בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | שרופים

שני ילדי רועים הרימו חפץ מתכתי שהותירו חיילי צה"ל בשדות המרעה של כפרם. החפץ התפוצץ ושרף את גופם. צה"ל סרק את השטח, אבל יומיים אחר כך מצא ילד אחר חפץ דומה באותו המקום

תגובות

עיד ומוחמד מתקשים לעמוד על רגליהם. פצעיהם כואבים להם מאוד, פניהם מתעוותים. הם חבושים תחבושות מזוהמות, ידיהם ורגליהם עטופות ומצולקות, עור פניו של עיד מקולף. עיד ומוחמד דעג'נה הם שני ילדי רועים, דודנים, תושבי הכפר הנידח בווייב בדרום הר חברון. דרך כורכר משובשת מובילה אל כפר הרועים הזעיר שעל צלע ההר המדברי, המינהל האזרחי אינו מתיר לכפר לסלול כביש גישה ראוי לשמו, בין התנחלות פני חבר מצפון, להתנחלות כרמל מדרום. כאלף נפשות חיות כאן על הצאן שרועה בשדות החיטה המצהיבים של הכפר, בין טרשי ההרים. בתי אבן נאים, דירי כבשים ועזים בחצרותיהם, נוף קדום נשקף מנגד.

עיד, תלמיד כיתה ח', בן למשפחה בת 15 ילדים, ומוחמד, תלמיד כיתה ט', בן למשפחה בת עשרה ילדים, מוציאים את הצאן המשפחתי למרעה מדי יום אחרי הלימודים. כך גם עשו לפני שבועיים ביום שישי, יום החופש שלהם. מה הם רוצים להיות כשיגדלו? מעולם לא נשאלו על כך, מעולם לא חשבו על כך, ועכשיו הם מצחקקים במבוכה עד שהם הם מפטירים, כילד אחד: רופאים.

אנחנו נפגשים בבית סבו של עיד, חדר אורחים מחופה קרמיקה, והצאן פועה בחצר למטה. ביום שישי בשמונה בבוקר קם עיד, לקח את 100 הכבשים והעזים של המשפחה לכיוון המרעה, כחצי קילומטר מהבית. אחיו הקטן, סופיאן, בן שבע, התלווה אליו. הדוד ג'יהאד עוד השקה את העדר ממימי הבאר ואחר כך שילח אותם לדרכם. ליד הבאר פגשו את בן דודם, מוחמד, והעדר שלו.

כמה דקות אחר כך הבחין עיד בחפץ מבהיק שניצנץ על הטרשים. גליל עטוף נייר כסף, כ-30 סנטימטרים אורכו. הוא קרא למוחמד ושאל אותו: "מה זה?" ומוחמד אמר לו: "אולי זו פצצה, בוא נסתלק". אבל סקרנותו של עיד גברה עליו והוא הרים את החפץ והחל להסיר את עטיפתו המתכתית. מדי אחר כך פרץ עשן לבן וסמיך מהחפץ שהתפוצץ, מלחך את גופם של שני הילדים. השניים החלו לנוס בבהלה, אבל הם אומרים שהרגישו שהעשן רודף אחריהם גם במנוסתם. נעליהם הותכו מהחום, בגדיהם נחרכו. הם הרגישו כאבים בכל חלקי גופם. מבוהלים עד מוות, החלו לזעוק לעזרה.

הדוד ג'יהאד, שעדיין לא הספיק להתרחק מהמקום, שמע את הצעקות ובא מיד. הוא מיהר לשאוב מים מהבאר ולשפוך אותם על גופם העשן. אחר כך טילפן לאביו של מוחמד שיבוא מיד לחלצם עם הסובארו המקרטעת שלו. האב, יוסף, הגיע בתוך כמה דקות בדרך הטרשים, וילדו אמר לו אז שהוא מרגיש שהוא הולך למות. "הם היו בהיסטריה", מספר לנו האב. הילדים קפצו, צעקו ורעדו, לדבריו.

יוסף הכניס את השניים למכונית ומיהר לבית החולים הקטן בעיירה יטא, שם היו הרופאים חסרי אונים. הם טבלו את ידיהם ורגליהם של הילדים בגיגית מים והורו לאב ללכת לבית המרקחת ולקנות תחבושות ומשחה. אין ציוד רפואי בבית החולים הזה, שמשרת כ-90 אלף תושבים. מתברר שמערכת הבריאות בגדה המערבית נמצאת זה שלושה חודשים בשביתה בגלל תנאי השכר. גם אצלם.

אחר כך ניסה האב לטלפן למשטרת ישראל ולצה"ל, לברר מה התפוצץ בידי הילדים ולהזעיק עזרה. עד שמצא טלפנית במשטרה שדיברה ערבית ולא טרקה לו את הטלפון בפניו, חלפו דקות ארוכות.

השוטרת ביקשה ממנו לבוא עם הילדים לצומת זיו, ביציאה המזרחית של יטא.

לצומת באו, לדברי האב, כוחות גדולים של משטרה, צה"ל ומג"ב, כולל שני אמבולנסים צבאיים וחבלנים. הם טיפלו בילדים בעירוי נוזלים וציירו להם צורות חפצים שונים וביקשו מהם לזהות את החפץ שהתפוצץ בידיהם. הילדים לא זיהו את החפץ. אביו של מוחמד ביקש מהצבא שהילדים יילקחו לבית חולים בישראל, אבל לדבריו, הקצין אמר לו שאין אפשרות כזו וכי עליו לקחת אותם לבית החולים עאלייה בחברון, שאתו כבר תיאם צה"ל את הבאתם באמבולנסים פלסטיניים.

האב חשש מאוד. הוא אומר שלא ידע מה פשר החפץ ומהו העשן הסמיך שפרץ ממנו. הוא חשד שהיה זה זרחן לבן וחשש להפקיד את הילדים בבית חולים פלסטיני, ועוד כזה שנמצא בשביתה. בינתיים יצאו החיילים לשטח שבו אירע הפיצוץ, שם זיהה הילד סופיאן את אחד הציורים שציירו לו החיילים כחפץ שהתפוצץ. בבית החולים עאלייה סרבו תחילה הרופאים לטפל בילדים, בגלל השביתה, וחשדו שלא מדובר בפצצה, אבל עד מהרה התרצו, לאחר שאיש הביטחון של בית החולים אמר להם שצה"ל תיאם את הבאתם.

שוב שלחו את האב לקנות תחבושות, ואחר כך סירבו לאשפז את הילדים בגלל השביתה. הילדים חזרו הביתה ופצעיהם כואבים. למחרת שבו לבית החולים להחלפת התחבושות. אחרי שלושה ימים פגש האב ברופאים אמריקאים שמתנדבים בעאלייה, שאמרו לו שיש לטפל בילדים. למחרת התרצו בבית החולים, הרדימו את הילדים וטיפלו בכוויותיהם, למניעת זיהומים. למחרת שוחררו.

הסבא שלהם אומר עכשיו: "הנכדים שלי נפלו בין הכיסאות, בין האיסור להעבירם לישראל לבין השביתה בבית החולים בחברון". ד"ר איברהים טמייזי, שטיפל בהם בבית החולים, כתב בתעודת השחרור הרשמית: "הילדים סובלים מכוויות בדרגה ראשונה ושנייה, כתוצאה מפיצוץ של חפץ זר שהושאר בידי חיילים ישראלים". הוא קבע שהמשך הטיפול חייב להתבצע ב"מרכז כוויות בעל התמחות גבוהה".

אבל הילדים נמצאים מאז בבית, כמעט שבועיים אחרי פציעתם. איש "עמותת רופאים לזכויות האדם", סמיח ג'בארין, ביקר אותם השבוע והבטיח לפעול להעברתם לבית חולים בישראל. הוא לקח אותם למרפאה שמתמחה בכוויות בחלחול ושם אמרו לו שאין צורך בטיפול נוסף, זולת חבישת הכוויות. המשפחה התעקשה לנסוע השבוע גם לבית החולים רפידייה בשכם. גם שם אמרו להם שאין צורך בטיפול נוסף, זולת החבישות והמשחות.

מיד אחרי התקרית יצאו כוחות צה"ל לשטח המרעה, לסרוק אותו ולוודא שלא נמצאים חפצים חשודים נוספים. אפשר להתפוצץ: ביום ראשון, יומיים אחרי התקרית ואחרי סריקת השטח, מצא ילד רועים אחר, לואיי, בן 11, עוד חפץ דומה, במרחק קטן ממקום הפיצוץ הראשון. הוא רץ מבוהל לכפר ושם הזעיקו את צה"ל והמשטרה. כוחות צה"ל פשטו על השטח, אבל לא היו ביניהם חבלנים והם ביקשו מהתושבים לא להתקרב עד למחרת.

ביום שני באו חבלנים ופיצצו את החפץ. אבא של מוחמד מספר שאחד הקצינים אמר לו: "היה לכם מזל גדול. זה היה יכול להרוג את הילדים ואת הכבשים, זו שערורייה שהחיילים השאירו את זה בשטח".

תחקירן "בצלם", מוסא אבו-השהש, ראה תצלום של החפץ ועליו כתוב: "רפא"ל PX64" ואזהרה בעברית: "זהירות, נפיץ". איש עמותת הרופאים, ג'בארין, העביר לנו השבוע את צילומי החפץ השני, שהראו זאת בבירור.

דובר צה"ל מסר לנו השבוע: "השטח שימש בעבר שטח אימונים. הנערים טופלו בנקודה על ידי צוות רפואי צבאי. בשל העובדה שפציעתם היתה קלה בלבד, לא נדרש פינוי לישראל והם פונו על ידי הסהר האדום. לא התקבלה בקשה בצינורות המקובלים להעברתם לישראל". בצה"ל העריכו השבוע שמדובר בפצצות תאורה ישנות, אבל אנשי הכפר משוכנעים שאלו חפצים חדשים, כי הילדים רועים שם מדי יום ומעולם לא הבחינו בהם קודם.

יצאנו לשטח האש הלא מוכרז הזה, על האדמות הפרטיות של הכפר. להקת ציפורים ססגוניות, רבות יופי, חגו מעל שדות המרעה הצהובים. ליד הבאר עמד עדר הכבשים, ובשני המקומות שבהם התפוצצו החפצים נותרו השרידים: כמה אבנים מפויחות וחלקת קוצים זעירה שנשרפה. הילד לואיי, זה שמצא את הפצצה השנייה, שוב רעה שם את עדרו. *



עיד, מימין, ומוחמד לאחר פציעתם. כוויות מדרגה ראשונה ושנייה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו