בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | מסדר צלקות

בסדר, הבנתי, אני לא היחידה שהיתה אומללה בימי התיכון. אבל היו לי סיבות

תגובות

בעצמי לא האמנתי למבול המיילים וגם לתגובות שקיבלתי פנים אל פנים ברחוב, בסופרמרקט או בבתי קפה שבהם ישבתי. נראה כי מצוקותי בבית הספר הריאלי כלל לא היו ייחודיות לי או לשכבת הגיל שלי ואפילו לא לבית הספר שבו למדתי, אם כי את חלק הארי של כ-200 המיילים קיבלתי מניצולי הריאלי.

איש חביב אחד שהחל את לימודיו בבית הספר 30 שנה לפני, תיאר לי בפרטי פרטים את האופן שבו התעמרו בו המורים, ובעידודם גם התלמידים, משום שהיה בן עניים. אחד אחר, כיום פרופסור באוניברסיטה, סיפר שהלקח העיקרי שלו מההשפלות והעלבונות שהטעימו אותו מוריו הוא שכיום הוא יכול להגיד בסיפוק שאחרי שנים של הוראה עדיין לא העליב אף תלמיד שלו.

שתי נשים נאות, מבוגרות ממני בכעשר שנים, ניגשו אלי והכריזו: "גם אנחנו לא הולכות לפגישות מחזור". אין להן שום עניין לראות באיזה אופן הזדקנו חבריהן לשכבה. "בואו נסכם שאנחנו נראות הכי טוב בשכבה שלנו", אמרה אחת מהן ואני הסכמתי איתה שאין שום צורך בבוחן מציאות.

איור: אבי עופר

אגב, אני זוכרת כנס מחזור שאליו כן הלכתי. זה היה כנס כל המחזורים של בית הספר היסודי תל חי שבו למדתי ובו היתה אמי סגנית המנהלת. אמא שלי כבר היתה חולה ונזקקה למכל חמצן נייד כשיצאה מן הבית, אבל היה ברור שאת הכנס הזה אסור לה להחמיץ. היא שהיתה הדמות הכי משפיעה בבית הספר, המורה הכי נערצת ומטילת מורא.

על כן באתי במיוחד מירושלים. עם חברותי שולה ורחל. לא באמת הופתעתי לגלות שרבות שלמדו איתנו בכיתה הלכו אחר כך לסמינר למורים, ושמחתי לראות שגיורא, שהייתי מאוהבת בו בסתר לבי, היה ונותר חתיך.

מאוד התרגשתי לראות את אמי, צינורית החמצן באפה, מוקפת בתלמידיה. זה היה יום החג שלה. "ראיתי פרי לעמלי", אמרה לי אחר כך וגם הוסיפה ש"עדיין יש להצטער על כך שלא הפכת למורה, שהרי אין מקצוע מתגמל מזה. ראיתי היום את תלמידי סביבי כשתילי זיתים".

אמא שלי, זאת יש לדעת, חלמה תמיד שתהיה לה ילדה "מעל הממוצע אך בתחום הנורמה", כפי שהיתה כותבת בתעודותיהם של התלמידים השקדנים שלה. כל מדרגה מעל הנורמה נראתה כסכנה ברורה ומוחשית לסיכויי למצוא לימים בעל שיהיה לא רק גבוה ממני, אלא גם חכם ממני, או לפחות כזה שעד שאצליח לשכנע אותו לשאת אותי לאשה לא יבחין בעובדה שייתכן שאני חכמה ממנו.

"תראי, תראי, את הדודה הרצלה", היתה אומרת לי פעם אחר פעם, "היא גם היתה יפהפייה וגם גאונית (אין במשפחתי נטייה חזקה מדי לאנדרסטייטמנט), וכשהיא למדה משפטים היא כמובן היתה הראשונה בכיתה ורם, שהיה מאוהב בה והיא בו, היה השני. אז בשנה שלאחר מכן בכוונה היא השיגה תשיעיות במקום מאיות ורם היה התלמיד הראשון ואחר כך הם גם התחתנו". סיפרתי פעם את הסיפור להרצלה והיא, בתגובה, סיפרה לי איך אביה היה מנסה למנוע ממנה לקרוא כל כך הרבה כדי שלא תהיה כמו הדודה רבקה שהיתה קשת-חיתון.

"איפה היתה אמך, המנהלת והמחנכת, כשאת סבלת כל כך בבית הספר?" שאל אחד הקוראים. ואכן, כעס רב היה בלבי כלפיה. מרוב שהשתדלתי לא להצטיין, מתוך שהפסקתי את לימודי הנגינה ("מקצוע הפסנתרנות אינו מתאים למי שלימים תהיה רעיה ואם", פסקה הפדגוגית) ואת עבודתי כשחקנית ילדה בתיאטרון העירוני (מאותו נימוק), התחלתי להצטיין בלהיכשל.

"אני דווקא זוכר אותך בתור החתיכה של המחזור והייתי שנים מאוהב בך", כתב לי א', שאף פעם לא העזתי להחליף איתו מילה משום שהיה חתיך, "אבל מעולם לא העזתי לפנות אלייך משום שהיה ידוע שאת חריפת לשון ומסוגלת לקטול לא רק את המורים במילים". כך הפכתי לשנואת המורים ולבלתי-מקובלת על התלמידים. הייתי חוזרת מבית הספר, אוכלת משהו מהאוכל שטוני העוזרת בישלה, הולכת לישון למשך שעות ומתעוררת מהגערות של אבי, אוכלת עוד משהו וחוזרת לישון. ובאמת, איפה היתה אמא שלי?

אמא שלי העריצה את מערכת החינוך שהיתה חלק ממנה, זאת סיבה אחת. היא גם פחדה ממה יגידו עליה המורים. אולי פחדה להבין באמת מה עובר עלי. אני זוכרת שפעם סיפרתי לה בדמעות שהבנים מציקים לי, משום שהייתי הילדה המפותחת בכיתה. את תשובתה לא אשכח לנצח. "את צריכה לשמוח שהם חושבים שאת נשית וסקסית", אמרה המחנכת. הייתי אז בת 13. למדתי לא לדבר על עניינים כאלה עם אמא שלי, שבעיני חברותי היתה המתקדמת והנאורה שבאמהות ורק, אפעס, ביחס אלי, היתה עיוורת.

כן, כן, מתוך אותו עיוורון פירשה אמי את הבולמיה שלי כ"דיאטה". את אותה שיחת טלפון נואשת מהטלפון הציבורי שליד חדר האוכל בקיבוץ רביבים שבו היינו, בוגרי כיתות י', במסגרת השירות הלאומי, ושבה ביקשתי ממנה לבוא ולקחת אותי משם, מיד פטרה כ"פינוק" וגם הוסיפה ש"אני יודעת הרבה יותר טוב ממך מה עשית ואיך את מרגישה".

ובכל זאת, היא לא היתה האמא הכי גרועה בעולם. היא היתה האמא הכי טובה שיכלה להיות. אבל את זה אינני יכולה בשום פנים ואופן לומר על מורי בבית הספר. רבים מהם דווקא היו המורים הכי גרועים שהיו יכולים להיות.

neril@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו