בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך דחק משה דיין את לוי אשכול אל שולי ההיסטוריה

רק חמישה ימים הפרידו בין שר הביטחון לוי אשכול, להצלחה הגדולה של מלחמת ששת הימים. אבל הלחץ הפוליטי הכריע, והוא נאלץ להעניק את תהילת העולם, במו ידיו, דווקא ליריבו השנוא, משה דיין. הנה הכרוניקה המרתקת שהותירה את אשכול עם התואר הנשכח, "ראש הממשלה של מלחמת ששת הימים"

תגובות

1 ביוני, בוקר

זה היה רגע השבירה. 1 ביוני 67', 10.30 בבוקר. לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, ניצב בקומה השלישית בבית מפא"י ברחוב הירקון 110 בתל אביב מול 69 חברי מזכירות מפא"י, וקרא לעברם מנהמת לבו: "אילו היו יותר ברזל ואבן בכנפי וברגלי החברים שלנו בסיעה, במזכירות ובהנהגה, (אבל) לחברינו אין פלדה בתוך גופם להגן על עצמם, על מפלגתם, על חבריהם בממשלה".

אשכול הנבגד. "החברים", "חברינו", חוד הפלדה של מפלגת השלטון, דמו עכשיו בעיני מנהיגם לתוכים, "חוזרים על טענות שהם שומעים מבעלי הטענות". בעלי הטענות - מונח יידישאי מהשטעטל - היו אותם גורמים פוליטיים שחברו יחדיו, בדרישה שיוותר על תפקידו כשר הביטחון, לנוכח המלחמה המתקרבת. הרעיון הזה החל בתביעה של מפלגות האופוזיציה גח"ל ורפ"י ומפד"ל הקואליציונית, על מנהיגיהן - דוד בן גוריון, שמעון פרס, משה דיין, מנחם בגין, משה חיים שפירא - להרחבת הקואליציה, ששיאה צירופו של משה דיין לממשלה. לאסונו של אשכול, בהמשך הצטרפו אליהם גם מפלגות הקואליציה האחרות. ראש וראשונה, המערך (שהיה מורכב ממפא"י ומאחדות העבודה), כאשר מפ"ם, הליברלים העצמאיים ופועלי אגודת ישראל קירטעו אחריה. שש שעות לאחר מכן, כבר קרא אשכול לחבר הכנסת דיין, איש רפ"י, ונתן לו את תפקיד שר הביטחון.

הכל התחיל שבועיים לפני כן, ב-14 במאי 67'. נשיא מצרים, גמאל עבד א-נאצר, הכריז על מצב הכן בצבאו. הסכמי ארצו עם ישראל, שהושגו בתום מבצע קדש ב-56', הושלכו בהוראתו אל סל ההיסטוריה. כוח האו"ם נדרש, ופינה את עמדותיו בגבול עם ישראל. צבא מצרים זרם על שריונו וחי"רו למרחבי סיני. באותו רגע נכנסה ישראל לסחרור.

צה"ל, על מילואיו, נערך בהדרגה בגבולות. הארץ שבתה מכל מלאכה אזרחית. שטחים נרחבים הוכנו כבתי עלמין זמניים. עיני הציבור המתוח היו נשואות לממשלה. שר החוץ, אבא אבן, דילג בין מנהיגי ארצות הברית, צרפת ובריטניה במטרה לגבש גיבוי מדיני לישראל. ראש המוסד מאיר עמית נחת בוושינגטון, ובדק לעומק את עמדת ארצות הברית, והיה כי תקראנה מלחמה. צה"ל היה ערוך כהלכה, כעדותו של איש הביטחון המובהק, משה דיין, שסייר על פי בקשתו בחזית המצרית, כשהוא לבוש במדי צבא.

אולם למרות שהממשלה פעלה באופן מסודר, בציבור השתררה תחושה כי בהנהגה המדינית אוחז חוסר אונים. ככל שימי ההמתנה התקדמו, נקלע אשכול למצב שבו היה עליו להיות סופרמן - ואולי לכך ציפה הציבור ממי שממלא שני תפקידים מרכזיים כאלה, כפי שנתפס בשעתו דוד בן גוריון.

צלילה אל תיקי המסמכים של מאי 67', והצצה בלוח היומי של ראש הממשלה, מציגה מצב כמעט בלתי אפשרי, אולי אפילו בשביל סופרמן אמיתי. ראש הממשלה ושר הביטחון מצא את עצמו בלבן של כמה וכמה סערות קשות: מדינית - בעיקר מול ארצות הברית ועמדותיה המשתנות בעניין המלחמה; פיקודית - המטכ"ל חשף שיניים מול הדרג המדיני ודרש לצאת למלחמה כבר ועכשיו, ואפילו נשמעו לחישות על מרידה; פוליטית - לחץ כבד הופעל על ראש הממשלה להעביר את תיק הביטחון, שעליו לא היה מוכן לוותר, לאדם שבו לא היה מעוניין; קואליציונית - מפא"י נכנעה לדרישה להרחיב את הממשלה; וכמובן שצבאית - המלחמה התקרבה, ואשכול עשה כל מאמץ מדיני שלא תפרוץ.

ויש גם פרקי משנה בהתרחשויות הדחוסות: התמוטטות הרמטכ"ל יצחק רבין, והחלפתו הזמנית על ידי ראש אג"ם, אלוף עזר ויצמן; הדחתו הדחופה של אותו ויצמן מתפקידו כמספר שתיים בצמרת צה"ל, לטובת אלוף בחופשה, חיים בר-לב, שמונה מרגע לרגע לתפקיד שכלל לא אויש אז, סגן רמטכ"ל; הדחה לשעה של אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, ולא בשל תפקוד כושל חלילה, אלא כדי להעביר את תפקידו למשה דיין; השמחה לרגע של יגאל אלון כי הנה יתמנה לשר הביטחון; ההצעה לשלוף את אבא אבן מתיק החוץ.

הכרוניקה הסוערת שאילצה את ראש הממשלה לעסוק במשבר פוליטי סבוך דווקא בימים שבהם סכנה קיומית מרחפת מעל ישראל, ולהיפרד בסופו מתיק הביטחון, מצויה במסמכי התקופה: מסמכי לשכת ראש הממשלה; לוח זמנים מפורט שניהלה רעייתו, מרים אשכול; ב-16 עמודי מכונת כתיבה שבהם תיעד ראש הלשכה הנאמן, הח"כ לעתיד עדי (אביעד) יפה, את ההתרחשויות הפוליטיות; והפרוטוקולים של מוסדות מפא"י, הממשלה, ועדת שרים לביטחון וועדת חוץ וביטחון בכנסת. נוסף אליהם זיכרונה החד כתער של מרים אשכול, שעמה שוחחתי כמה פעמים במשך השנים. רעיית ראש הממשלה נערכה לפרסם בספר את רשמיה מהתקופה, אך החליטה לוותר על כך. עדיין יכולים אנשי גנזך המדינה לדבר על לבה.

1 ביוני, צהריים

את אמונו בחברי מפלגתו, איבד אשכול כאמור לפני הצהריים, אך ההשלמה הנפשית עם הפרידה ממשרד הביטחון באה כעבור שעות אחדות, בפגישה עם מנהיגי גח"ל, שעשו את דרכם לממשלה. בערב, כששב והתייצב במזכירות מפא"י, סיפר אשכול על אותה פגישה: "הם שאלו אותי, 'מדוע משה לא יהיה שר הביטחון?' סיפרתי להם את ההלצה על יהודי שהלך לרב להתגרש מאשתו. שאל הרב, מדוע? השיב היהודי, איך אדבר רעות על אשתי? סוף-סוף התגרשו, ואחרי הגירושים שאל הרב: אולי עכשיו תגיד לי? האיש: כיצד אדבר רעות על אשה זרה? אמרתי: אני מפחד להגיד לכם (מדוע אני מסויג מדיין), אולי אצטרך לחיות איתו, אולי יהיה חבר ממשלה, מה אגיד לכם? נימוקים. יש נימוקים".

המתח בין אשכול לדיין היה עמוק וביטא פערים פוליטיים, מדיניים, אידיאולוגיים, ומעל הכל - פער של דורות. הרמטכ"ל לשעבר היה סמלה של ישראל הצעירה והלוחמת; ראש הממשלה צמח בפוליטיקה הציונית הוותיקה, ועיקר תהילתו על יוזמות התשתית האזרחית, ועל תפקודו כשר אוצר. בממשלת אשכול הראשונה, שנכנסה לכהונתה אחרי פרישת בן גוריון ב-63', ציפה דיין לקבל את תיק הביטחון, אך אשכול שמר את המשרד לעצמו, והותיר לדיין את תיק החקלאות. כעבור 16 חודשים, פרש דיין במפתיע מהממשלה. לדבריו, חש בממשלה באווירה עוינת כלפיו. "ידעתי שלא יינתן לי לצעוד בשורה אחת עם האחרים בממשלה זו. אדחף ואהדף, עד שאמעד. לכן מוטב לפרוש בעודי עומד על רגלי", אמר.

דיין ביטא את תחושת הצעירים במפא"י, קבוצת דיין-פרס, שלפיה 'דור המדבר' אינו רוצה להעביר את הלפיד לדור הממשיכים. לקראת הבחירות ב-65', פרשו דיין ושמעון פרס ממפא"י ובהנהגת בן גוריון הקימו את רפ"י. אלא שמפלגתם הובסה, ונותרה באופוזיציה. אשכול, מצדו, השווה את דיין לאבו-ג'ילדה, על שם ראש הכנופיה משנות ה-30. רוצה לומר, איש תכסיסים ועורמות. האיבה בין המחנות היתה כה עזה, עד שעל סף הרחבת הממשלה עכשיו, כונו פרס ודיין "ניאו-פשיסטים", מונח שבעבר הלא רחוק הונח לפתחם של בגין וחבריו.

אולם ב-1 ביוני בשעות הצהריים, הודיעו אנשי גח"ל לאשכול כי בשבע בערב תתכנס סיעתם לקבל החלטה בעניין ההצטרפות לממשלה, וביקשו מענה עד אז. "אחרי שיחה זו", העיד אשכול בפני חברי מזכירות מפא"י, "הגעתי למסקנה שמוטב לחדול להתמקח. החלטתי בלבי: היסטוריה, מה שאת רוצה לעשות - עשי מהר. השפיע גם מה שאמר לי הרמטכ"ל רבין (בשעה 14.15) כי השינוי (מינוי דיין כמפקד הדרום במקום האלוף גביש) גורם קשיים (בצה"ל). הרמטכ"ל בא לשאול אותי - מה לעשות. אמרתי, חכה".

אחרי הפגישה עם אנשי גח"ל, נועד אשכול עם אישים שונים, מבלי שיחשוף את החלטתו, שאותה קיבל עם עצמו, עם ההיסטוריה - ועם אשתו. בסביבת שלוש בצהריים, בהיותה ברכבה, נתבקשה מרים אשכול באמצעות המוטורולה, להגיע בדחיפות ללשכת בעלה בקריה בתל אביב. היא מעט נבהלה, כי חששה לבריאותו - רק היא ידעה את עוצמת המתח שבו נמצא מאז קריאת התיגר המצרית - והורתה לנהג לגמוא במהירות, אפילו שוברת חוק, את הדרך מירושלים.

"נכנסתי פנימה. הוא אמר לי כי הוא מחפש את דיין", היא נזכרת. "אל תדאג, אמרתי, אשיג לך אותו. ידעתי היכן הוא, כי בת זוגו, רחל (כורם, רעייתו לעתיד), עמדה איתי בקשר קבוע ודיווחה לי, למקרה שראש הממשלה ירצה אותו, כי הוא בביתה. הקשר נוצר. בעוד דיין עשה את דרכו מביתה (ברחוב הלסינקי בתל אביב) למשרדו של ראש הממשלה, אמר לי בעלי כי החליט למסור לדיין את תיק הביטחון".

עכשיו, לבד בחדר, הם בעל ואשה. "את לא כועסת?" שאל אשכול. "לא", השיבה מרים, "אבל איך תסתדרו?" שאלה זו לא עלתה בחלל ריק. כי "אשכול לא רצה את דיין. הוא ידע למה". האווירה היתה קודרת. "אף אחד לא היה סביבו", היא מתארת מצב שנחרת בזיכרונה לעולם. ובכל זאת, חזרה והקשתה, "איך תסתדר איתו?" "אל תדאגי", הבטיח, "אני אסתדר איתו".

וכך כתב הרל"ש ביומן: "בשעה 16.15 הוזמן ובא דיין אל אשכול, ובאורח פתאומי ומפתיע סיכם עמו ראש הממשלה על מינויו לכהונת שר הביטחון. החלטתו של ראש הממשלה נבעה בעיקר מתוך תחושה של 'מספיק, נמאס לי הלחץ הזה, ואם אין ברירה אחרת, יהיה דיין. אם העם רוצה בזה באמת, יהיה זה הפתרון היחיד למצב'. אשכול הכריע למעשה לבדו על דעת עצמו. כאשר הציע את תיק הביטחון לדיין, לא זימן שום התייעצות ולא שאל עוד איש מעוזריו וממקורביו".

בשעה 20.00 נתכנסה מזכירות מפא"י לישיבתה השנייה באותו יום. אשכול סיכם את מסכת האירועים, בעוד אשתו מאזינה לדברים בחדרו הסמוך של ראש מחלקת הארגון במרכז מפא"י, דוד קלדרון. כעסה הלך וגבר. היא חיפשה חפץ להשליך, אך עצרה בעד עצמה, ופרצה בבכי. אחרי כן נסעה למתקן של המוסד בגלילות, שם עמדו באופן קבוע סוויטות שבהן השתכנו אורחים מחו"ל. אשכול הגיע למקום כעבור זמן קצר, להתרווח מעט לפני ישיבת הממשלה, שאמורה להתכנס בשעה 22.00 בהרכב החדש, עם דיין כשר הביטחון ועם מנחם בגין ויוסף ספיר, כשרים ללא תיק. אך סערת הרוחות לא עזבה את מרים. "זהו", אמרה, "עד כאן". היא הציעה לו להתפטר. "את שלך עשית. את הצבא הכנת למלחמה. בצד המדיני עשית את המקסימום כדי למנוע מלחמה. עכשיו - הביתה!"

לגודל הפרדוקס, המנהיג הפוליטי הראשון שיחזיר לאשכול את כבודו האבוד, היה מנחם בגין. באוגוסט 70', כשפרש מממשלתה של גולדה מאיר, ביקש בגין לומר דברי פרידה דווקא לקודמה, אשכול, שמת בפברואר 69'. וכך נרשמו דבריו בפרוטוקול: "ראש הממשלה המנוח הוכיח שכל הדברים שהיו קשורים כביכול בתדמיתו, היו דברי סלף וכלל לא נכון שלא היה מסוגל לקבל החלטות. הוא קיבל, הסכים לקבל, יזם, תמך בהחלטות גורליות בעלות משמעות היסטורית. הוא היה גם אחד מיוזמיה של אותה החלטה (לצאת למלחמה)".

21-23 במאי

נחזור לאחור. מינוי דיין לשר הביטחון החל להירקם ב-21-22 במאי, שבוע לאחר שישראל נכנסה לתקופת ההמתנה. מינויו היה חלק מהיוזמה להקים ממשלת ליכוד לאומי. התחילו בכך מנהיג גח"ל, מנחם בגין, ויצחק רפאל, ממנהיגי המפד"ל. רפאל שוחח עם מזכיר רפ"י, שמעון פרס, לפנים מנכ"ל משרד הביטחון וסגן השר, ועכשיו מנהיג של מפלגת אופוזיציה נשכנית. בפיו של פרס היתה ביקורת צורבת: "ההנהגה הקיימת איננה מסוגלת להנהיג".

רפאל דיווח על מגעיו למנהיג מפלגתו ושר הפנים, משה חיים שפירא. השר מיהר אל אשכול, לדווח לו על רעיון ממשלת הליכוד הלאומי. שפירא, חרף היותו מנהיג של מפלגה דתית, מחוץ לזרם העבודה, היה בעל חושים פוליטיים חדים ומעורב בנושאים הרגישים ביותר.

אשכול ניסה לתפוס את השור בקרניו בעוד מועד, בפגישה עם נציגי רפ"י וגח"ל, ביום שלישי, 23 במאי, ב-11 בבוקר. באישורה של מזכירת מפלגתו, גולדה מאיר, העלה רעיון לצרף נציגות מצומצמת של חברי גח"ל ורפ"י לוועדת השרים לענייני ביטחון, מבלי שיצטרפו לממשלה. אלא ששר המשפטים יעקב שמשון שפירא, שהשתתף במפגש, הצביע על קושי תחיקתי.

בעוד אשכול מנסה לטוות באותה פגישה פתרון שיותיר את ממשלתו על כנה, תוך היענות מינימלית ללחץ הציבורי לליכוד השורות הלאומי, הוא לא ידע כי לבגין תוכניות אחרות לגמרי עבורו. מנהיג גח"ל נפגש באותו יום עם שמעון פרס, בעת שהמתינו למסוק שיביאם מירושלים לוועדת החוץ והביטחון בתל אביב. בגין פנה אל מי שיהיה כעבור עשור יריבו המר, ופנה אליו בשאלה מפתיעה: האם דוד בן גוריון (אז חבר כנסת בן 80) כשיר לנהל את ענייני המדינה, והאם יהיה מסוגל להנהיג ממשלת ליכוד לאומי?

24 במאי

למחרת, בשעה 4 וחצי אחר הצהריים, אירח אשכול את בגין, על פי פנייתו של האחרון. שעות אחדות לפני כן, הציע בגין למנהיג המפד"ל שפירא, להעלות בפני אשכול את אותו רעיון, של מינוי בן גוריון לראש ממשלה. שפירא סירב, אך הסכים להציע לבן גוריון לכהן כשר ביטחון תחת אשכול. פרס, שהיה נוכח בפגישה, הגיב כי בן גוריון לא יסכים לכך. שפירא השיב כי הוא מוכן לנסות את מזלו אצל בן גוריון ואצל אשכול יחדיו. תנאי אחד היה לבגין, שלעצמו לא דרש מאומה: לא לפסול את אשכול בשום צורה. פרס בדק אצל בן גוריון ומענהו הנחוש היה, "הוא לא יישב בממשלה אחת עם אשכול".

אין ספק, אירועים מוזרים מזמנת ההיסטוריה. תמול שלשום דימה בן גוריון בכתב ובעל פה את בגין להיטלר (במכתב לחיים גורי), והנה עתה מוכן בגין להחזרת מגדפהו להגה המדינה, בשל מצוקה לאומית. ואילו בן גוריון פסל מכל וכל את אשכול, שרק תמול שלשום היה מועמדו לראשות הממשלה, כנראה בשל האופן שבו טיפל בעסק הביש הנושן. לא רק פסל את אשכול, אלא אף שטם אותו בכל נימי נפשו, ועל כך נכתבה ספרות שלמה.

בפגישה אחר הצהריים, הפתיע בגין את אשכול והעלה את רעיונו, לאמור: בן גוריון יחזור לראשות הממשלה ואתה, אדוני ראש הממשלה, תהפוך להיות סגנו. השיחה, ציין אשכול, היתה מאוד לבבית, מאוד נימוסית, ואשכול אף השיב את תשובתו בנחת: "שני הסוסים האלה לא יוכלו עוד לעולם למשוך עגלה אחת".

בינתיים שוחח פרס עם בן גוריון, והוא גילה לבגין כי בנימוק של "כף הביטחון מכריעה", הצליח להשיג את הסכמתו לחזור לראשות הממשלה וגם להסכים שאשכול ישמש סגנו. אך היה זה מאוחר מדי. הלאו של אשכול היה החלטי. וזהו רק הפיתול הראשון בעלילה, שהגיע לסופו מבלי להבשיל.

25 במאי

בבוקר המחרת, בשעה 8.30, נפגש מ"ח שפירא עם אשכול וזרק פצצה העולה בנפיצותה על זו של בגין - גם משום שבאה מאיש הקואליציה, וגם משום שהיתה ריאלית יותר מהפיכת בן גוריון לראש ממשלה. שפירא חזר על ההצעה להרחיב את הבסיס הקואליציוני על ידי צירוף גח"ל ורפ"י ולמנות את משה דיין כשר הביטחון - אך הפעם כיוזמה מטעמו. ראש הממשלה השיב בשלילה לרעיון, וחזר להצעתו המקורית, לצרף את נציגי גח"ל ורפ"י לוועדת השרים לענייני ביטחון.

הצעת שפירא הדליקה אור אדום בלשכת ראש הממשלה, משום הסכנה לשלמות הממשלה. עדי יפה כתב ביומן ראש הממשלה: "היה ויכוח (בלשכה) האם יש לראות בעמדתו של מ"ח שפירא למינוי דיין כאולטימטום של המפד"ל. ראש הממשלה חשש ממשבר קואליציוני חמור, העלול לזרוע מבוכה בציבור".

באותה פגישה שאל אשכול את מנהיג המפד"ל, "מדוע אתם, יונים, רוצים לצרף את הבזים לממשלה?" שפירא השיב: "דווקא משום שהמצב חמור ובמצב זה אין לצאת למלחמה, הרי רק אישיות הידועה כאקטיביסטית תוכל לומר לעם את האמת גם כשאינה פופולרית, מבלי להסתכן בהבעת אי אמון כללית ובהתמוטטות פנימית. אמת כזאת יוכל לומר לעם רק בן גוריון, ואם צירופו (לממשלה) בלתי אפשרי, יוכל לעשות זאת משה דיין". שפירא ידע שבן גוריון אינו מצדד ביציאה למלחמה נגד מצרים, ללא תמיכה ישירה ופעילה של מעצמה נוספת, כפי שהיה במבצע קדש. הוא סבר שדעת התלמיד, דיין, כדעת רבו. הוא טעה.

רעיונות מרעיונות שונים החלו לצוץ, כיצד למנוע מהצעת שפירא להפוך לנחלת הציבור. שר העבודה יגאל אלון, מצביא מצטיין במלחמת העצמאות, הוזעק מביקורו המקצועי במוסקבה, במגמה למנותו כעוזר מיוחד לשר הביטחון. הוא גם הוזמן לסיור עם ראש הממשלה אצל כוחות צה"ל בדרום: כדי להדוף את הרושם של ראש ממשלה קשיש, נטול כריזמה ומנהיגות, ביקש אשכול להפיץ צילום של הסיור, כשלצדו נראו אלון והרמטכ"ל רבין.

בערב, בשעה 19.30, הודיעה גולדה מאיר בוועדה המדינית של המערך, כי החליטה להציג לחברי מזכירות מפא"י את הבחישה הפוליטית בעניין ממשלת הליכוד הלאומי, כדי שיקבלו החלטה. "אין טעם לשחק במחבואים", אמרה והטיחה כי פרס בוחש בכל המפלגות. היה עמה מידע כי פרס שוחח עם מנהיג מפ"ם מאיר יערי.

פרס אמר ליערי, כי על פי הכרתו, צה"ל אינו מוכן למלחמה, ועל כן צריך לומר לעם בישראל כי אינו יכול לצאת כעת למלחמה. מאחר שהמלחמה היא בלתי נמנעת, קיים צורך להתחפר לחצי שנה או אפילו שנה, ולהיערך. לדעת פרס, האישיות היחידה שיכולה לומר אמת זו לעם ישראל, היתה בן גוריון. אני מניח, הוא הוסיף, שבן גוריון מוכן לחסל את הסכסוך בינו לאשכול ולשאת יחד עמו בעול. יערי העביר את הדברים לשותפו בהנהגת מפ"ם, יעקב חזן, שטילפן בעצמו לפרס, לאמת אותם. גרסת פרס היתה, כי כל שאמר היה שהעם זקוק להנהגה מלוכדת שלא תחשוש לקבל הכרעות בלתי-פופולריות - מלחמה או התחפרות.

שר האוצר פנחס ספיר שלל את הרעיון למנות את בן גוריון כשר ביטחון תחת אשכול, וגם שלל את מסירת התפקיד לדיין: "אשכול לא יוכל לשאת זאת, זה יגרום לזעזוע במערך, לזעזוע במטכ"ל, זה עילה לשריפות, ובסיכומו של דבר - התפוררות הממשלה". המלצתו היתה להקים ועדה מייעצת לענייני ביטחון, בהרכב דיין, בגין, נציג ליברלי וגולדה. זו האחרונה אמרה כי תמליץ לוועדה המדינית של המערך להחליט על שיתוף האופוזיציה באחריות, אך הממשלה לא תשתנה.

26 במאי

ואכן, למנחם בגין ולמשה דיין נמסר שיוזמנו לישיבת ועדת השרים. אך בישיבת הממשלה, ביום שישי 26 במאי, בשעה 9 בבוקר, נדחתה ההצעה לצרף את השניים לוועדה, מבלי לצרף את מפלגותיהם לקואליציה, בשל בעיות חוקתיות. שוב חזר הכדור לידיו של אשכול, כאשר ברור לו כי הפתרון נעוץ בתפקיד שיימסר לדיין.

בהתייעצויות הבלתי-פוסקות בפורומים הפוליטיים למיניהם, הציע פרס למנות את דיין כמפקד-על של צה"ל, בדומה למעמדו של ראש המטות המשולבים בארצות הברית, או בתפקיד מקביל לזה של הרמטכ"ל, או כמפקד פיקוד הדרום. אנשי גח"ל דחו את הצעותיו, בטענה שכל שינוי בפיקוד הצבאי יגרום לדה-מורליזציה ולערעור מבנה הפיקוד. פרס הציע אפוא לפעול למינוי דיין לשר הביטחון, וביקש מעמיתיו בגח"ל להעלות את ההצעה כאילו באה מהם.

בשעה שלוש בצהריים הגיע הרמטכ"ל רבין ללשכת ראש הממשלה. השיחה, נכתב ביומן לשכת ראש הממשלה, היתה על מינוי דיין למפקד פיקוד הדרום. בשעה 19.30 נשאל דיין על ידי אשכול לרצונו. האורח השיב כי בשל רצונו לשמש בתפקיד מבצעי, הוא בהחלט מסכים לשרת בחזית הדרום.

ככל שאשכול המתין עם תשובתו, הקלחת הפוליטית רתחה מרוב יוזמות. גולדה ניסתה למנוע את הצטרפות רפ"י ודיין לממשלה: במשא ומתן עם נציגי גח"ל שאלה מדוע המפלגה קושרת את הצטרפותה ברפ"י, וקיוותה שגח"ל תסכים להצטרף לבדה. אנשי גח"ל השיבו שאין הסכם בין המפלגות, אך אי צירוף רפ"י יפגום במטרה המיוחלת של ממשלת ליכוד לאומי, שכוללת את כל המפלגות הציוניות. ובינתיים בסיעת רפ"י, הציע בן גוריון תוכנית הפוכה לחלוטין: לפעול למינוי דיין כראש הממשלה ושר הביטחון. בן גוריון אף הציע את עצמו כיועצו של דיין.

גם בהנהגת המערך, שם התנגדו לראות את דיין כמוביל המערכה, עלה רעיון חדש: למנות את יגאל אלון לשר הביטחון או סגן שר ביטחון לענייני מלחמה. אשכול מצדו ניסה להפריח בלון ניסוי מפתה: הקמת מועצת מלחמה שעם חבריה יימנו דיין, ידין, אלון ועמית. דיין וידין דחו את הרעיון.

30 במאי

ביום שלישי, בשעה 8.30, זימן אשכול את השרים ישראל גלילי ויגאל אלון ועמם את גולדה מאיר, במגמה למנות את אלון כ"עוזרו ונציגו של ראש הממשלה ושר הביטחון לענייני ביטחון". עם זאת, סירב אשכול למסור על כך הודעה פומבית, פן הוא יוצג בציבור כחותמת גומי של אלון. הוא חזר לעניין מועצת המלחמה, ובכירי מפא"י שבו ופנו לרפ"י, והציעו לצרף את דיין כשר בלי תיק וחבר ועדת השרים לביטחון. בשעה 11.30 היה זה ידין ששב והציע לאשכול לצרף את דיין כשר ביטחון. אשכול שוב השיב בשלילה. בשעה 13.00 בא שפירא לאשכול, כדי להודיע כי מבחינתו מנוי וגמור לתבוע את הרחבת הממשלה ומינוי דיין לשר ביטחון. שוב השיב אשכול בשלילה.

בשעה 20.30 הוזעק ראש הממשלה לישיבת סיעת המערך בכנסת. אשכול היה טרוד בעניין כלשהו, ויושב ראש הסיעה, משה ברעם, הזהירו כי "יהיה מרד בסיעה, ומוטב שתבוא". אשכול ביקש מהחברים לומר את דברם, אך מיד היו דבריהם כצלצול רועש באוזניו, כשעסקו במינוי אלון ובדרישה שיוותר על התפקיד לטובת דיין. "לא הצעתי לאיש את תפקיד שר הביטחון", הגיב אשכול. חבילת הכיבודים הפוליטית שהציע הפעם, גדלה: הרחבת ועדת השרים לביטחון עם נציגי גח"ל ורפ"י, יצירת קבינט קטן בתוך הוועדה, וכן מינוי מועצה לאומית לביטחון, שתמנה ארבעה רמטכ"לים ואלופים לשעבר. החברים לא התרצו.

בדיון התברר כי ראש חץ של שלושה ח"כים התגבש לכדי מרד. היו אלה סגני השרים אהרון ידלין ואריה אליאב, וחבר ועדת החוץ והביטחון, ההיסטוריון גבריאל כהן. השלושה נאבקו בעד הרחבת הממשלה, ולגבי דיין נחלקו בדעותיהם. חלקם צידד במינויו לשר חוץ, במקום אבא אבן שימונה לסגן ראש ממשלה עם תפקידים מיוחדים, ובמינוי דיין ואלון כסגני ראש הממשלה לשעת חירום, אשר יחד עם אשכול יהוו שלישייה המנהלת את המלחמה. כדי לתת תוקף לצורך בשינוי, הציעו אליאב וידלין להתפטר מכהונותיהם כסגני שרים.

הדיון הפך לסוער. ראש הממשלה היה עד לוויכוח קולני ותפל בין השר ישראל ישעיהו לחבר הכנסת מרדכי זר, ויצא בטריקת דלת. הוא הסביר כי באווירה כזו, אין לו מה לעשות שם. הישיבה התפזרה, ושר התחבורה משה כרמל קרא בקולי קולות: "הכל כבר בוער".

אחרי הישיבה התקיימה שיחה בארבע עיניים בין אשכול למ"ח שפירא. זה האחרון, שאשכול ראה בו את מנהיג המרד הפוליטי הכללי נגדו, חזר על תביעתו: דיין ושוב פעם דיין.

ב-23.00 הגיעה לחדר עבודתו של ראש הממשלה, בבית מגוריו בשדרות בן-מימון בירושלים, קבוצת חברים: השרים זאב שרף ויעקב שמשון שפירא, אריה אליאב, והרל"ש עדי יפה. מרים אשכול אירחה והקשיבה. הוויכוח התנהל אמנם בנימוס, אבל היו בו חילוקי דעות. אליאב הציע למסור את תיק הביטחון לדיין. שרף ושפירא - לאלון. שפירא המליץ להעביר את תיק החוץ לדיין. המסקנה היתה כי על אשכול להיפרד אמנם מתיק הביטחון, אבל לא עבור דיין. מרים הפטירה, "אם החברים לא יודעים להעריך את המצב ומשחקים בו, אז מוטב שאשכול יעזוב את הכל".

31 במאי

בשמונה בבוקר, יצא אשכול במכוניתו לתל אביב, ואירח בה את אליאב. ראש לשכתו של אשכול כתב: "השניים ניהלו שיחה ערה וידידותית על מינוי דיין לשר הביטחון, על הכנת 'יורש' לאשכול, על עתיד המפלגה. אליאב אמר כי אשכול צריך להישאר ראש ממשלה, עם זאת, הציע לו לבנות את דיין כיורשו לעתיד. אשכול חיווה דעה נגד מעורבותו במינוי יורש, זה עניינה של המפלגה, אין כאן שושלת".

ב-11 בבוקר, בישיבת שרי המערך והוועדה המדינית, נאבק אשכול על נפשו. בפיו שורה ארוכה של נימוקים להצדיק מדוע אין עליו לוותר על משרד הביטחון, שבו הוא מחזיק כבר ארבע שנים. הוא סיפר שהוא מקדיש את עתותיו למשרד והזכיר את הרכש הנרחב שעליו היה אחראי. הוא אפילו רמז שעדיף לו לוותר על ראשות הממשלה, מאשר על תיק הביטחון.

יחד עם זאת הוא הבין כי תיק הביטחון יישמט מאחריותו, והביע נכונות להעבירו לאלון. ואכן, החלטה ברוח זו התקבלה בפורום הפוליטי הנכבד הזה. לדיין הציעו את סגנות ראש הממשלה. אלון יכול היה להיות מאושר - אולם לזמן קצר מאוד. שר החוץ אבן, שנותר בתפקידו, נטל על עצמו לשכנע את מנהיג המפד"ל שפירא, שיוותר על הדרישה למנות את דיין לשר ביטחון. אך הוא נחל כישלון: "משהחלטתם להפריד את התיק (מראשות הממשלה), מדוע שלא תמסרוהו לדיין?" שאל-השיב לו שפירא. "בלי דיין לא תקום ממשלת ליכוד".

החל משעה 16.30, החל להיסגר המעגל. מעין מחול שדים שבו חוללו אשכול ודיין. עדותו של דיין: "אשכול הציע שאצטרף לממשלה בתור סגן ראש הממשלה ואילו יגאל אלון יהיה שר הביטחון. סירבתי בתוקף. הצעתי שימנו אותי למפקד חזית מצרים (פיקוד הדרום). לאחר שחזרתי הביתה, שוב נקראתי לאשכול. היה שם גם יצחק (רבין). יצחק שאל מה אני מציע. אמרתי לו. שאל וחזר ושאל כמה פעמים והדגיש: 'בכנות' - אם אני רוצה לבוא במקומו (כרמטכ"ל). השבתי בשלילה. הסברתי... פיקוד על הזירה המצרית הוא התפקיד הרצוי לי יותר מכל תפקיד אחר".

לאשכול נראה היה כי התעקשותו של דיין על פיקוד דרום, מחזקת את האפשרות שאלון יהיה שר ביטחון. אבל מי שהרס לו את התוכנית היה שפירא, שעמד על שלו. בישיבת ממשלה שנקראה ב-21.45 בלחץ בקשתו, שאל שפירא: "באה עכשיו הצעה חדשה, שאפשר לחלק את תאומי סיאם אלה (ראשות הממשלה ומשרד הביטחון) בין ראש הממשלה ובין יגאל אלון. אם אפשר לחלק זאת, למה פסול דיין להיות שר הביטחון? למה יגאל אלון מותר לו? (...) אולי את דיין סידרתם (בתפקיד), אבל (בכך) לא סידרתם את רפ"י ולא את גח"ל שייכנסו לממשלה. והציבור רוצה שהממשלה תהיה מאוחדת". ואז זרק שפירא אולטימטום: "אם דיין ייכנס (כשר ביטחון) תהיה לנו ממשלה מאוחדת, מלוכדת. אם לא, לא נוכל להימצא בממשלה כזו, בשעה שחרב חדה מונחת על צוואר האומה אז שתי מפלגות אלו יישארו בחוץ. אנו לא יכולים לשאת באחריות".

זה היה האולטימטום שהכריע. שרשרת השיחות שקיים אשכול בהמשך, עמדה בצל האיום של מנהיג המפד"ל. זה האולטימטום שעשה את דיין לשר הביטחון. רק בגין יכול היה למנוע זאת. חבריו בגח"ל היו מוכנים לוותר על דיין, ולהיכנס לממשלה. חברו לסיעה, אריה בן-אליעזר אמר לו, הממשלה הזאת תצא למלחמה גם בלעדי דיין. אבל בגין, כמו שפירא, רצה ממשלת ליכוד לאומי.

1 ביוני, לילה

בישיבה מסכמת של מזכירות רפ"י, בשעה עשר בלילה ב-1 ביוני בערב, לפני ישיבת הממשלה הראשונה בהשתתפות דיין, הסיר בן גוריון את התנגדותו להשתתפות דיין בממשלת אשכול, אך לא ויתר על תביעתו לסילוק ראש הממשלה. וכך אמר: יש "להודיע לעם ולציבור ש(אנו) ממשיכים לטעון כי אשכול הנו ראש ממשלה לא רצוי ועליו להתפטר... הנזק שיביא, גם כשמשה שר ביטחון, ידוע. אנו עומדים על עמדה זו".

ואז אמר השר המיועד דברים, שראוי להתייחס אליהם גם היום, בחלוף 44 שנים. דיין השיב כי לא ניתן להצטרף לממשלה ולהצביע בה אי אמון, או לעשות קנוניות. "איני מציע שהיום נתבע בהכרזה פומבית ראש ממשלה אחר. זה נוגד כל הכללים והנימוסים. אני בעד שלא נביע דעתנו אלא נפעל להחליף (את ראש הממשלה)".

דיין עמד בהבטחתו. כעבור מספר חודשים, בוועידת רפ"י האחרונה בדצמבר 67', על סף הצטרפותה למערך, אמר דיין במפורש כי בתוך המפלגה המאוחדת ייאבק להחלפת אשכול וספיר. דבריו הבעירו את חמתו של אשכול, אשר חשב כי על דיין להסיק מסקנות אישיות. ועדת שרים מיוחדת ישבה על המדוכה, ואחרי דין ודברים פירסמה הודעה ממשלתית ובה הבעת צער על דברי דיין. אשכול אמנם הכריז בפורום מפלגתי כי שעת החשבון על כל מה שקדם למלחמה, עוד תגיע, אלא שהוא לא הספיק למצותה. הוא נפטר ב-69', ומי שירשה אותו היתה חברתו הנאמנה גולדה מאיר, שנאבקה עד הסוף נגד מינויו של דיין, אך ירשה אותו מאשכול. ועל המשך דרכם המשותפת, עיינו ערך ההיסטוריה. *



מנחם בגין, משה דיין והרמטכ''ל רבין על דלתו של ראש הממשלה, אשכול


דיין יוצא מלשכת אשכול, במאי-יוני 67'. את המכונית נוהג הרמטכ''ל לשעבר צבי צור. הסכים לפקד על חזית הדרום או להיות שר ביטחון, סירב להיות סגן של אשכול, או להחליף את רבין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו