בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דאה הדר | שינה טובה לך, אמא

ריס נושר, שינה מתעופפת, חלב אם מקריש לגלידה ולואיזה כותבת שירה

תגובות

שש שעות שינה רצופות, ביקשתי מהריס ועשיתי עליו פו. לואיזה המשיכה לינוק כאילו אין מחר. הרחתי עוד לילה לבן בפתח. ואז נשר עוד ריס. התחלתי לחשוד שמרוב עייפות נושרים לי הריסים. הפעם הייתי גרידית. שמונה שעות, ביקשתי ושיגרתי את הריס אל החלל בנשיפה חלושה. היא נרדמה. הריס השני הגשים את המשאלה אבל זה לא היה כמו שדמיינתי. אחרי חמש שעות קמתי בתוך שלולית של חלב. חתרתי לצד היבש של הפוטון וניסיתי להמשיך לישון אבל הצונאמי רדף אותי לשם, מלווה בכאב ראש קטלני. הבנתי שהגוף לא עומד בזה. הלכתי לבדוק את לואיזה, הנחתי יד על הבטן הקטנה - תזוזה. יד שנייה סמוך לנחיריים - אוויר. לולו חיה. טיפטפתי עליה בטעות והיא שיחררה אנחה רפה מתוך שינה.

אין ברירה אלא לשאוב. אני רק אניח קודם את הראש לשנייה... ואז נרדמתי וצללתי לתוך חלום, מסוג החלומות שבהם אתה עושה את מה שתיכננת לעשות רגע לפני שנרדמת ובסוף התעצלת. בחלום שאבתי ושאבתי אבל החלב המשיך לעלות על גדותיו. זאת היתה שינה אומללה שממנה גאלה אותי צווחת החלב, שמונה שעות מאז הריס. אפשר לסמוך על הריס, אסור לסמוך על הריס. זה לא הזמן לחפש מוסר השכל. התחיל להשפריץ ללואיזה חלב מהנחיריים. הזעקתי את אמא: בואי מהר, לואיזה שתתה יותר מדי.

אף אחד עוד לא מת מיותר מדי חלב, ניסיתי להרגיע את עצמי. אבל ידעתי שאני דווקא מכירה מישהו כזה. מוות נורא. סיפור טרגי, אמיתי. מייקל פרנק היה הבן של הנאצי הבכיר והאכזר הנס פרנק, "המושל של פולין" שהוצא להורג בתלייה ב-16 באוקטובר 1945. קראתי על מייקל בספר על ילדי צמרת הרייך השלישי, ספר מרתק על הורות משובשת, ילדות משובשת. גורדון הימלר, וולף-רוג'ר הס, מרטין בורמן ג'וניור, מתברר שכל אחד יצא נורא דפוק בדרכו הייחודית. מייקל, לדוגמה, שתה המון חלב כדי להעניש את עצמו על פשעי אביו. עשרות ליטרים ביום, 3%. הרופאים, המשפחה, כולם הזהירו אותו שהוא על סף קריסת מערכות, שגופו לא יעמוד בזה. אבל מייקל סירב להיגמל מהחומר הלבן. הוא מת בגיל 50 ממנת יתר.

עם לואיזה כל יום זה שבועות, פסטיבל חלב אחד מתמשך ללא יום ולילה. כל יום אני אומרת שהיום אני אטעם ובסוף מחליטה שמחר. למחרת זה שוב לא קורה. מה העניין? לואיזה עושה את זה כל הזמן. בלונדון בכלל יש גלידרייה עם גלידה מחלב-אם. אולי בכלל אסור לי לטעום. כי מה שאירוני בכל הסיפור הוא שעם כל החלב הזה אני הפסקתי לגעת במוצרי חלב. אומרים שלתינוקת יש רגישות. אז היא יונקת ואני טובעת בחלב ולא טועמת וחולמת בהקיץ על בריוש ריקוטה, פרילי משמש, פיצה.

איך היא יכולה להיות רגישה לחלב אם כל היום היא שותה רק חלב? אני רואה בטלוויזיה פרסומת לפיצה, מתגעגעת, כמעט מזמינה. ואז מאור כהן אומר שאם אתם ארבעה אז כל אחד יקבל שני משולשים ואם אתם שניים אז כל אחד יקבל ארבעה משולשים ואם אתה לבד אתה פתט. איך יש לדומינוס את האומץ, את הטמטום, לוותר על פלח שוק שלם של אנשים בודדים שרוצים להזמין לעצמם פיצה לבד?

אני לא בודדה. נכון שאין ללואיזה שיניים ואני לא יכולה לחלוק איתה את הפיצה אבל היא כאן איתי. נשב ביחד בסלון והיא תסתכל עלי מחסלת מגש. לבד. מי צריך פיצה. קדימה, קחי שלוק. אבל משהו עוצר אותי. מה שמפתיע זה שתמיד דווקא הייתי מהטועמים. את דמי מעולם לא היססתי למצוץ. ועוד ברשימת הטעימות (חלקית): גן/יסודי: עיסות נייר, חימר, דבק. תיכון: שעוות רגליים קרה של אחותי הגדולה (ריח תפוח, מרקם דבש, טעם של קיפוד מת). טעימה אחרונה - מלון הייאט, הגבעה הצרפתית, ירושלים, 16 באוקטובר, 2001 (55 שנה בדיוק לאחר הוצאתו להורג של הנס): סוכריית חתונה לבנה בצורת ביצה של יונה שמצאתי במגרש החניה. סיפור ארוך. אני רק זוכרת שאבא רתח מזעם ושהרגשתי שאני לא הבת שהוא רצה. אכזבה. זרקתי את הסוכרייה על הקרקע. למחרת באותו מקום גנדי נרצח.

אמא מגיעה, שואלת: "לואיזה בסדר?"

בסדר גמור. רק חיפשתי תשומת לב. מה את זוכרת ממה שקרה עם הסוכרייה בהייאט? "זה התחיל שנים לפני כן. היית בת 14. בילינו קיץ באי האיטלקי איסקיה על חוף עם אבנים, ומצאת לי את האבן המושלמת, כמו ביצה של יונה, קטנה, לבנה. נורא אהבתי את האבן הזאת. היה בה הכל - יפה, חלקה. החלטתי שהיא אבן המזל שלי ושמתי אותה בארנק איפה שהכסף הקטן. כשהיא היתה מתלכלכת ורציתי שהיא תחזור להיות לבנה הייתי רוחצת אותה. ואז יום אחד האבן נעלמה. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. את נורא הצטערת. אמרת לי - איך יכולת? מאז התחיל החיפוש הגדול אחר האבן המושלמת, הביצה החדשה. יום אחד כשהיית באוניברסיטה באנו לבקר אותך והלכנו לשתות קפה בהייאט, איזה מקום מוזר לשתות בו קפה. ואז במגרש החניה אנחנו רואות פתאום אבן מושלמת, לבנה, חלקה, בצורת ביצה של יונה. הרמת אותה ואמרת שהיא קלה מדי בשביל אבן, ולא כמו הביצה המקורית. חשדת שאולי זו סוכריית חתונה, מאלה עם השקד בפנים שבאות בשקית טול קטנה. כדי לבדוק - הכנסת אותה לפה וטעמת. היא היתה מתוקה, לא הגעת לשקד, רק ליקקת אותה. ואז אבא שלך הסתובב ונורא כעס, אמר: מה את אוכלת דברים מהרצפה, מה את תינוקת? למחרת באותו מקום..."

כן, הרצח. אבל הסוכרייה היתה פרווה וזה טור חלב לכבוד שבועות. אני מפחדת להתפזר. בואי נסכם שטעמתי הרבה בחיים.

אמא צבטה לי את הלחי ואמרה: "נשר לך ריס. תבקשי משאלה, תעשי פו ולכי מיד נומי נומי".

***ילדות בנות כל הגילים מוזמנות לשלוח דיוקן עצמי מאויר שיפורסם במדור, למוסף "הארץ", שוקן 21 תל אביב, או למייל: musaf@haaretz.co.il



דיוקן עצמי עם דובי ובלון, לילו פידל סורקיס, בת 4, גבעתיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו