בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מזימות בינלאומיות

ביטחון המדינה או כסף גדול? ואולי גם וגם? מה שברור הוא כי פרשת קבוצת האחים עופר שהתפוצצה ברעש גדול מגחיכה את מאמצי נתניהו לגייס את העולם נגד איראן

תגובות

בתיאור שלהלן יש לראות היפותזה בלבד: נניח שבעל הון אמריקאי, שבבעלותו חברה זרה שמנהלת עסקים עם איראן, בניגוד לחוק האמריקאי, היה נתפס בקלקלתו. סביר מאוד שמשרד המשפטים האמריקאי והאף-בי-איי היו עוצרים אותו ופותחים מיד בחקירה נגדו. האם היתה עומדת לאותו איל הון-עבריין הטענה כי הוא פעל למען הביטחון הלאומי של ארצות הברית? אולי בשלב הטיעונים לעונש. ראשית היו מענישים אותו על שהפר את החוק האמריקאי, אחר כך אולי היו מקילים בעונשו בשל הסיוע שנתן לקהילת המודיעין.

לאמיתו של דבר, ההנחות שהועלו כאן כבר מומשו בפועל. מרק ריץ', יהודי אמריקאי, אחד הסוחרים הגדולים בעולם בנפט ובתזקיקיו, הפר בשנות ה-70 וה-80 את החוק האמריקאי בכך שסחר עם איראן ועם מדינות כמו קובה ודרום אפריקה. ריץ' הועמד לדין, אך נמלט מארצות הברית והוכרז עבריין נמלט. הוא חי שנים בשובה ונחת בשווייץ, עד שבשנת 2000 קיבל חנינה מהנשיא ביל קלינטון ימים מעטים לפני שזה עזב את הבית הלבן. ריץ' תרם כספים להילרי קלינטון, כשזו התמודדה על מקום בסנאט.

בין מליצי היושר של איל ההון האמריקאי היו ראש ממשלת ישראל אז, אהוד ברק, ושר החוץ שלו, שלמה בן עמי, שניהם ממפלגת העבודה. לזכותו של ריץ' עמדו תרומותיו הנדיבות למוסדות חינוך ותרבות בישראל, בהם מוזיאון תל אביב. לפני כמה שנים פירסם ריץ' ספר זיכרונות שכתב עם עיתונאי שווייצי, ובו התפאר כי היה סייען של המוסד ובין השאר עזר במבצעים להעלאת יהודים מסודאן. על קשריו עם הסי-איי-אי לא כתב, מחשש שהדבר ירגיז את סוכנות הביון המרכזית.

הסי-איי-אי אינו צמחוני. הוא נעזר באנשי עסקים אמריקאים כדי לקבל סיוע בסיפורי כיסוי לקציני המודיעין שלו, בתיעוד ובתקשורת. מדי פעם קציני המודיעין וסייעניהם עוברים על החוק האמריקאי, אבל הם עושים זאת רק לאחר שקיבלו אישור - באמצעות צו נשיאותי או באמצעות תקנה אחרת. האישורים חשאיים, אבל בעזרתם נשמרת מראית העין החוקית. כך נוהגים בארצות הברית.

בישראל, לעומת זאת, המצב סבוך ומורכב. זה שנים ישראל מגמגמת ומנהלת מדיניות של אחד פה ואחד בלב. היא מטיפה לכל העולם

להטיל עיצומים חמורים על איראן כדי לפגוע בכלכלתה, בתקווה שאמצעי זה יניא את הנהגת המדינה מהחתירה להשיג נשק גרעיני. אבל בפועל ישראל כמעט ואינה עושה דבר. כמו "קיביצר" במשחק קלפים, היא מסתפקת במתן עצות לשחקנים.

כעת באים האחים עופר, שלפי החשד חברות שבבעלותם סחרו עם איראן, ומנסים לרמוז כי גם הם היו סייענים של מערכת המודיעין. באמצעות מערך משומן של יחצ"נים וסוללות של עורכי דין בארץ ובעולם, הם טוענים כי פעלו באיראן ברשות, בסמכות ובידיעת כל "הגורמים הרשמיים". בחצי קריצה מרמזים סמי עופר - בעליהן של חברות הספנות שסחרו עם איראן - בנו עידן ואחיו יולי עופר, כי החברות שלהם סיפקו שירותים לאותם "גורמים רשמיים", לטובת "ביטחון המדינה", כמובן.

משפחת עופר נמנית על המשפחות העשירות בישראל. דלתם של ראשי ממשלות, שרים וחברי כנסת פתוחות לפניה. בכירים שפרשו ממשרד האוצר וממערכת הביטחון נקלטו בחברות שלהם. למרות זאת, באופן חריג ראש הממשלה, שר הביטחון ומשרד החוץ מכחישים בתוקף את הטענות של משפחת עופר, שמנסה להיחלץ מהפרשה המביכה ביותר שאליה נקלעה.

מיהו אויב

במקום שתהיה חוד החנית במאבק הכלכלי נגד משטר האייתוללות, ממשלת ישראל מזדנבת מאחור ומתנהגת כמי שאינה יודעת מה מתרחש מתחת לאפה, אולי אף מעלימה עין ביודעין. ממשלות, עיריות וארגונים בעולם מחרימים תאגידים בינלאומיים, כמו החברה הגרמנית סימנס, שסוחרים עם איראן. ישראל מקבלת אותם בזרועות פתוחות. רשות שדות התעופה העניקה לסימנס חוזה בשווי 150 מיליון שקל וחברת החשמל חתמה על חוזה של כחצי מיליארד דולר עם החברה הדנית האלדור טופסה, שמקימה בתי זיקוק באיראן.

ב-2008, בעודו יושב ראש האופוזיציה, הצליח בנימין נתניהו להביך את הממשלה בראשות אהוד אולמרט והעביר חוק האוסר על חברות בישראל להשקיע יותר מ-10 מיליון דולר בתאגידים בינלאומיים שסוחרים עם איראן (אגב, מעניין מדוע קבע ח"כ נתניהו דווקא מגבלה זו). לדעת משפטנים, החוק אינו מגדיר מהי השקעה, יש בו חורים גדולים מדי ולא באו בעקבותיו צעדים משלימים. אף שהחוק תקף, אי אפשר להפעילו. בפרשת עופר החוק חוזר אליו כמו בומרנג, מכה בפניו של ראש הממשלה ומציג אותו במלוא רפיונו. בנימין נתניהו מדבר גבוהה-גבוהה, אבל אינו עושה דבר.

לפני כשלושה שבועות החליטה הממשלה ישראל לשנות את המצב ולגבש עקרונות לנקיטת מדיניות כלפי איראן, שתבטא מסר ברור: איראן היא מדינת אויב ויש לפעול נגדה בכל האמצעים. ישראל מבקשת לשדר לעולם, כי מעתה תתייצב בראש המאבק הבינלאומי נגד איראן. הוחלט על הקמת צוות בין-משרדי, שאמור לבחון אם די במנגנונים הקיימים בבנק ישראל, ברשות להלבנת הון ובמשרד האוצר כדי להגביל ולמנוע כל מגע של חברות מישראל עם איראן.

הצוות יבדוק, לדוגמה, אם באמצעות חוק המכרזים אפשר לגרום לחברת החשמל, לרשות שדות התעופה או לכל חברה אחרת להעדיף התקשרות עם חברה זרה שמציעה שירותים ומוצרים יקרים יותר, אך אינה סוחרת עם איראן, על פני חברה שסוחרת עמה - גם אם מחיריה זולים יחסית. ייבחנו גם ההשפעות הכספיות שיש להחלטות כאלה על אותה חברה והשאלה אם יש צורך בחוק חדש - במקרה שיתברר כי המנגנונים הקיימים אינם מספיקים למימוש המדיניות הרצויה נגד איראן.

עד שהצוות הבין-משרדי יגבש את המלצותיו יחלפו חודשים ארוכים, ובינתיים יימשך חוסר הבהירות סביב ההגדרה של מדינת אויב. המונח "אויב" מופיע פעמים רבות בדיני העונשין הישראליים - במיוחד בסעיפים של בגידה, ריגול ומגע עם סוכן זר. הביטוי "סיוע לאויב במלחמתו מול ישראל", לדוגמה, מופיע בסעיף על עבירת בגידה בחוק העונשין. אבל שמותיהן של מדינות הנחשבות מדינות אויב אינם נזכרים בחוק.

המקום היחיד בחוק הישראלי שבו מפורטת רשימה של מדינות אויב הוא הפקודה למניעת הסתננות. פקודה זו קובעת לאילו מדינות אסור לאזרחי ישראל לנסוע, אלא אם כן קיבלו אישור משר הפנים. הפקודה נוקבת בשמות המדינות שהכריזו מלחמה על ישראל ב-1948: מצרים, ירדן, סוריה, לבנון, עיראק, תימן וסעודיה. מאז שחתמו על הסכמי השלום עם ישראל הוחרגו מצרים וירדן מרשימה זו, שאליה צורפה איראן רק ב-2008. מכיוון שלוב אינה מופיעה ברשימה, אזרחי ישראל אינם מנועים מלנסוע אליה. זה היה הטיעון שהעלו להגנתם חברי הכנסת הערבים, שנסעו לפני כשנה למפגש מתרפס עם הקולונל מועמר קדאפי.

אין לטעות. למדינות המופיעות ברשימה שבפקודה למניעת הסתננות אסור לנסוע, אבל ניהול יחסי מסחר אתן, ואפילו מכירת נשק, מותרים - אם משרד הביטחון התיר זאת. ב-1992 התיר משרד הביטחון לתעשייה האווירית לשפץ ולשדרג את מטוסי המיג של חיל האוויר התימני. העסקה לא יצאה אל הפועל.

לקחי מנבר

סעיף חוקי נוסף שיכול לסייע בהבנת המושג "אויב", שרלוונטי לפרשה, הוא פקודת המסחר עם האויב. את הפקודה קבעה ב-1939 ממשלת המנדט הבריטי, כדי למנוע סחר עם גרמניה הנאצית. האחריות לפקודה מסורה בידיו של שר האוצר, שקובע עם מי אסור לסחור. העונש המרבי שבו ייאלץ לשאת מי שעבר על החוק הוא שבע שנות מאסר וקנס כספי.

ב-2000, בתום התייעצויות בין משרד החוץ למשרד האוצר, נקבע כי אסור לסחור עם איראן, סוריה לבנון ועיראק. לשר האוצר יש סמכות להוציא מהרשימה מדינה זו או אחרת. ב-2003, לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק, הוצאה זו מהרשימה בתקווה שחברות ישראליות יוכלו לזכות בעבודות שיקום במדינה. הוצאתה של עיראק מהרשימה איפשרה גם למשרד הביטחון להתיר לחברות ישראליות לייצא אליה ציוד ביטחוני, כפי שעשה ראש המוסד לשעבר דני יתום. משרד האוצר גם התיר ליישובים הדרוזיים ברמת הגולן לייצא תפוחים לסוריה.

הטלת האיסור על סחר עם איראן, מכוח פקודה זו, היתה לקח ממשפטו של איש העסקים נחום מנבר. ב-1997 נדון מנבר ל-16 שנות מאסר, לאחר שבית המשפט קבע כי מכר לאיראן כימיקלים שרכש בסין ובהונגריה, יחד עם ידע, ציוד וטכנולוגיה להקמת מפעל לייצור נשק כימי. מכיוון שהחוק הישראלי אסר אז על סחר עם איראן, הורשע מנבר בריגול ובבגידה לפי חוק העונשין.

לפני העסקה שהביאה להרשעתו מכר מנבר לאיראן טנקים מפולין, ומשרד הביטחון התיר לחברה הישראלית אל-אופ להשביח אותם. משרד הביטחון גם התיר לאלביט למכור לאיראן, באמצעות מנבר, מערכות לניטור חומרי לחימה כימיים. מנהלים בכירים באלביט התלוו למנבר לפגישות עם פקידים של משרד ההגנה האיראני בווינה. גם חברת סולתם, בניהולו של האלוף בדימוס אורי שמחוני, נעזרה במנבר וניסתה למכור לאיראן מרגמות ותחמושת, אך העסקה לא יצאה לפועל.

מנבר טען להגנתו כי ישראל התירה לו למכור נשק לאיראן (בשנות ה-80 מכרה ישראל למשטרו של האייתוללה חומייני חלקי חילוף למטוסי פנטום ותחמושת ובאמצעות יעקב נמרודי גם טילי הוק). הוא שאל מדוע המדינה מאשימה אותו לפתע בסחר עם מדינת אויב, שכלל אינה מוגדרת כך בחוק הישראלי. מנבר נעזר להגנתו בדברי שר החוץ אז, דוד לוי, שטען מעל בימת הכנסת כי ישראל אינה רואה באיראן אויב.

התביעה במשפטו של מנבר העלתה אל דוכן העדים את ראש חטיבת המחקר באמ"ן אז, עמוס גלעד, ואת ראש המוסד באותה תקופה, שבתי שביט, כדי לשכנע את בית המשפט שאיראן היא מדינת אויב לכל דבר ועניין בגלל הכרזות מנהיגיה ובשל מעשיה העוינים (תמיכה בחיזבאללה).

שביט היה חדור כעס על מנבר, משום ששני לוחמים של המוסד נהרגו בתאונת דרכים בווינה לאחר שחזרו ממעקב אחרי ד"ר מג'יד עבאספור, האחראי על תוכנית הנשק הכימי במשרד ההגנה האיראני, שנפגש עם מנבר. בית המשפט המחוזי בתל אביב שלח את מנבר לכלא. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מנבר והותיר את העונש על כנו.

איפה ואיפה

מנבר, שאם לא ייקצב עונשו אמור לשבת בכלא עוד 20 חודשים, קרא השבוע כל מלה שפורסמה בעיתונים על פרשת האחים עופר. מתאו בכלא התקשר כמה פעמים לעורך דינו, אבי ריכטמן. הוא חש כי נפל קורבן לרגשות הנקם של מערכת הביטחון. הפרסומים על קשרי המסחר של קבוצת האחים עופר עם איראן רק העצימו את תחושתו כי נגרם לו עוול כבד (לטעמו של מחבר שורות אלה, מנבר היה ראוי לעונש, משום שכל אדם בר-דעת יודע כי איראן היא מדינת אויב שלא רצתה לקנות מאיש עסקים ישראלי כימיקלים לחקלאות. מנבר היה תאב בצע וחסר עכבות, אבל העונש שהוטל עליו היה כבד מדי).

"המערכת נקמה בי ואילו להם (קבוצת האחים עופר) יש קשרים בשלטון ולכן לא נוגעים בהם", אמר מנבר לריכטמן. "אני לא רוצה שהאחים עופר יישבו בכלא, אך איני מבין כיצד הרשיעו אותי על סחר עם איראן. אני סחרתי עמה באישור, בשעה שבכלל לא היה חוק שאסר זאת, ואילו בעניין האחים עופר עדיין מתלבטים אם בכלל לחקור אותם. ברור שיש כאן יחס של איפה ואיפה".

ואכן, על פניו נראה כי לטענתו של מנבר יש בסיס. גם קבוצת האחים עופר סחרה עם איראן. הם מכרו לה מכלית דלק. בכך הפרו את עיצומי מועצת הביטחון של האו"ם ועברו על פקודת המסחר עם האויב שבחוק הישראלי. מכליות אחרות שלהם פקדו את נמלי איראן והובילו אליה וממנה דלק ותזקיקיו. זאת אינה הפרה של עיצומי האו"ם, אבל זוהי עבירה על החוק הישראלי. מנבר ניסה לטעון להגנתו כי ניצל את קשריו באיראן כדי לסייע למערכת הביטחון להשיג מידע על גורלו של רון ארד. קבוצת האחים עופר רמזה כי פעלה לטובת ישראל וכי גורמי הביטחון ידעו כי המכליות שלה עגנו בנמלי איראן ואישרו זאת. אפשר היה להסיק זאת מהעובדה שמי שמיהר להפריך את טענותיהם היה משרד ראש הממשלה. לראש הממשלה כפופים שני ארגוני מודיעין - השב"כ והמוסד.

ראש הממשלה ושר הביטחון הדגישו בתגובה, כי שום גורם רשמי לא אישר למכליות של קבוצת האחים עופר לעגון בנמלי איראן. הגוף שהיה צריך לאשר זאת הוא משרד האוצר - כלומר, היה עליו להחריג את איראן מרשימת המדינות הכלולות בפקודת איסור הסחר עם האויב, לטובת הספינות של קבוצת האחים עופר, כפי שהוא מאפשר לדרוזים ברמת הגולן למכור תפוחים לסוריה.

הנחה, שאינה מתבססת על מידע, היא שגורם ממלכתי היה מעוניין שהספינות של משפחת עופר יגיעו לאיראן. כדי שזה ייעשה, היה על יועץ משפטי לפנות בבקשה בעניין זה למשרד האוצר. כאמור, כל הגורמים הרשמיים בישראל מכחישים שהחרגה כזאת נעשתה. מכאן אפשר להסיק שלא היתה גם פנייה כזאת, אלא אם כן אותו גורם עבר על החוק בישראל. מי שמכיר את המערכת בישראל יודע שהיא לא תעז לנקוט צעד כזה, עקב הקפדתה על שמירת החוק בישראל. מה שקורה מחוץ לגבולות המדינה - זה כבר סיפור אחר.

בשעה שכתבה זו יורדת לדפוס מסתמנת תפנית חדשה בפרשה. מתברר כי החל מלפני שנה הורה סמי עופר לשתי חברות הספנות שבבעלותו - טנקר פסיפיק וזודיאק - להפסיק בהדרגה את קשריהן עם איראן. האם לאחר כל ההכחשות, הרמיזות והספינים התקשורתיים, יתברר שקבוצת האחים עופר הפרה לכאורה את החוק הישראלי ואת הסנקציות שהטיל האו"ם על איראן, וידעה לכאורה מה היא עושה? מעניין מה יחליטו משרד האוצר, משרד ראש הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה. *



האחים סמי ויולי עופר. בקבוצת האחים עופר טוענים כי הם פעלו באיראן ברשות


איור: יזהר שקדי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו