום אופן את הסוויטה הנשיאותית בהילטון, אבל כנראה גם לא את המגורים בכפרים שבאו מהם. שניים בחדר, טלוויזיה קטנה, מטבח משותף, תאי מקלחות ושירותים. נקי ודל. את הגעגועים למשפחות הם מטביעים בשתייה והימורים.

ב-12:00 מוכרזת הפסקת הצהריים. טרקטורים מסיעים פועלים רעולי פנים בכובעי קש למגוריהם. רותי, אמו של אורן, מכינה כל יום ארוחה לבניה החוזרים מהחממות. לשולחן מוגש אורז מצוין וסלט ירקות טעים עם שפע של מלפפונים. לשולחן מצטרף גם האב, יוסי. כבניו, הוא משכים כל בוקר לעבודה, אבל מבטו מפוכח ודבריו מרים. רוצים לחסל את החקלאות, הוא אומר.

אורן עצמו מתקשה להשיב לשאלה אם בניו ימשיכו את דרכה של השושלת המשפחתית בחממות. קשה לו לראות את בניו מבלים כמוהו את חייהם בחברת מלפפונים, אבל הרי הוא בעצמו נלכד במסורת המשפחתית. יש לו פתרון: הם ינהלו חווה. אמנם חוות מלפפונים, אבל עם פועלים ומיכון מודרני. יוסי, סבו של מנהל החווה המיועד, מוחה. למה שימשיכו? הוא שואל. שני בניו שלו, לדעתו, הם משוגעים ממש. איזה בחור נורמלי, הוא שואל, כולא את עצמו מרצון לכל החיים תחת יריעות פלסטיק וחום נורא? החקלאות, לדעתו, מתה, המסים הרגו אותה, מחירי המים וגם ההגבלות חסרות ההיגיון על מספר העובדים התאילנדים.

שתיקה משתררת סביב השולחן בבית סבח, אבל אני מבקש לגמור את הדיווח על המלפפון ברוח אופטימית דווקא. דף נייר שנמסר לי במזכירות מרומם את הרוח ומפיח תקווה בעתידו. הדף חושף צדדים לא ידועים באישיותו של המלפפון. מסתבר שמאחורי החזות הצנועה מסתתרת דמות תוססת ומרהיבה שתחומי העניין שלה רבים ומגוונים: המלפפון פעיל ויעיל נגד האנג-אובר, הוא משמן צירים חלודים, נלחם בצלוליטיס ובכאבי ראש, משמיד חרקים, מבריק ברזים ומיישר קמטים.

אפילו הנשיא שמעון פרס נלכד בקסמי המלפפון. לפני חודשיים ביקר פרס במושב. הוא ביקר בחממות וקיבל שם, אני מתאר לעצמי, תואר "מלפפון לשם כבוד". אבל לצד הכבוד היתה לו גם המלצה חמה לנשים באשר הן: עזבו את הבשמים, אמר הנשיא, תתמרחו במלפפונים. *



פועלים תאילנדים בחממת מלפפונים במושב אחיטוב. אפילו הנשיא פרס נלכד בקסמי המלפפון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו