בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | התעייפתי

הכי טוב לקחת חופש ולקוות שבכל זאת אני טועה ושום טבח המוני לא נראה באופק. אני אקח חופש עד ספטמבר, אחר כך כבר נראה

תגובות

אני עייף. אני חושב שזה יהיה הוגן לקחת חופש ארוך. לא אסלח לעצמי אם אשגר טורים לא ראויים, והייתי מאוד רוצה לדבוק באותה הבטחה שלפיה לעולם לא אתייחס לכתיבה אך ורק כאל עבודה שיש לבצע. אני כל כך עייף, ולא מוצא את הזמן לקרוא מספיק, לחשוב מספיק, ולנסח היטב. אני לא אסלח לעצמי אם אתחיל לאכזב את קהל הקוראים. לו רק הייתם יודעים כמה רופאים קוראים את הטורים שלי. איך אני יכול לאכזב רופאים?

אני זוכר את אותו ערב שבו טסתי ברכב המנהלים עם אשתי לבית החולים. האחות שקיבלה אותנו במיון נשים הפעילה לחצן, שתוך שניות הקפיץ לחדר הבדיקות שלושה-ארבעה רופאים. הם נכנסו לפעולה מיד - עירוי, בדיקות דם, אולטרסאונד, מוניטור, הכנה לניתוח במקרה שהמצב יימשך. אני עמדתי שם כמעט קפוא, למרות שאני יודע לתפקד היטב במצבי לחץ. זה היה כל כך מפחיד. הרופאים לקחו את הפרטים של אשתי, וכל הזמן פנו אליה בשם גברת קשוע. דימום מסיבי, אמר אחד הרופאים, שליית פתח מלאה, ציינה הרופאה שבחנה את המסך, יש דופק, יש דופק. גברת קשוע, את יודעת מה סוג הדם שלך? ואני עמדתי שם חסר אונים, לא יכול לעשות דבר מלבד להחזיק את ידה של אשתי, לנסות להרגיע אותה ולשדר שאני בעצמי בטוח לחלוטין, לוחש לה בסמכותיות: "הכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר", למרות שבתוך תוכי באמת התחלתי לחשוש שאיש מצוות הרופאים הגדול הזה לא מזהה את שם המשפחה שלי.

מצב החירום נמשך גם ביום שלמחרת, ואני כבר שקלתי להעביר את אשתי לבית חולים טוב יותר, רציני יותר, שמעסיק רופאים שקוראים "הארץ" ולא מפספסים את הטורים שלי. בושה, בושה וחרפה, חשבתי בלבי, ובן רגע תמכתי בעמדת האוצר בכל הקשור לשיפור תנאי העסקתם של הרופאים.

עברו עלינו יומיים מתישים בבית החולים, כמעט התרסקתי, הביטחון העצמי מעולם לא היה בשפל כזה. עד שסוף-סוף פתח אחד הרופאים את הפה, ובמקום להתעסק בשטויות כמו להכתיב את המשך הטיפול של אשתי, הוא החמיא לי על הטורים. הוא בטח היה רופא בכיר, אני די משוכנע, כי מהרגע שהוא יצא מהארון הלכו בעקבותיו יתר הרופאים. רק אז נרגעתי. "את רואה?" אמרתי לאשתי, "אמרתי לך שהכל יהיה בסדר".

תודה לאל, הסיוט ההוא של האשפוז נגמר בשלום. על מושבי העור של רכב המנהלים שלי לא נשארו כתמים של דם בכלל. מזל שצעקתי על אשתי כשעלתה לאוטו, כי לפעמים היא יכולה באמת לא לשים לב ולהתמקד בעצמה. אז היא עלתה הביתה, הביאה מגבת, פרשה על מושב הרכב, ואחר כך נסענו לבית החולים. ממש טסתי, חתכתי סיבובים כמו מלך וחייכתי לעצמי, מרוצה מהביצועים. הכי חשוב במצבים כאלה זה לתת לאשתך תחושה שהיא יכולה לסמוך עליך.

אבל כמה זמן אני יכול להמשיך כך, לתמוך, לפרגן, ללטף? זה לא פשוט, זה אפילו די קשה. "בסדר", צעקתי כבר היום בבוקר, כשהיא ביקשה ממני לנסוע למכולת ולקנות חלב, "אני יודע שאמרו שמירת הריון אבל רבאק, כל יום אני צריך לעשות קניות? את לא יכולה לעשות רשימה לשבוע?"

צעקתי רק בשביל להוציא קיטור, לא באמת התכוונתי שהיא תיעלב, ושתנצל את זה שנכנסתי למקלחת בשביל לקחת את המפתחות של הרכב שלה ולקנות בעצמה חלב במכולת. אבל אפילו את זה היא לא הצליחה לעשות. אחרי שתי דקות היא חזרה בידיים ריקות, "האוטו שלי לא מתניע". בטח שלא יתניע, כבר שלושה שבועות שאיש לא נגע בו והבטרייה שבקה חיים.

הזמנתי גרר, ומהבוקר אני מחכה בתקווה שהוא גם יגיע. במכונית שלי אני בחיים לא אתן לה לנהוג, כי הרופאים אמרו שהאירוע ההוא עלול חלילה לחזור על עצמו. בפעם הקודמת ניצלנו בנס, ואני לא בטוח אם גם הפעם היא תצליח לא ללכלך את הריפוד.

אני כל כך עייף, ובגלל חוסר ההתחשבות של אשתי אני עוד עלול לאכזב את קהל הקוראים שלי. רופאים, אני אומר לכם, רופאים. והנה אני, במקום לקרוא איזה ספר, מסיע ילדים לבית הספר, עושה מקלחות, מבשל, מנקה, ועכשיו עוד יושב ומחכה לגרר שהבטיח להגיע לפני שעה וחצי בערך. אני לא יכול להמשיך כך, ונראה לי שיהיה הוגן לקחת חופש. תבינו, היושר שלי לא מאפשר לי להמשיך לכתוב. ועוד בתקופה כזאת שהכל בוער מסביב, בתקופה כזאת שאני מרגיש שעלי למלא את משימתי ללא חת. תראו אותי, ממתין לגרר במקום לעקוב בדריכות אחר המתרחש במזרח התיכון, שואב אבק במקום לזעוק זהירות, הכל עומד להתמוטט, מקלף תפוחי אדמה במקום להתחנן בפני הקוראים לפקוח עיניים ולהרגיש את הצונאמי המתקרב שישטוף את כולנו. מנקה אסלות כשהממשלה מוליכה שולל את עדר המוסתים. במקום להפעיל את השפעתי על הרופאים, אני שוטף כלים.

אוי ואבוי מה שהולך לקרות כאן, אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. אני אהיה חייב לקחת חופש, אחרת איך אוכל להשיב בקרוב מאוד על השאלה: מה עשית אתה כשראית שהכל עומד להתפורר? מה אשיב? חיכיתי לגרר? לא יכולתי לעשות כלום כי הייתי חייב לתפקד גם כעקרת בית? הכי טוב לקחת חופש, לעצום עיניים, להמתין בסבלנות, להסיר אחריות, ולקוות שבכל זאת אני טועה ושום טבח המוני לא נראה באופק. אני אקח חופש עד ספטמבר, אחר כך כבר נראה מה יהיה.



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו