בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חזרה גנרלית לקראת הצונמי של ספטמבר

משט, מפגינים בגבולות ומאבקים בזירה הבינלאומית: הלחץ שבונים הפלסטינים ותומכיהם בעולם לקראת ספטמבר הולך ומתעצם. איש לא יודע מה יהיה, אולם ברור שהרבה תלוי בתגובת ישראל

תגובות

חודש יוני הולך ומסתמן כחזרה גנרלית אחת גדולה לקראת הצונמי של ספטמבר. מחרתיים יציינו הפלסטינים, בשטחים אך בעיקר בגבולות, את יום השנה לפרוץ מלחמת ששת הימים בתהלוכות ובהפגנות. לקראת סוף החודש מתוכנן משט תמיכה בינלאומי חדש במטרה מוצהרת לפרוץ את המצור, שבפועל הוסר מזמן, על רצועת עזה. בינתיים יימשכו ההכנות לקדם את הבלתי נודע - היוזמה הפלסטינית להכרזה חד צדדית על מדינה וכל מה שמשתמע מכך, סביב ספטמבר.

מהגולן ועד הגדה ימשיך להדהד הרעיון שמציע כעת לפלסטינים גם תומס פרידמן, פרשן ה"ניו-יורק טיימס": לצעוד בהמוניהם לירושלים - ולקחת לידיים את זכויותיהם, תוך מפגן כוח עממי בנוסח כיכר תחריר הקהירית, שלא יכלול אלימות אך גם ינטרל את ישראל מכל תגובה אפקטיבית. האסימון מתחיל ליפול בצה"ל והתרחישים השונים נידונים כעת בכובד ראש שבו לא טופלו בעבר. מה שעדיין נראה לציבור זניח למדי ביוני עלול להתברר כקריטי לקראת ספטמבר.

5 ביוני, מחרתיים, קיבל באחרונה מיתוג חדש, לפחות לאוזניים ישראליות, "יום הנכסה" לציון התבוסה הערבית ב-1967. ההצלחה במשיכת תשומת לב בינלאומית באירועי הגבול ביום ה"נכבה" ב-15 במאי עוררה את התיאבון הפלסטיני. השבוע הודיע מוניר אל-מקדח, המפקד הנשכח של הפתח בלבנון, שארגונו ייזום הפגנות לאורך הגבול ב-5 ביוני. גם פלגים פלסטיניים אחרים בתמונה ובפיקוד הצפון נערכים לכך. לקחי הפיקוד מ-15 במאי נוגעים לצורך בהכנה מוקדמת מעמיקה יותר של הכוחות למשימתם ולחובה לקרב את כוחות העתודה לאזורי הגבול, למקרה שההפגנות יתפתחו במקומות בלתי צפויים.

בפיקוד מתלבטים באשר למידת השימוש הנדרשת באמצעים לפיזור הפגנות. מצד אחד קיים עניין מובהק שלא להיגרר שוב למספר גבוה של הרוגים מבין המפגינים, אם גם הפעם ייעשה ניסיון לחצות את הגדר. מצד שני, הגבולות בגולן ובלבנון אינם הכפרים בילעין ונעלין, שאדמותיהם נלקחו כדי להקים את גדר ההפרדה. צה"ל אינו רוצה שיתפתח בצפון פולחן הפגנות שבועי בנוסח בילעין ולכן מעוניין להפעיל כוח מרתיע מספיק כדי למנוע את הישנות התופעה.

ההנחיות שניתנו לכוחות בצפון הוגדרו "נוהל מעצר חשוד מחמיר": מותר לחיילים לירות לעבר מי שעובר את הגדר, לאחר אזהרה, אולם הירי יכוון לרגליים בלבד, למעט במקרה שבו החוצה מסכן את חיי החיילים. הרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ, אמר השבוע בהופעה ראשונה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי צה"ל מתגבר את האמצעים לפיזור הפגנות שברשותו. "נרכוש אמצעים כאלה שאם היו עומדים לרשותנו בצורה נכונה באירוע האחרון במג'דל שאמס, היינו יכולים למנוע אותו", הסביר.

צריך לקוות שהפיקוד אכן למד את לקחי הטעויות מהפעם הקודמת. הנימוק שהוצג לפני כשבועיים, שלפיו אי אפשר היה לחזות את חציית הגדר משום שדבר כזה לא אירע זה 37 שנה, אינו משכנע, בייחוד כשזה קורה בגזרה שבה משקיע צה"ל את מיטב המשאבים והמפקדים שלו.

15 ספינות

בלי לפגוע ב"נכסה", עיקר העיסוק של המערכת הביטחונית והמדינית הוא כעת בבלימת משט הסיוע, שעל פי מארגניו אמור לצאת לדרך ב-20 בחודש. כרגע מדובר על כ-15 ספינות, שיביאו עמן 1,500 פעילים איסלאמיים ואנשי שמאל מאירופה, בתקווה לעימות מדמם חדש עם צה"ל. בפועל גויסו עד כה כנראה רק ארבע ספינות. גנץ הבטיח לח"כים שצה"ל ימנע כל ניסיון לפרוץ את הסגר הימי על הרצועה. הרמטכ"ל הוסיף את המובן מאליו: המשט הוא פרובוקציה, שאין לה שום קשר לרצון לסייע לתושבי עזה.

הבעיה היא שישראל ממנפת את הנקודה הזאת מעט מדי ומאוחר מדי, אף שפתיחת מעבר רפיח בשבוע שעבר אמורה היתה לכאורה לשמש לה טיעון מנצח נגד ההאשמות בדבר המצור. האלוף (מיל') גיורא איילנד, שעמד בראש צוות הבדיקה הפנימי בצה"ל בפרשת המשט, העלה השבוע טיעון היפותטי מעניין.

אילו, הוא אומר, אפשר היה לסכם עסקה עם ממשלת טורקיה, להבדיל מהמארגנים, אנשי הארגון האיסלאמי הקיצוני IHH, שלפיו הטורקים יערבו לישראל כי יבדקו בעצמם את הספינות תוך התחייבות שלא יהיה עליהן נשק, ישראל היתה צריכה לשקול לאפשר את מעברן לעזה. איילנד הדגיש את המציאות החדשה אחרי פתיחת המעבר ואת החיבור ההדוק בין קהיר לעזה כהמשך מהלך ההתנתקות הישראלית מעזה, שלא הושלם בפועל ב-2005 (היישובים פונו, אך ישראל לא השתחררה לחלוטין מהאחריות לנעשה ברצועה, לפחות לא בעיני הקהילה הבינלאומית).

אם יש מקום לבחינת רעיון כמו של איילנד, זה היה צריך לקרות כבר לפני כמה חודשים. בפועל, אף שמשרד החוץ משולב הפעם בכל ההכנות המוקדמות למשט, הפניות שנעשו לממשלות השונות שמהן יבואו משתתפי המשט זכו להצלחה מועטה. הנחמה הישראלית היחידה היא בהצהרתו של מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, שאמנם קרא לישראל להימנע מאלימות אך באותה נשימה גם המליץ להימנע ממשטים לא מתואמים. ישראל יכולה כנראה לקזז מהיקף המשט רק בשוליים. דיבור ישיר עם אנקרה אין, לא מאז "עופרת יצוקה" וביתר שאת מאז מות תשעת הפעילים הטורקים מירי לוחמי השייטת על סיפונה של ה"מרמרה".

בהעדר פתרון דיפלומטי, שוב נשבעים בישראל אמונים לשימוש בכוח. מובן שחיל הים צריך להתכונן - והוא אכן עושה זאת, ביסודיות ראויה לציון, זה כמה חודשים. אפשר גם לקבל, בדוחק, את הטיעון שצריך למנוע מעבר לא מפוקח של אוניות לעזה (אף שהשילוב בין המנהרות בגבול לפתיחת מעבר רפיח כבר מגדיל את סך האפשרויות שבידי המבריחים). ייתכן גם שצה"ל צודק ובנסיבות הנוכחיות אין ברשותו די מודיעין המאפשר יירוט מלא של כל המשלוחים החשודים ובדיקת הספינות בלב ים.

ואולם, מכאן קצרה הדרך למרמרה 2 ולהתנגשות מחודשת על אותה ספינה. הטורקים, בעלי החוש ההיסטורי, אכן גייסו לשם כך את המרמרה (מעניין אם ישראל תסכים גם הפעם להחזירה לטורקיה, רק כדי להיערך לעוד משט אלים בעוד שנה, וחוזר חלילה). למקרה כזה פועל צה"ל לשיפור ביכולות ההשתלטות בלב ים, בטיפול בקהל מתפרע וגם בשימוש מבוקר בצלפים. עיקרי התוכנית המבצעית כבר הוצגו לראש הממשלה, בנימין נתניהו, ולשר הביטחון, אהוד ברק. אפשר להניח די בבטחה שבחיל הים לא יורידו שוב לוחמים בודדים באמצעות חבל משתלשל ממסוק ("פאסט-רופ"), היישר לזרועות ההמון האלים.

ועדיין צריך לקוות שבארסנל הישראלי נותרו עוד אמצעים, מסיכול חשאי ועד יכולות איסוף מודיעין גבוהות יותר, כדי להקטין את ממדי הנזק. חזרה על פרשת המרמרה פעם נוספת כבר לא תהיה רק טרגדיה, אלא גם טיפשות.

מבחן ראשון

ברקע, כאמור, עומד תרחיש העימות בספטמבר, שלא בהכרח יפרוץ בדיוק בחודש שבו צפויה ההכרה במדינה הפלסטינית. אחרי שירד מה"היי" שסיפק לו הביקור בוושינגטון, סיפק השבוע ראש הממשלה תחזית שנשמעת הגיונית. הפלסטינים יצליחו בעצרת הכללית ורוב גדול יצביע בעד ההכרה במדינתם. במועצת הביטחון ארצות הברית תטיל וטו, למרות המתח עם ממשל אובמה. המשמעות המעשית של הדו-קרב הדיפלומטי? עוד לא מדינה לפלסטינים, אבל בהחלט נסיגה נוספת במעמדה הבינלאומי של ישראל, שתגדיל את מרחב ההסתבכות הפונטציאלי בין הצדדים בהמשך.

חומר הנפץ טמון בפער הציפיות בין התמיכה המסיבית בפלסטינים (130 מדינות ומעלה) לבין העדרה של עצמאות בשטח. ועדיין, הפער אינו מחייב פיצוץ. הרבה תלוי בתבונת המהלכים שתנקוט ישראל וקיים גם מחיר הפסד גדול מבחינתם של הפלסטינים. תושבי הגדה המערבית נהנים בארבע השנים האחרונות משיפור יחסי בתנאי חייהם ומצמיחה כלכלית מרשימה. הם אינם ששים לאבד את מה שהושג בתקופה זו, מה גם שהסבל שעבר עליהם בימי האינתיפאדה השנייה נצרב היטב בתודעתם. העניין הוא שקשה, כמעט בלתי אפשרי, לחזות את תגובות הציבור. "יש שחקן חדש במזרח התיכון: הרחוב", אמר גנץ לח"כים השבוע.

אחרי התהלוכות לגדר ביום ה"נכבה" הוזכר תקדים נפילת אזור הביטחון בדרום לבנון, במאי 2000. הכיבוש הישראלי שם קרס בתוך יומיים, מוקדם יותר ממועד הנסיגה שתיכנן ראש הממשלה אז אהוד ברק, אחרי תהלוכת אזרחים לבנונים ששטפה את מוצב צד"ל בטייבה והביאה לבריחה המונית של אנשי צד"ל.

אל"מ (מיל') נועם בן צבי, שהיה המח"ט האחרון של צה"ל בגזרה המערבית בלבנון, אמר בראיון ל"הארץ" אשתקד, כי בדיעבד היה לדעתו צורך לפתוח באש חיה, בצורה מושכלת, כדי לעצור את התהלוכה וההתמוטטות. גם חמישה אזרחים הרוגים הם בעיניו מחיר נסבל, שהיה חוסך לדבריו את מחיר ההשפלה הישראלית והנזקים האזוריים בעקבותיה.

גנץ מכיר היטב את כל התקדימים. הוא היה מג"ד בצנחנים בראשית ימי האינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות ה-80. בנסיגה מלבנון פיקד על יחידת הקישור של צה"ל שם, כמחליפו של תא"ל ארז גרשטיין שנהרג שנה קודם לכן בפיצוץ זירת מטענים של חיזבאללה. בספטמבר 2000, ימים אחדים לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, כבר הוצב בגדה, כדי להחליף קצין שהתפטר.

ספטמבר 2011 עשוי להיות מבחנו המשמעותי הראשון כרמטכ"ל. חלק לא מבוטל מהמפגש הראשון שלו עם הפורום המבצעי של צה"ל, ממפקדי גדודים ומעלה, שלשום בגלילות, הוקדש ללקחי התחקירים על התקריות האחרונות ולהכנות להתלקחות אפשרית קרובה.

צה"ל מתמודד עם האתגרים הללו זה יותר מ-20 שנה, בלא הצלחה ניכרת. באינתיפאדה הראשונה, ההפגנות ההמוניות (שהתבססו בעיקר על יידוי אבנים ובקבוקי תבערה) נבלמו רק אחרי הרג מסיבי של מפגינים ושבירת עצמות מטווח אפס, שהותירה צלקות נפשיות לא פשוטות גם בדור של לוחמים.

באינתיפאדה השנייה המציאות היתה שונה. הפלסטינים שילבו בין הפגנות המוניות לפעילות של חמושים שהתערבבו בקהל. צה"ל, שאמנם התאמן מראש לאפשרות הזאת, הפעיל צלפים שפגעו בחמושים, אך גם בלא מעט אזרחים פלסטינים שנקלעו לקרבתם. הפער במאזן הדמים, עם 300 הרוגים פלסטינים לעומת כ-50 הרוגים ישראלים בתוך שלושה חודשים, דחף את ארגוני הטרור למסע פיגועי ההתאבדות בתוך הקו הירוק. רק מבצע "חומת מגן" והפעילות ההתקפית האינטנסיבית שבעקבותיו איפשרו לישראל לשבור את המשוואה הרצחנית שנוצרה ולעצור בהדרגה את גל הטרור.

ייתכן, כמובן, שהפלסטינים יפעלו הפעם באופן נבון יותר ויימנעו כליל משימוש בנשק. ברק דיבר בחודשים האחרונים על "צעדות המלח" של מהטמה גנדי, שהוביל מסע מחאה בלתי אלים נגד מס המלח של השלטון הבריטי בהודו בשנות ה-30 של המאה הקודמת, עד שקלט ששומעיו אינם יודעים על מה הוא מדבר (חלקם חשבו כנראה על גנדי הישראלי).

מכל מקום, חרף ההכנות הקדחתניות, מובן שלצה"ל אין תשובות מלאות. הבטן הרכה בתחום האמצעים לפיזור הפגנות, הן במחסור בהם והן באטיות הפיתוח וההצטיידות באמצעים חדישים, מוכרת היטב מדו"חות מבקר המדינה.

אנשי מילואים שעברו השבוע הכנה לתעסוקה מבצעית בגדה שיבחו את הרצינות שבה נעשתה ואת גישת פיקוד המרכז, שהדגיש את הצורך להימנע מהרג אזרחים כמרכיב מרכזי במניעת הסלמה בעת עימות. זה ניתוח נכון, אך ספק אם אפשר לדבוק בו במקרה של שילוב בין הפגנות וירי, כפי שאירע לפני 11 שנה.

יש קושי מקצועי מובהק בזיהוי חמושים בלב קהל ובפגיעה בהם בלבד. צריך גם לזכור כי דור הפיקוד הזוטר הנוכחי בצבא כמעט אינו מכיר את האתגר של הפגנות המונים. כשפרצה האינתיפאדה השנייה, מרביתם עוד היו בבית הספר היסודי. האירועים בבילעין ונעלין מספקים מעבדת ניסויים, בהיקף קטן, לתרחישים כאלה - והניסיון הנצבר שם מעיד, לא פעם, על קשיי תיאום ושליטה בין כוחות צה"ל למשטרה ומשמר הגבול.

זה צפוי לחזור על עצמו, במידה רחבה יותר, בעימות גדול. קשה להאמין גם שהצבא והמשטרה מקפידים על גישה אחידה בתחומים כמו הכשרה, נוהלי פתיחה באש ופיתוח אמצעים לפיזור הפגנות.

"זה לא עומד להיות אתגר פשוט", הודה השבוע מקור ביטחוני בכיר בשיחה עם "הארץ". "אנחנו עוסקים בכך כל הזמן, אבל אין לנו פתרון שלם ומוחלט לבעיה. אם יתפתח עימות, הפלסטינים ימצאו שיטות לגבות מאתנו מחיר, גם בשטח ובגם במגרש המדיני". *

שנת המרמרה

2010

31.5 9 הרוגים בהשתלטות צה"ל על משט טורקי שניסה לפרוץ הסגר הימי על עזה. קרע ביחסי ישראל-טורקיה

6.6 ישראל משחררת את האחרון ממאות הפעילים שנעצרו בהשתלטות, רובם טורקים

17.6 ישראל מודיעה על הקלה ניכרת בסגר ומעבירה לעזה את הסיוע ההומניטרי שהובא ספינות

12.7 ועדת בדיקה של צה"ל קובעת כי להוציא ליקויים מסוימים, הצבא נערך כראוי למשט

5.8 האונייה "מאווי מרמרה", שבה התרחש העימות האלים, מוחזרת לטורקיה

22.9 חקירת מועצת זכויות האדם של האו"ם קובעת שחיילי צה"ל ירו שלא לצורך במשתתפי המשט ואפשר להאשימם ברצח

2011

23.1 ועדת החקירה הממשלתית (ועדת טירקל), שכללה משקיפים זרים, קובעת בדו"ח ביניים שההשתלטות על המשט היתה חוקית

12.2 חקירה טורקית קובעת שצה"ל הפעיל יתר כוח ושההשתלטות מנוגדת לחוק הבינלאומי

מאי-יוני פעילים טורקים מנסים לארגן משט נוסף, שמתוכנן להפליג בסוף יוני



המאווי מרמרה חוזרת לאיסטנבול. ייתכן שאין לצה'ל די מודיעין ליירוט של כל המשלוחים החשודים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו