בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

44 שנים למלחמת ששת הימים | גבולות המולדת

הממשלה התלבטה, המטכ"ל דחף וצה"ל יצא למלחמת ששת הימים. בן גוריון, שהתפכח מחלום "מלכות ישראל השלישית", סבר שהעולם לא יאפשר לישראל לקבוע את גבולותיה בעצמה וכינה את יהודה ושומרון "טרשים". חזרה לוויכוח שאינו מסתיים

תגובות

בשלהי מאי 1967 קדרו שמיה של ישראל. צבא מצרים נפרש בקדמת סיני, מצרי טיראן נחסמו למעבר כלי שיט ישראליים ולהובלת "חומרים אסטרטגיים" (נפט) לנמל אילת, המילואים גויסו, המשק שותק, בחצרות הבתים נחפרו מקלטים וגנים ציבוריים הוכשרו כבתי קברות זמניים. בעולם הערבי השתררה התלהבות רבה. נאומים מתלהמים ושידורי רדיו קהיר בישרו להמונים כי קצה של "הישות הציונית" מתקרב והולך. בעורף הישראלי התחזקה תחושת הבידוד והחרדה הקיומית.

בישראל היתה אז ממשלה קואליציונית מתונה בראשות לוי אשכול, ראש ממשלה ושר ביטחון חכם ושקול, אך דמות אבהית מהוהה, שלא תאמה את הצורך הפסיכולוגי של שעת החירום. באותה תקופה היו מניותיה של הממשלה בשפל חסר תקדים, בשל המיתון הכלכלי הקשה וההידרדרות במצב הביטחון שהביאו בין היתר לגל ירידה מהארץ.

כשפרץ המשבר הביטחוני באמצע מאי, היו עיני העם נשואות מצד אחד אל ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר דוד בן גוריון, ומצד שני - לצה"ל. "הזקן" עמד אז בראש סיעת רפ"י (רשימת פועלי ישראל), מפלגה אופוזיציונית בינונית, שהטיחה ביקורת קטלנית בממשלה ובעומד בראשה. צה"ל היה באותה העת יקיר האומה, "פרה קדושה" חסינה מביקורת, מוגן בידי צנזורה דרקונית ועטור הילה של צבא מנצח. בראשו עמדו יצחק רבין, רמטכ"ל כריזמטי ופופולרי, ומטה כללי צעיר, חדור רוח קרב, מוכשר, שהורכב ברובו מבוגרי הפלמ"ח.

בן גוריון והמטכ"ל החזיקו בדעות הפוכות בכל הנוגע לפעולות שיש לנקוט. הצבא לחץ בכל כוחו למתקפה מקדימה, מחשש שהיוזמה תעבור לידי האויב, ואילו בן גוריון התנה פעולה צבאית בהסכמתן חסרת הסיכוי של "המדינות הידידותיות" (ארצות הברית, בריטניה וצרפת) ובהתחייבותן לספק לישראל נשק.

רוב השרים היו קרובים בעמדתם לדעת "הזקן". הממשלה מיצתה עד תום את האפיק הדיפלומטי שנועד למנוע מלחמה, למרות עמדתו הנחרצת של הצבא. כאשר התעצם הלחץ של האלופים, עד כדי חשש ל"פוטש" (הפיכה), נחלץ בן גוריון להגנת הממשלה. הוא כינס מסיבת עיתונאים והכריז כי "צבא בארץ דמוקרטית אינו פועל על דעת עצמו, ולא על דעת מפקדיו הצבאיים, אלא על דעת הממשלה הציווילית ולפי הוראותיה".

מצב החירום, משבר היחסים בין הדרג הצבאי לדרג המדיני ואובדן אמון הציבור באשכול, גררו פעילות פוליטית קדחתנית, של המפד"ל (אז מפלגה יונית צחורה), רפ"י וגח"ל (גוש חרות-ליברלים) להחלפת אשכול בבן גוריון. מאמצי שר הפנים הדתי-לאומי משה שפירא (שהתנגד בחריפות ליציאה למלחמה) ושל מנחם בגין (!) לשכנע את אשכול לוותר על כיסאו לטובת בן גוריון, יריבו המר, לא צלחו.

ב-28 במאי, בהיענות לפנייה תקיפה של נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון, החליטה ממשלת אשכול, כמעט פה אחד (17 נגד 1) - בניגוד לעמדת צה"ל - להמתין שלושה שבועות ולאפשר את המשך המאמץ הבינלאומי לפתיחת מצרי טיראן ולמניעת המלחמה. בדיוק שבוע לאחר מכן, ב-4 ביוני, החליטה הממשלה (שתוגברה בינתיים בשרי רפ"י וגח"ל משה דיין ומנחם בגין והפכה ל"ממשלת הליכוד הלאומי") על יציאה מיידית למלחמה. למחרת, בבוקר 5 ביוני, כששמע בן גוריון על פרוץ הקרבות, הוא כתב ביומנו: "אני סבור שזה משגה כבד".

מנץ ליונה

בן גוריון טעה. החלטת הממשלה היתה תוצאה בלתי נמנעת של כישלון המאמץ הדיפלומטי, החמרת האיום על ישראל עם הצטרפות ירדן לברית הצבאית והסכמתה לכניסת צבא עיראקי לחזית עם ישראל והסרת הווטו האמריקאי על מתקפה ישראלית יזומה. תרמו לכך בוודאי עמדתם הנחרצת של ראשי הצבא, וגם השינוי בהרכב הממשלה ומסירת תיק הביטחון לדיין. אבל המהלך הירדני הוא שהטה בעיקר את הכף.

לא בכדי התקבלה החלטת הממשלה ברוב כה גורף, ולא בכדי זכתה לתמיכה ציבורית כללית, גם מצד רודפי שלום מובהקים כאורי אבנרי ומשה סנה. אין ספק: "המשגה הכבד" לא היה ביציאת ישראל למלחמה, אלא במעשיה אחרי המלחמה.

מאימתי הפך בן גוריון, מעצב תורת הביטחון של ישראל, מ"נץ" ל"יונה"? איך הפך בן גוריון את עורו, אותו בן גוריון שדגל בשנות ה-50 במדיניות גמול מיליטנטית להסתננות ולטרור הערבי, אותו בן גוריון שסילק מממשלתו את שר החוץ משה שרת עקב מתינותו המופלגת והתנגדותו ל"מלחמת מנע" ביוני 1956; אותו בן גוריון שחתם באוקטובר אותה שנה על הסכם חשאי עם נציגי ממשלות צרפת ובריטניה למלחמה משותפת נגד מצרים והעמיד למעשה את ממשלתו מול עובדה מוגמרת?

התשובה לשינוי המדהים שחל ב"זקן" נעוצה אמנם במכלול ההתפתחויות שחלו בעקבות מלחמת סיני, אבל יש תאריך מסוים שבו התרחשה התפנית: 8 בנובמבר 1956, יום שצוין ביומנו של בן גוריון במלים "יום בלהות".

רק יממה אחת לפני כן ניצב בן גוריון על במת הכנסת, חגיגי וזחוח, והכריז כי קווי שביתת הנשק בין ישראל ומצרים "נפחו את נשמתם". יום קודם, ב-6 בנובמבר, בעצרת ניצחון בשארם א-שייח לרגל סיום המערכה, קרא הרמטכ"ל דיין איגרת ברכה נלהבת ששלח ראש הממשלה ושר הביטחון לצה"ל, ובה הבטחה לסיפוח מפרץ שלמה למדינת ישראל: "יוטבת, המכונה טיראן... תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".

יתר על כן: שבוע ימים לפני פתיחת מבצע קדש, בפגישה חשאית בפאריס, פרש בן גוריון לפני עמיתו, ראש ממשלת צרפת גי מולה, את חזונו על "מזרח תיכון חדש", שבו ישורטטו מחדש גבולות האזור, תפורק ממלכת ירדן, גדתה המזרחית תימסר לעיראק והגדה המערבית לשליטת ישראל.

עתה, בשעת חצות של אותו "יום בלהות", ישב בן גוריון מול המיקרופון של "קול ישראל" ובישר לאומה בקול נוגה שצה"ל ייסוג מהשטחים שכבש ממצרים. זה אכן היה "יום בלהות": בריטניה וצרפת, שצבאותיהן כבר נחתו בפורט סעיד, נכנעו לאיומי הקרמלין וללחץ מסיבי של הבית הלבן ועצרו את מבצע "מוסקטיר", שנועד להחזיר להן את השליטה על תעלת סואץ.

מברק גס מראש ממשלת ברית המועצות, ניקולאי בולגנין, לבן גוריון, כלל איום מרומז והטלת ספק בהמשך קיומה של ישראל. בניו יורק מזכ"ל האו"ם, דאג האמרשלד, תבע נחרצות מישראל לסגת מיידית. החלטה על סנקציות ריחפה באוויר. וושינגטון הזעיפה אף היא את פניה ודרשה בתקיפות נסיגה ישראלית. אווירת חירום ומשבר עולמי השתררה.

רישום הדיכוי הברוטלי של המרד בהונגריה בעצם אותם הימים, בידי הגייסות המשוריינים הסובייטיים, נתן את אותותיו. התפרסמו יותר ויותר ידיעות על אספקת מפציצים ועל זרם "מתנדבים" סובייטים לסוריה. בן גוריון, "חיוור מאוד, זועם כאריה פצוע", כתיאורו של משה דיין, נכנע.

בשלושת החודשים הבאים, תוך כדי נסיגת צה"ל מסיני, עדיין ניסה בן גוריון להציל ולו בדל הישג טריטוריאלי ברצועת עזה או במפרץ אילת. לשווא. מסקנתו היתה ברורה: אין תוחלת להרחבת גבולות מדינת ישראל, חסל סדר "מלחמת מנע". אפילו מתקפה מקדימה עלולה להעמיד את ישראל מול חזית בינלאומית עוינת, שתאלץ אותה להחזיר כל שעל. נגוז חלום "מלכות ישראל השלישית", רחבת הידיים.

הנץ לבש כנפי יונה. מתינות ביטחונית, שמירת הסטטוס-קוו והרתעה אפקטיבית הפכו ליעדי הביטחון של בן גוריון. בסתיו של 1957 נחתם ההסכם עם צרפת, שהוליד את הכור האטומי בדימונה. הקמת הכור נועדה ליצור הרתעה באמצעות "כוח עליון", שיגרום לערבים לחשוש ממלחמה ויאלצם להשלים עם קיומה של ישראל.

כל ימיו חרד בן גוריון לשרידותה של ישראל. והנה נמצאה לו תרופה, חלופה למלחמה יזומה שממדיה הצרים של ישראל כפו עליה. עשר שנים מאוחר יותר, ערב מלחמת ששת הימים, היה הכור (לפי פרסומים זרים) קרוב מאוד למימוש תפוקתו, אך עדיין לא חצה את הסף.

אחרי מבצע קדש, מתינותו של בן גוריון קיבלה ביטוי בולט בהסתלקותו מכל שאיפה טריטוריאלית. מוטה גור, שהיה ראש אגף המבצעים במטכ"ל, ביקש להציג לו את התוכנית המבצעית ("תוכנית המגירה") לכיבוש הגדה המערבית, אך בן גוריון סירב אפילו לשמוע.

האלוף עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר לשעבר, טס פעם עם בן גוריון במסוק והראה לו מרחוק את הר גריזים והר עיבל. הזקן הגיב בביטול, "טרשים". בראיון לגאולה כהן, ב-12 במאי, פחות מחודש לפני פרוץ המלחמה, נשאל בן גוריון מה ישיב לנכדו כשזה ישאל מהם גבולות המולדת, וענה: "הגבולות של המולדת שלך, נכדי, הם הגבולות של מדינת ישראל כמו שהם כיום. זהו".

שקרן ופחדן

בחצי השנה שקדמה למלחמת ששת הימים ביקר בן גוריון בחריפות את יורשו בתפקיד, אשכול, בשל פעולות חיל האוויר וכוחות היבשה, שגרמו לדעתו להסלמה מסוכנת. ב-21 במאי 1967, שבוע אחרי פרוץ המשבר, בא הרמטכ"ל רבין לבן גוריון לבקש עצה וספג מקלחת של צוננים על פעולות צה"ל וגיוס מילואים, אף שהגיוס היה אז חלקי עדיין.

רבין יצא נזוף ומדוכא. למחרת רשם בן גוריון ביומנו "באו אצלי (גרשום) שוקן ו(אברהם) שווייצר (עורך "הארץ" וחבר מערכת העיתון) לשיחה". בן גוריון השתלח באוזניהם באשכול, "שניסה לנצל ביטחון לשם בחירות... תקף ירדן בלתי עוינת והחריב כפר ציווילי (פעולת סמוע, נובמבר 1966), בניגוד לעמדה של כל השנים הפך פעולת תגמול בסוריה למעין מלחמה... כראש ממשלה שקרן ופחדן".

שוקן חזר אל בן גוריון ב-27 במאי והציג לו מאמר התומך במתקפה יזומה נגד מצרים. "אמרתי בקיצור דעתי שאינה מזדהה עם מאמרו", כתב בן גוריון ביומנו. הוא התנגד ליציאה למלחמה משתי סיבות: החשש לגורל הכור בדימונה, שהיה לכל הדעות יעד אופרטיבי ראשון במעלה של חיל האוויר המצרי, והוודאות (שהתבדתה) שלחץ בינלאומי יכפה מיד נסיגה מכל שטח שישראל תכבוש.

ההנחה שישראל תחויב להחזיר כל שטח כבוש לא היתה נחלת בן גוריון לבדו. זו היתה גם הנחת המוצא של הממשלה והמטה הכללי של צה"ל. בהחלטתה להוציא את צה"ל למלחמה, ביקשה הממשלה רק "לשחרר את ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת סביבה". שר הביטחון דיין הכריז, עם פרוץ הקרבות, "לנו אין מטרות כיבוש".

הממשלה, שדנה ב-5 ביוני בשאלה אם לכבוש (בגין קרא לזה "לשחרר") את העיר העתיקה ולמי להחזיר אותה, כעסה כעס רב על המלך חוסיין (בשל הצטרפותו למצרים וסוריה). שר הפנים שפירא פסק: "לירדן לא נחזיר אותה. לעולם - כן" (כלומר, בינאום). ראש הממשלה אשכול אמר כי "בגזרה הירדנית אנו הולכים בידיעה מראש שנצטרך לעזוב את ירושלים (המזרחית) ואת הגדה המערבית". שר הביטחון דיין, בתגובה לשאלה של אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס על העיר העתיקה, ענה: "מי צריך את כל הוותיקן הזה?"

שנים ארוכות חלפו, עוד מעט ימלא יובל למלחמה ההיא. תמורות גדולות חלו בשטח, החלטות או"ם, יוזמות מדיניות, הסכמי שלום, מלחמות וטרור וניסיונות שווא חוזרים ונשנים להגיע לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. הנחת היסוד של בן גוריון ושל ממשלת אשכול, ש"העולם" לא ישלים עם הרחבת גבולות ישראל ויתבע ממנה לחזור לקווי 4 ביוני 1967 (בשינויים מוסכמים), כבסיס לכל הסדר - לא הופרכה.

לפני מלחמת ששת הימים, בן גוריון וכל ההנהגה המדינית של ישראל היו מאמצים הסדר כזה בשמחה ובששון. ראשי ממשלות בישראל בעשורים האחרונים נתנו לכך גם הם הסכמה מסויגת. אבל 1967 לא היתה מעולם החוויה הטראומטית המכוננת של הפלסטינים. באתוס הלאומי הפלסטיני, בארץ ובפזורה, העוגן היה ונותר 1948. ספק רב אם יש בנמצא, בשלב ההיסטורי הזה, נוסחת פלא שתרצה את תביעת הפלסטינים ל"צדק", ושישראל תוכל לחיות אתה. 63 שנה אחרי תש"ח, ו-44 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, זו כנראה האמת העגומה.

קווי שביתת הנשק מ-1949, המכונים כיום "גבולות 1967", היו יציר כפיו של בן גוריון. הם שיקפו את ניצחונה של מדינת ישראל והרחבת שטחה מ-55% שהוקצו לה בהחלטת החלוקה ל-78%. בן גוריון סבר כי אי אפשר להשיג יותר. בדיון בכנסת על הסכם שביתת הנשק עם ירדן הוא הביא נימוקים מדיניים ודמוגרפיים מדוע החליט להסתפק בכך. בין היתר אמר: "היינו יכולים מבחינה צבאית... לכבוש את כל מערב ארץ ישראל... ואז מה? נעשה מדינה אחת. אלא שהמדינה הזאת תרצה להיות דמוקרטית, יהיו בחירות כלליות - ואנחנו נהיה במיעוט... ובכן, כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ - בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ".

גישתו של בן גוריון לשאלת הגבולות היתה בדרך כלל ריאליסטית ומפוכחת, לא אידיאולוגית. את האמירות המיוחסות לו "או"ם-שמו"ם" ו"לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים", יש לקחת בערבון מוגבל מאוד.

פקודתו הבהולה של בן גוריון לצה"ל, בעת מבצע "חורב" (דצמבר 1948), לסגת במהירות מסיני, פינוי כל השטחים שכבש צה"ל במבצע קדש ועמדתו ב"תקופת ההמתנה" ב-1967 נגד יציאה למלחמה בלי גיבוי מעצמתי - העידו על הבנת מגבלות כוחה של ישראל והתחשבות מפליגה בעמדת העולם. *

ד"ר גלוסקא הוא מחברו של הספר "אשכול, תן פקודה!" על צה"ל וממשלת ישראל לפני מלחמת ששת הימים



שיירה של צה''ל מובילה שבויים מצרים ליד אל-עריש שבסיני, ביום השלישי למלחמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו