בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

של נעליך

*שתי תגובות למאמרו של אלדד יניב "עומדים בשער" (20.5)

1. נדהמתי לקרוא את מאמרו של עו"ד אלדד יניב, "עומדים בשער". במאמר, בקצרה, מנסה יניב להשוות את הפוליטיקאים הישראלים ל"פולישוקים" ש"עובדים כבר שנים אצל... הדנקנרים, התשובות ושות'".

נדהמתי לקרוא אותו, בעיקר על רקע ראיון שנזכרתי שהעניק אותו אלדד יניב לורד רמון-ריבלין, בעיתון "ליידי גלובס" (6.1.11). יניב צוטט באותה שיחה מאלפת כאומר: "הבנתי שהחיים שלי הם זיוף אחד גדול". הראיון הוקדש לקידום התנועה הפוליטית שיניב עומד בראשה, השמאל הלאומי. יניב טען שם כי תחיית השמאל תתאפשר רק אם השמאל יתנער מכל אותם "יפי נפש המלאים שנאה עצמית ותיעוב כלפי המדינה". עיקריו: חברת מופת שוויונית בישראל, חזרה לגבולות 67' בדרך של התנתקות חד-צדדית, התניית זכויות בחובות בנושאי משתמטים, חרדים וערבים.

עוד הוסיף עו"ד יניב ואמר בגילוי לב: "מצאתי איבר חדש בגוף - את הלב. את מכירה את התחושה הזאת שהיתה בפעם ראשונה שהתאהבת? כזה. זה קורה פעם אחת בחיים. הדבר המטורף הזה, זה מה שהרגשתי. ראיתי פתאום את עצמי בלי פוזה. הרגשתי מה זה לחזור להיות ילד. גיליתי שיש בזה כוח מאוד גדול. להיות אותנטי, פגיע, רגיש. הרגשתי חלק מהקבוצה בלי לבלוט, שזה הפוך לתכלית חיי".

"מה היתה תכלית חייך?" שאלה ריבלין. "בכל מקום שהייתי נכנס, קודם הייתי חייב להרעיש, שיידעו שאני כאן, שאני מנהל את זה, שאני מוביל את זה. הקרדיט היה הדבר הכי חשוב לי בחיים".

בכותרת המשנה לכתבה תואר יניב כ"רוצח שכיר" על ידי העורך. רוצח שכיר שהשתקם. דימוי מעניין, ללא ספק. מעניין אם יניב נעלב ממנו. בכל מקרה, הרוצח השכיר הבטיח שהוא אדם חדש לחלוטין כעת. אז הבטיח.

"כתבה מדהימה", אמרתי אז בלבי, אולי "הרוצח השכיר" באמת השתנה? אלא שאחרי קריאת המאמר של יניב הבנתי שנמר אינו הופך את חברבורותיו. במקרה של אלדד יניב, הוא פשוט צובע אותן בצבעים שמתאימים לאינטרסים האישיים והפוליטיים שלו נכון לאותו רגע.

אבל המאמר הזה הוא חלק ממגמה רחבה יותר, מתמשכת ומדאיגה מאוד בעיני: ציד מכשפות מטורף של כל אדם שחטאו הגדול הוא הצלחתו בעסקים. המרדף הזה אחרי בעלי ההון מתחיל אצל חברי כנסת, או סתם אנשים שחלומם הוא לשבת בכנסת, שמבינים שהם זקוקים לאמירות אומללות כמו זו של יניב כדי להזכיר לבוחריהם ולקהל הרחב את קיומם. איזו דרך טובה יותר להזכיר לאנשים את קיומך אם לא על ידי הקמת קול צעקה גדול בנושאים פופוליסטיים?

בשל התבטאויות כמו זו של יניב, שרים פוחדים להיפגש באופן אישי עם אנשי הון והדו-שיח החיוני כל כך לניהול מוצלח ותקין של המשק לא מתקיים; ומכיוון שבחיים אין ואקום, נכנסים לתוך החלל הזה "מאכערים" שמתדפקים על דלתות משרדי הממשלה ומנסים לנקוט שיטות פסולות כדי לקדם אינטרסים פסולים, או סתם עסקים "מתחת לשולחן".

הקשר בין נבחרי ציבור, מיניסטרים ופקידי ממשלה אחרים לבין אנשי תעשייה ומשק הוא מבורך, וחשוב לתהליך הדמוקרטי. אי אפשר להמשיך להפחיד ציבור שלם בטענה שכל פגישה שכזו מקורה בשחיתות או ב"פולישוקיות". יש להסביר לציבור שכל פגישה שכזו מביאה עוד מקומות עבודה, עוד בעיות שבאות על פתרונן, ללא מורא ופחד, ומתירה עוד קשר סבוך במערכת ישראלית המתקשה לעתים לתפקד בגלל מערכת הלחצים הבלתי-אפשריים שמופעלת על כל הגורמים במשק כמעט, על ידי כלי התקשורת ופוליטיקאים דוגמת יניב, אשר רואים את תועלתם האישית ולא את זו של הציבור והחברה בישראל.

ראשי המשק הם טרף קל בעת הזאת וביקורת בוטה עליהם הפכה להיות הספורט הלאומי. עיתונאים ופוליטיקאים מתחרים ביניהם מי ינפק את המילים התקיפות ביותר, מי ינעץ את שיניו עמוק יותר בבשרו של איש עסקים שפועל כחוק ולפי כללי המשחק.

נחזור ליניב. לתומי ציפיתי, לאחר הראיון המרגש שקראתי ב"גלובס", כי יניב יפתח משרד בקרית שמונה, נתיבות או בדרום תל אביב כדי לעזור לאנשים שזקוקים ל"רוצח שכיר" מול משרדי הממשלה ורשויות החוק. חשבתי, לתומי, שתשתמש בקשריך הענפים ובכישוריך הרבים כדי להועיל ל"אזרח הקטן" מול מנגנוני הממשלה המסורבלים. אז חשבתי. מתברר שקל יותר להמשיך לשבת בתל אביב ולהצליף אמירות בעיתון, מאשר להפשיל שרוולים ולצאת לסייע לחלשים ולנחשלים כמו שליח ציבור אמיתי.

לעומת אלדד יניב, בעלי ההון הישראלים עשו רבות למען המדינה. נוחי דנקנר, למשל, שבלעדיו צפון הארץ היה נראה כמו שדה חורבות אחרי המלחמה האחרונה; הנוער העכואי היה מסתובב בחוסר מעשה ברחובות ולא משחק במגרשי הטניס שכספו של דנקנר העמיד; משכן האמנויות במעלות, מחלקות בבתי חולים בצפון, גנים ומוסדות תרבות בדרום, ועוד ועוד. זו לא המדינה שנתנה, זה נוחי דנקנר שנתן מכספו מבלי כל כוונה לקבל תמורה. מי שחושב באמת על הילדים בשדרות, בנתיבות ובמעלות ומפשיל שרוולים ונותן מכיסו כדי להיטיב איתם הוא נוחי דנקנר, לא אלדד יניב. ומה הגמול של דנקנר? מבול של נאצות מאת אלדד יניב.

אחד הרגעים המרגשים והעצובים בחיי היה כשאחד מבכירי אנשי התקשורת בישראל התקשר אלי ואמר לי: "תמסור ד"ש ותודה לחברה שלך שרי אריסון". שאלתי: "מה קרה לך? בלעת רעל?" הייתי בטוח שהוא מדבר בלשון סגי נהור. אבל אז התבררה האמת. אמו חלתה בסרטן ואושפזה במגדל אריסון. "רק עכשיו אני מבין מה היא עשתה עבור המדינה", אמר לי העיתונאי הבכיר. שוב, מר יניב, גברת אריסון - לא המדינה. מכיסה ומכספה ומבלי שציפתה לקבל דבר בתמורה.

וכך סמי עופר הקים בתי חולים בצפון הארץ ובמרכזה; ויצחק תשובה שברוב אסונו כי גדול מצא גז בלב הים, לאחר שמימן את הקידוח מכספו שלו. והגז הזה יועיל לישראל בכל כך הרבה היבטים שחבל בכלל להתחיל למנות. ומה גמולו של תשובה? יריקה בפרצוף. כשנוחי דנקנר קנה את איי-די-בי היא היתה חברה חבולה ומוכה, על סף פשיטת רגל. הוא הצליח מאוד, בשל כישרונו כאיש עסקים. למה עליו לקבל יריקה בפרצוף? מה פשעו? שהצליח?

כן, בישראל הצלחה היא קללה לבעליה. והצלחה גדולה היא קללה גדולה. של נעליך מעל רגליך, אלדד יניב, בטרם אתה מתקלס באנשים הענקים האלה בצורה כזאת.

דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, כבר באמת לא כאן ואני מצר על כך כמוך, אבל יש כל כך הרבה אנשים טובים בדרך שממשיכים את דרכם ועושים רק טוב למדינה ואתה בוחר לנגח אותם, אז למה שימשיכו לתרום ולעשות? למזלנו, הם לא נבהלים מפופוליסטים כמוך. אלא ממשיכים לעשות כל יום וכל שעה לטובתם ולפרנסתם של מאות אלפי בתי אב. הם שינו וימשיכו לשנות את המדינה הטובה שלנו ויהפכו אותה טובה בהרבה. אז אנא, אלדד יקיר, נסה לקיים, בתור התחלה, את ההבטחה הראשונה שלך כפוליטיקאי: ותפעל, כפי שהבטחת, להיות אלדד אחר.

גילוי נאות: אני מודה שאני חבר קרוב של חלק מהאנשים שמוזכרים במאמר. אני מודה גם שאני עובד עם חלק מהאנשים שמוזכרים במאמר. אני גאה על כך ואין לי שום סיבה להתנצל.

רן רהב

סביון

המנהיג המשעמם

*שתי תגובות למאמרו של אלדד יניב "עומדים בשער" (20.5)

2. זריקת רפש על פוליטיקאים וקינה על היעדר חזון ומנהיגות בקרבם הנה תמיד דבר נחמד ופופולרי, אבל כשמבקשים לשזור אותה סביב מוטיב מסוים, צריך להיזהר מעט יותר בשימוש בעובדות. אלדד יניב מספר, מנקודת המבט של "מי שהיה שם", שנתניהו, שטייניץ, ואטיאס הם "סריסים מסורסים" של דנקנר, תשובה, האחים עופר ושאר עשירי ישראל. אינני יכול להבין כיצד ניתן, לאחר שתי שנות כהונתה של הממשלה, להאשים את האישים הללו בשירות האינטרסים של אלי ההון?

הרי כל מי שחי פה בשנה וחצי האחרונות שמע על חוק ששינסקי. אפשר לרטון שאולי ראוי היה לגבות עשרה אחוזים נוספים מ"תמר" ועוד שלושה מ"לווייתן", אלא שהתהליך נוהל באופן מופתי על ידי ועדה בלתי תלויה ומקצועית לעילא, שמסקנותיה אומצו באופן מלא. איך אפשר לומר על שטייניץ, שהקים את הוועדה ונתן לה גיבוי גורף לכל אורך עבודתה, ועל נתניהו שלא התערב אף לא פעם אחת בתהליך והעביר את המלצותיה בממשלה ובכנסת אל מול צונאמי הלוביסטים והאינטרסים המקומיים והאמריקאים, שהפעילו מסכת איומים ופיתויים בכל התקופה - שהם שפוטים בידי הטייקונים?

ואולי תאמר שזה רק תשובה שנפגע, וזו לא חוכמה. שהרי מדובר באיש בודד, בן עדות המזרח, שהגיח לא מכבר משולי עולם העסקים ועדיין לא טווה לעצמו את הקשרים הנכונים שיגנו על עסקיו. אלא שאין זה אירוע בודד. אך לפני חמישה חודשים ביטל שטייניץ האמור בגיבויו של נתניהו הנ"ל את הפטור למפעלים בפריפריה, שכי"ל ובתי הזיקוק נהנו ממנו בכל שנותיהם בידיים פרטיות. ההחלטה הזאת לבדה תעביר כחצי מיליארד שקל ממשפחת עופר לציבור הרחב!

ואם זה אינו מספיק לשכנע את מר יניב לקחת את המאמר שלו בחזרה ולהתנצל מעל דפי העיתון בפני שר האוצר וראש הממשלה, אני מבקש לספר לו על הרפורמה בדמי הניהול של קופות הגמל, שתקצץ בעשרות אחוזים ובסכום כולל של מאות מיליוני שקלים, מרווחי החברות המנהלות שבשליטתם של דנקנר, תשובה ואילי הון נוספים. לזה יש להוסיף את הרפורמות המשמעותיות בשוק הסלולר שהנהיג שר התקשורת, ואת הוועדה לעידוד התחרותיות ששוקדת בימים אלו על רשימת צעדים שתצמצם באופן משמעותי את הריכוזיות הקשה שהמשק הישראלי לוקה בה.

משעמם, אני שומע את עו"ד יניב, אלה לא מנהיגים, אלא אנשים קטנים שעוסקים בבוכהלטריה, ובלשונו המשתלחת, "מובלים ולא מנהיגים. שורדים ולא מבקיעים". יניב חושב, "כמי שהיה שם", שמנהיגים חותמים על הסכמים היסטוריים אפילו שהם מנוגדים בתכלית להבטחותיהם טרם הבחירות. ואני חושב בדיוק את ההפך. מנהיגים הם אנשים כמו נתניהו ושטייניץ, שמוכנים לפגוע באינטרסים מושרשים לטובת האינטרס הציבורי, למרות שברור להם שישלמו מחיר פוליטי משמעותי, וכמי שנמצא שם אני יודע שהם משלמים מחיר פוליטי כבד.

מה שמאכזב במיוחד הוא שלמרות נכונותם להיאבק למען האינטרס הציבורי, מטיחים בהם שהם עבדים נרצעים לאינטרסים של בעלי ההון. נתניהו חווה את זה כשכשר אוצר פגע בבעלי ההון באמצעות רפורמת בכר ועדיין זכה להילה של אוהב עשירים; פגע אנושות בחרדים באמצעות הקיצוץ הדרמטי בקצבאות הילדים ומואשם כיום שהוא שבוי בידי החרדים. מנהיג מוכן להוביל את הרפורמות המשעממות הללו למרות שנהיר לו שבעלי האינטרסים שנפגעו לא ישכחו לו אותן, והעיתונות תכנה אותו בכינויי גנאי, מפני שהיא מצפה ממנו שיבגוד בבוחריו ובמצפונו, ויפעל להגשמת מצעה המדיני של מפלגה אחרת.

ד"ר אבי שמחון

יו"ר הפורום המייעץ לשר האוצר

יש תקווה

כתבתו של שי פוגלמן, "השיבה לחיפה", ראויה לשבחים (מוסף "הארץ" 27.5). פוגלמן מנסה לטאטא את האמת הנראטיבית על בריחת תושבי חיפה הערבים ערב כיבושה, ולייסד את האמת ההיסטורית, שעל פיה הערבים ברחו מפני שההגנה הורתה לירות בהם ללא הבחנה, פוגעת בשיחות פיוס שנוהלו בין הצדדים. האמת היא שאין דבר כזה אמת היסטורית חדה כאמת מתמטית, ואמת הנראטיבים תגבר על כל אמת באשר היא.

אבל לא זהו מוסר ההשכל של הכתבה. היא עשתה שירות מצוין לאחווה בין העמים ולאפשרות החיים בצוותא בעיר כמו חיפה, שהלוואי שתשמש מופת ליישובים אחרים בארץ. הלוא מה מתאר פוגלמן? מצב של חורבן שלם של קהילה ערבית ענפה בעיר חיפה, חורבן כה קשה עד שבן גוריון שביקר בעיר באזור שננטש על ידי הערבים זועזע מהעזובה, וגולדה מאיר פרצה בבכי משפגשה באשה ערבייה.

אבל ראו גם ראו - כל מי שמבקר היום באותו הרחוב הנקרא על שם בן גוריון, רואה חיים משגשגים של ערבים שהכו שורשים ומתערים בעיר. אינני חפץ לשרטט תמונה אידילית של הרמוניה מופתית בנוסח חזון ישעיהו בן אמוץ. אבל ההתאוששות של הציבור הערבי בעיר, קליטתו ומעורבותו בעיר תחת סוברניות יהודית-ישראלית, מהווה ביטוי מרשים ביותר למה שהושג כאן אחרי מוראות מלחמת השחרור, וזה הישג שהוא תקווה.

פוגלמן, שהביא מדבריהם של פליטים ערבים תושבי העיר דאז, זרע בנו תקווה, שאחרי הכל אפשר להשתקם ואפשר לחיות ואף יותר מזה, ונדמה לי שקרה לכותב כמקרהו של בלעם, ששש לקלל ויצא מברך.

יהושע גתי

באר שבע

יום הכישלון

קראתי בעניין רב את כתבתו של מר פוגלמן (מוסף "הארץ" 27.5). יש בה ביטוי רב לרגשותיו, והתיאורים מלאים חיים. הכתבה מבטאת היטב את הנראטיב הערבי המתייחס לתקופה שבין 29 בנובמבר 47' ל-15 במאי 48'. אך חסר כאן משהו שייתן תוקף לסיפור (ל"נראטיב"). את נקודת התוקף, או המשקל, שכח כנראה פוגלמן. הרי האירועים המתוארים בכתבה לא אירעו ללא הקשר רחב יותר. אין כאן תיאור של התפרצות פתאומית של הר געש. יש כאן שרשרת אירועים, קשורים זה בזה, שהביאו לנקודה המתוארת בכתבה. ושרשרת זו אינה סיפור ("נראטיב"), אלא אמת היסטורית.

ב-29 בנובמבר 47' החליטה עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. הערבים דחו את החלטת החלוקה, והכריזו מלחמה על היהודים. היהודים לעומתם, קיבלו את החלטת החלוקה, ולא היתה להם כל ברירה אלא להילחם על חייהם. במהלך הקרבות בהם החלו כאמור הערבים, קרה ההפך ממה שאלה ציפו, ובמקום להשלים את מלאכתו של היטלר, הם הפכו לפליטים, ולא סתם פליטים, אלא פליטים עם נראטיב.

במקום להתנצל ולבקש את סליחת היהודים על כי ניסו לחסלם ונכשלו, המציאו הערבים הללו את "יום האסון", ה"נכבה". לו היה להם מעט כבוד עצמי ומעט שכל, היו מכנים יום זה בשם "יום הכישלון" או "יום המפלה", ובכך היתה נפתחת, אולי, דרך להשלמה עם היהודים - שהם כיום מדינת ישראל.

גדי בורן

גבעת שמואל

שימור השליטה

לעתים נדמה ש"סדנא דארעא חד הוא", הנו הפתגם הקולע ביותר מכל אלה הכלולים בארכיון המסורת שלנו. מחשבה זו עברה בראשי למקרא הכתבה המעניינת על הנזירה טרבוטי, בת המאה ה-17, מחברת הספר "חיי המנזר כגיהנום" (מוסף "הארץ" 27.5). במיוחד לכד את עיני המשפט הבא: "טרבוטי לא הגבילה את הביקורת שלה לתא המשפחתי. המדינה, כתבה, מעודדת את תופעת הנזירות הכפויה במטרה להנציח את המבנה החברתי הקיים ולחזק את יכולתם של מנהיגי הרפובליקה לשלוט".

הנסיבות כמובן השתנו מאז המאה ה-17, ולנו אין מנזרים ממוסדים. אבל מימון העדה האורתודוקסית, המנציח את הדיכוי של חופש האשה בתוכה, גם הוא נועד לשמר מבנה חברתי "המבטיח את יכולתם של מנהיגי הרפובליקה לשלוט".

דוד רינגולד

תל אביב

אבוי למנוצחים

כתבתו של שי פוגלמן (מוסף "הארץ" 27.5) מנתחת את הקרב על חיפה ואת בריחתם של ערביה, תוך התנתקות מהאווירה ויתר המאורעות של 48'. הצד המפסיד במלחמה שבה הוא התחיל משלם את מחירה, כך מלמדת ה"היסטוריה", כפי שהיא רשומה בדברי העמים. הרומאים כבר קבעו "אבוי למנוצחים", וכך היה תמיד. עמים שנוצחו גורשו מאדמתם אם לא הושמדו כליל. אך למה לחזור אחורה למרחקים, רק בשנתיים שלפני 48' גורשו עשרות מיליוני אנשים ממזרח פולניה, מליטא, מפרוסיה המזרחית, ממזרח גרמניה, מהסודטים, מהודו, מפקיסטן וכו'. למרבה הפלא, כל אלה אינם "חוגגים" את יום גירושם. הם עסקו בשיקום חייהם במקום חדש, ואין להם "אג'נדה" לחזור למולדתם הישנה. רק במקרה אחד הונצח הגירוש, הודות לפרנסת קורבנותיו על ידי תרומות בינלאומיות, אשר הפכו את מעמד הפליט הפלסטיני לסטטוס רווחי לדורותיו.

כן, ב-48' היהודים בארץ ניצלו מהשמדה שנייה וניצחו. המלחמה לא נוהלה לפי הנורמות של אדון גולדסטון, אלא לפי נורמות המלחמה באותה עת, ואיננו צריכים להתנצל על כך. למנוצחים של אז היו כל ההזדמנויות להשתקם, כפי שהשתקמו ניצולי השואה ופליטי כל יתר המלחמות של המאה ה-20. האנשים הממשיכים לדוש בעוולות העבר, זורעים את מלחמות העתיד.

ישראל שטיין

תל אביב

העשורים הנשכחים

נהניתי מאוד לקרוא את כל מה שנכתב על בוב דילן בעיתונכם (מוסף "הארץ" 20.5), אבל שתי הערות יש לי:

1. חבל שאף אחד מהכותבים לא התייחס לשירים המאוחרים של דילן, בשנות ה-90 ואפילו בשנות האלפיים. לידיעתכם, הוא לא הפסיק לכתוב ולפרסם אלבומים בשנות ה-60.

2. חבל שאף אחד מהכותבים לא הזכיר את "פרויקט הגומייה" - אלבום שבו תורגמו שירים של דילן (לא רק"גשם כבד עומד ליפול" תורגם לעברית).

הדס טלילסקי

חיפה

סיפור המנורה

כמה חיכינו וציפינו שתחזור אלינו דאה הדר, והנה היא חזרה (מוסף "הארץ" 27.5). עם ציורי הילדים המתוקים, ועם הכתיבה המיוחדת.

גם בתי הקטנה נולדה עם צהבת, והיינו צריכים לשים אותה מתחת למנורה סגולה. זה היה מזמן. לא הייתי מסוגלת אז להביט סביבי, רק רציתי שנצא כבר מבית חולים. והנה דאה מסוגלת להפיק גם מהסיטואציה המפחידה הזאת משהו שמדבר ללב של כל מי שעברה דבר דומה. היא החזירה אותי אל הימים ההם, אבל באופן מרגש ועם חיוך. כמה זה רחוק עכשיו, וכמה אז זה נראה "סוף העולם".

תודה לדאה, ומזל טוב!

לילי כרמי

תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו