בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה אחת בשבוע

תגובות

החריצים העמוקים שלו, שאינם אלא גומות חן. שערו המוחלק לאחור. אפו הישר, הבולט. עניבתו האדומה. טבעת הנישואים. עיניו העצומות. צווארון המשבצות המתעגל סביב עורפו. מקטורן חליפתה המשובצת. שרשרת הפנינים שלה. שערה החום. גבתה המתקשתת מעל עיניה הכחולות. עורה שהווריד. פיה האדום המבקש לפשוק שפתיו ונמנע. זהו אינו צילום של רגע עתיר רמיזות, שבו ז'אק שיראק מקבל את פניה של לורה בוש. זהו צילום עירום, שבו כולם לבושים.

נשיקת היד צולמה ב-29 בספטמבר 2003, על ידי פיליפ ווייזר מרויטרס, כשהגברת הראשונה עצרה בארמון האליזה בדרכה לייצג את ארצות הברית בכינוס של אונסק"ו. אלה היו ימים של שפל ביחסי המדינות, סביב התנגדותה הנחרצת של צרפת למלחמה שיזם בוש בעיראק, והביקור הזה הוא סוג של דיפלומטיה, ערוץ תקשורת והפגנה של פייסנות.

ז'אק שיראק ולורה בוש, 30 בספטמבר 2003 | צילום: רויטרס

ואיזו פייסנות. נשיקת גב היד היא מנהג מיושן. היא נדירה. חוקיה הם שאין לנשק יד בכפפה, אין לנשק נערה צעירה, יש לנשק נשים נשואות בלבד ולעולם מתחת לגג. מעט מאוד גברים יודעים כיצד לבצע אותה ושיראק, כפי שמעיד הצילום הזה, היה ללא ספק אחד המצטיינים שבהם. הגברת הראשונה, מצדה, נראית כמי שמנסה ליישב את המידע המסחרר שחושיה זה עתה מסרו לה, את ההפתעה שבתענוג המעודן, עם תפקידה ושליחותה. היא מסתירה אפוא את הנאתה במקום הגלוי ביותר לעין, כמו המכתב הגנוב בסיפורו של אדגר אלן פו, ומפנה את פניה אל העיתונאים המצלמים כאומרת "ראו מה הוא עושה! ברור שזה מהנה, מה אפשר לעשות, צרפתים!"

גם איליין סיולינו, כתבת "ניו יורק טיימס" בפאריס, קיבלה נשיקה כזאת מהנשיא. בספר שיוצא לאור בימים אלה ושכותרתו המטופשת אינה עושה עמו חסד, "פיתוי - כיצד הצרפתים משחקים את משחק החיים", היא מתארת את הנשיקה שהיא קיבלה כך: "שיראק נטל את ידי הימנית ועירסל אותה כאילו היתה כלי פורצלן עדין מאוסף האמנות האישית שלו. הוא הגביה אותה לחזהו, רכן קדימה כדי לפגוש אותה בחצי הדרך ואז שאף, כאילו לנצור את ניחוחה. שפתיים נגעו בעור".

פיתוי הוא משחק. הוא הנאה בפני עצמו. הוא סובטילי. הוא ההפך מוולגרי. הוא בשום פנים ואופן אינו אלים. הפיתוי מתרחש בלשון. הוא שפה. דיאלוג. מי שלא החליפו מכתבים מקודדים, אינם יכולים להבין את ההנאה הקשורה בהם. המסר "כתבי להם שתאחרי", הוא נשיקת יד. גם "בדרך, לא אתן שתישארי צלולה".

פיתוי יכול לשעשע אבל הוא אינו נלעג. מה לזה ולאלימות בחדר מלון בניו יורק? לתקיפה? לניצול של נערות ונשים בתשלום? ההתנהגות האלימה של דומיניק שטראוס-קהאן או קנייה של "שירותים" במסיבות הבריכה של סילביו ברלוסקוני, אינם תוצאה של נשיקת היד. הם ההפך הגמור ממנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו