בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרופ' קרול גיליגן היא חוקרת המגדר החשובה בעולם

פרופ' קרול גיליגן, מי שחוללה מהפך במחקר הפסיכולוגי כשהעיזה לציין שיש גם לנשים קול, טוענת שגם היום סוגיות של מגדר הן במרכז עולמנו התרבותי

תגובות

השיחה עם פרופ' קרול גיליגן היא מסע במכונת זמן. היא מפזרת את אבקת הקסמים שלה, מנערת רעמת שיער שופע וגולש, וממריאה לאמריקה החולמת, לוודסטוק ולמצעדי המחאה נגד המלחמה בווייטנאם של ילדי הפרחים. וג'יין פונדה. כן, גם ג'יין פונדה. הן חברות טובות.

גיליגן, פמיניסטית לוחמת, פסיכולוגית פורצת דרך, באה השבוע לישראל. הוזמנה להרצאה בבית הספר למשפטים במכללה למינהל. היא כבר היתה בישראל פעמים רבות. הקשרים הישראליים שלה מסועפים. לפני חמש שנים קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה. יש לה כאן משפחה, חברים, לא מעט תלמידים לשעבר וקשר אישי וחם לגולני. "גולני שלי", היא אומרת בחיוך רחב. בנה הצעיר כריס שירת בחטיבה כרופא.

פרסומה של גיליגן היה מפתיע. ואולי לא. היא החלה את הקריירה המקצועית המשמעותית שלה ב-67' באוניברסיטת הרווארד במחלקה לפסיכולוגיה, לצד אריק אריקסון ולורנס קולברג. שני מאורות של הפסיכולוגיה התפתחותית. אריקסון התפרסם בתיאוריית שמונת השלבים, וקולברג בתיאוריית ההתפתחות המוסרית בעלת ששת השלבים. גיליגן היתה מרצה צעירה במשרה חלקית עם שלושה ילדים. איש לא חשד בה שיום אחד היא תערער על עליונותם של הפרופסורים המכובדים.

"שמתי לב", היא אומרת, "שהסטודנטים בכיתה שלי התלבטו בנוגע לצדקתה של מלחמת וייטנאם והתמודדו עם ההתנגדות לגיוס, אבל לא דיברו על זה, ואני רתחתי מזעם. למה הם מדברים על צדקת המלחמה אבל לא מדברים על האפשרות להתנגד לגיוס? הבנתי שהם לא מדברים על זה כי יש הבדל בין הדיון האקדמי לזה הפרקטי. אם היו מדברים על התנגדות, זה היה עלול להשפיע גם על המשפחות שלהם, והם באופן אסוציאטיבי קישרו סוג כזה של לבטים לנשיות ולא רצו להישמע נשיים. נשיות היתה אז מדורגת במקום נמוך ביותר בדרגת ההתפתחות המוסרית. מצד שני, הם לא רצו להיות צבועים ולכן העדיפו לשתוק".

גיליגן אומרת שבאותה תקופה היא היתה עיוורת למגדר, אבל לא באופן מוחלט. כשהסתכלה סביבה שמה לב שהקולגות שלה ממין זכר כמו פרויד, אריקסון, פיאז'ה וקולברג, לא מבינים נשים. "כשהם כותבים על התפתחות מוסרית הם כותבים על גברים לבנים, כי הם חקרו גברים לבנים. ונשים לא דומות לגברים לבנים. כל המחקרים שלהם בתיאוריות ההתפתחות היו מבוססים על גברים", היא אומרת, "היה ויכוח אם נשים טובות יותר או פחות ואותי זה לא עניין. אני רציתי להבין מה חסר בוויכוח הזה. במילים אחרות: איך אפשר להקשיב לגבר ולא להקשיב לאשה, ולא להרגיש שמשהו חסר? כשקולה של אשה נשמע בשיחה זה משנה את השיחה.

"כשאני כתבתי ואמרתי את זה, עולם הפסיכולוגיה היה בשוק, כי קודם לכן איש לא הרגיש שמשהו חסר בשיח ההתפתחותי, לא נשים ולא גברים".

מה עושה את הקול השונה שונה?

"עד אז היתה קיימת בפסיכולוגיה שורה של חלוקות מלאכותיות, בעקבות פרויד: לגברים יש היגיון ולנשים רגשות. הפרדה בין העצמי (self) לבין מערכת יחסים, בין גוף לנפש. אף אחד לא חשב שהיגיון ורגשות הולכים ביחד, שגוף ונפש קשורים, ושהקול העצמי אינו מחוץ למערכת היחסים אלא חלק ממנה. אלה הגדרות תרבותיות, ואין להן שום קשר לביולוגיה או לגנטיקה ולא לחלוקה מגדרית. זה היה כל כך מטלטל כי זה יצא נגד התרבות".

איך היה נראה סולם ההתפתחות המוסרית אם היה מבוסס גם על הקול הנשי?

"היה צורך לוותר על החלוקה רגש-שכל ולומר שהיא מלאכותית ואבסורדית. שזה לגמרי מטורף, שטות מוחלטת, להגיד שנשים לא חושבות וגברים לא מרגישים. למה הכעס הוא הרגש היחיד הלגיטימי אצל גברים?"

הכחול והוורוד

ב-82' יצא לאור ספרה של גיליגן, "בקול שונה", שסיכם את עבודתה, את הפסיכולוגיה של ההתפתחות אצל נערות צעירות, ואת היווצרות הסופר-אגו של נשים. אחת הטענות היא שלנשים יש תפיסה שונה של מוסר ועל כן הבנה מורכבת יותר של יחסים. הפער בין החוויה הנשית לבין תיאור ההתפתחות האנושית, כפי שהוא מופיע בספרות הפסיכולוגית, נתפס בדרך כלל כעדות לבעיה בהתפתחות האשה ולא כבעיה בספרות הפסיכולוגית. "הספר שלי שאל, אם קולות של נשים שונים, הבעיה היא עם הנשים או עם התיאוריה?"

אבל קיים שוני בין נשים לגברים.

"ברור, אבל זה לא הנושא המעניין. אני לא משווה נשים לגברים. אני רק משווה קולות של נשים ואומרת שאם מביאים קול נשי לשיח, הוא משנה את השיח וגורם לתדר האזנה שונה, של גברים ונשים גם יחד. הקול השונה שאני שומעת לא בהכרח מזוהה על ידי המגדר. השאלה הראשונה ששואלים אשה בהריון היא: 'האם זה ילד או ילדה?' ומרגע זה התרבות נכנסת לתמונה. לילד קונים כחול ולילדה ורוד. אבל אנחנו לא רק גוף ולא רק תרבות ולא רק נפש. אני תמיד בעד שילוב. אי אפשר להוציא את האחד מהאחר ולהפריד".

מה אמרו על זה עמיתייך? אריקסון, קולברג?

"כשהספר שלי ראה אור, קולברג החמיא לי, כתב מאמר מאוד תומך ואמר שהטיעונים שלי הגיוניים. אבל כשהספר הפך להיות מאוד מפורסם וקרא תיגר על תיאוריות התפתחות קיימות, הם אמרו: 'אנחנו מאוד אוהבים את הספר שלך, אבל האם זה אומר שאנחנו צריכים לשנות את התיאוריות שלנו?' אמרתי להם שבהחלט כן, ואז נוצר בינינו קונפליקט. הם אמרו שזה מאוד נחמד שנשים עושות מחקרים על נשים, אבל זה לא אומר שצריך לשנות את הפסיכולוגיה".

לא קל לבקש מגברים לשנות את התיאוריה שלהם, במיוחד כשהם כל כך מפורסמים.

"זה נכון. הם היו מאוד מזוהים עם התיאוריות שלהם, ולא משנה עד כמה הם חיבבו אותי וחשבו שאני צעירה ונחמדה וכותבת יפה. אבל היום זה כבר שייך לעבר. כולם מבינים שצדקתי".

"בקול שונה" תורגם ל-17 שפות, בהן עברית (ספרית הפועלים), ומכר מאות אלפי עותקים. ואם גם גברים מבינים היום מהי אינטליגנציה רגשית ומרשים לעצמם לבכות, ולא רק בלילה, זה לא מעט וזה בזכותה של גיליגן ומלחמתה בדומיננטיות הגברית בהבנת הנפש האנושית. או כמו שגיליגן אמרה פעם: "הכל חוזר לאדם וחוה ומוכיח, בין יתר הדברים, שאם אתה בורא אשה מגבר, אתה נידון לצרות". ב-96' זכתה גיליגן בתואר אחת מ-25 האמריקאים המשפיעים ביותר, שמעניק השבועון "טיים".

היא נולדה בניו יורק כקרול פרידמן. הוריה היו דור ראשון של אמריקאים למהגרים מאירופה. הוריו של אביה באו מהונגריה בסוף המאה ה-19. "התגשמות החלום האמריקאי", היא אומרת. "באו בלי כלום, עבדו בבתי חרושת ובמפעלים, עבודה פיזית קשה. אבי היה הדור הראשון שלמד באוניברסיטה. הוא היה עורך דין ואמי עסקה בהוראה. הסבא שלי מצד אמי בא מרוסיה, היה ישיבה בוחער. הכפר שלו אסף כסף כדי למלט אותו מהצבא ולשלוח אותו לאמריקה. הוא התחיל כרוכל ברחובות, מכר שרוכי נעליים. סבתי באה מהמבורג, ממשפחה של רבנים, משפחתו של משה מנדלסון. חלקם נסעו לפלשתינה ויש לי קרובים בישראל. זהו סיפור יהודי ואמריקאי טיפוסי. אני נולדתי ב-1936, ילדת שואה למרות שגדלתי באמריקה. משפחתו של אבי בהונגריה הושמדה כולה".

גיליגן לא גדלה בבית ציוני אלא יהודי במובן העמוק של המילה, בעל ערכים ליברליים-דמוקרטיים. היא הלכה לבית ספר יהודי, ולמדה עברית. בסוורתמור, קולג' שנוסד על ידי הקוויקרים לא רחוק מפילדלפיה, למדה ספרות אנגלית והיסטוריה וסיימה בהצטיינות יתרה. תואר שני בפסיכולוגיה קלינית קיבלה מרדקליף קולג' בקיימברידג', מסצ'וסטס, ואת הדוקטורט "תגובות לפיתוי וניתוח של מוטיבציות", עשתה בפסיכולוגיה חברתית בהרווארד. שם הכירה את בעלה פרופ' ג'יימס גיליגן, פסיכיאטר, מומחה להתנהגות אלימה. היום הם גרים בגריניץ' וילג' במנהטן ומלמדים באוניברסיטת ניו יורק. יש להם שלושה בנים: ג'ונתן, טים וכריס. טים וכריס רופאים, ג'ונתן מומחה בשינויי מזג אוויר. ויש להם גם שישה נכדים.

אל הפסיכולוגיה באה מבחוץ, היא אומרת, מהספרות. חיפשה תמיד את הדרך שלא נבחרה, על פי רוברט פרוסט, רצתה להבין מה קורה לאנשים כשהם מגיעים לצומת דרכים בחיים. "בעלי היה בבית ספר לרפואה בקליבלנד ואני הייתי מעורבת בתנועה לזכויות אדם והלכתי עם הבן שלי בעגלה, כשהוא היה בן שלוש, לשכונה של השחורים. עברתי מדלת לדלת ודיברתי עם האנשים, עודדתי אותם להצביע למפלגה הדמוקרטית. כבר אז הבנתי שקול זה הדבר החשוב ביותר שיש לאדם".

למה עשית את זה?

"היה לי חוש של אחריות, צדק, תשוקה. הייתי צעירה, אידיאליסטית והזמן היה נכון. הצטרפתי לתנועה נגד מלחמת וייטנאם, נגד הפצה של נשק גרעיני, והייתי רקדנית בלהקת בלט מודרני. בקליבלנד".

ולמרות זאת ויתרת על שם נעורייך לטובת שם בעלך.

"זה היה הרבה לפני הפמיניזם. בתחילת שנות ה-60 בכלל לא היתה שאלה. זה היה טבעי לגמרי".

ב-86' התקבלה גיליגן כפרופסור מן המניין בהרווארד. בשנים 92'-94' היא היתה מעורבת בהקמת מרכז ללימודי מגדר באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, וב-97' מונתה לעמוד בראש תוכנית המגדר הראשונה בהרווארד. במשך כעשר שנים היא ערכה מחקר על נערות צעירות ובדקה את דרכן לבגרות ולהפיכתן לנשים. בהמשך חקרה נערים צעירים, בדקה את ההבדלים וניסתה להבין. "למה ילדות קטנות עמידות יותר ללחץ פסיכולוגי מבנים? למה לבנים בגיל צעיר יש יותר בעיות בהתנהגות, בלימודים ובדיבור, בעוד שבגיל ההתבגרות המצב הפוך - הנערות מתגלות כבעייתיות יותר? הן מתחילות להיות מודעות לגוף שלהן, יש להן הפרעות אכילה והתנהגות הרסנית.

"התשובה היא שבגיל הילדות יש להן קול עצמאי, והן הרבה יותר מודעות לקול הזה מאשר הבנים, בעוד שבגיל ההתבגרות הן יותר מודעות לגוף שלהן וקולן מתחיל להישמע מגומגם. ככל שהן מתבגרות אני שומעת יותר 'אני לא יודעת'. הן מוותרות על הקול שלהן ובוחרות במערכות יחסים כדי להיות מקובלות ואהובות".

גיליגן מוצאת לכך עדויות בספרות. "אצל אוריפידס, כשאגממנון רוצה להקריב את בתו איפיגניה, היא אומרת לו: השתגעת? אבל בנאום השני שלה, כשהיא יותר מבוגרת, היא אומרת לו: אני רוצה שתקריב אותי, אני רוצה להירשם בהיסטוריה כמי שהצילה את הכבוד היווני. אי אפשר להבין את הפער הזה בלי לראות את רצף ההתפתחות אצל נשים.

"גיליתי את זה גם ביומנה של אנה פרנק. היא שיכתבה את היומן שלה כדי למצוא חן ואיבדה בכך חלק מקולה האותנטי. ברדיו לונדון החופשית, ששידוריו נקלטו בהולנד, היתה פנייה לאזרחי הולנד לשמור על יומנים ומכתבים שנכתבו בזמן המלחמה כדי לדעת איך העם ההולנדי התמודד. היא שמעה את זה ואמרה: הנה ההזדמנות שלי, ואז, בין מארס לאוגוסט 44', היא שיכתבה 324 דפים מהיומן שלה.

זה כמו שנערה מתבגרת משכתבת את הקול שלה. "בהתחלה התפרסם היומן המשוכתב. אחר כך ממשלת הולנד פירסמה גם את היומן האמיתי. מצאתי שם מספר שינויים. ביומן המקורי יש תיאור יוצא מהכלל איך היא מתבוננת בגופה המתבגר, אבל אז היא הבינה שאולי אנשים אחרי המלחמה לא ירצו לקרוא את זה והוציאה את זה החוצה. היא הוציאה את ההתבוננות הביקורתית שלה על העולם שבו פעולות של נשים לא מוערכות כמו אלה של גברים. הדבר השלישי שהיא הוציאה היה ההתענגות שלה על אמה, היא שינתה את זה מטון רך ואוהב לטון דיבור קשוח, כיאה לילדה מתבגרת".

בזכות האקטיביזם

בסוף שנות ה-90 התחילה גיליגן לחשוב על שינוי. המחקר שלה בהרווארד הסתיים, והיא הוזמנה לשנה ללמד באוניברסיטת ניו יורק. "פגשתי אנשים מבית הספר למשפטים שהתייחסו לאספקט המשפטי של המחקרים שלי, והבנתי שזה הצעד הבא. יכולתי להמשיך בהרווראד ולהישאר אסירה של עצמי ושל מה שעשיתי למעלה מ-30 שנה, או לקחת סיכון ולעשות שינוי".

באותה תקופה היא פגשה את ג'יין פונדה והן הפכו לחברות. פונדה באה להרווארד לפגוש מישהו שהיה חבר של בעלה, טד טרנר. כששאל אם יש מישהו שתרצה לפגוש, היא אמרה: כן, את פרופ' גיליגן. "כשהיא רצתה לעזוב את טד טרנר מישהו המליץ לה לקרוא את הספר שלי 'בקול שונה'", אומרת גיליגן. "היא סיפרה לי שחשבה שאיבדה את קולה בזמן הנישואים האלה, ואם זה יכול לקרות לה, עם כל האמצעים והמודעות, זה יכול לקרות לכולן.

"היא רצתה לתרום כסף כדי לפתוח בהרווארד מרכז שיתבסס על המחקר שלי וישלב בתוכו מחקר על אקטיביזם. היא הבטיחה 12.5 מיליון דולר, ונתנה חצי על החשבון. אבל אז בדיוק התחלף בהרווארד הנשיא, והוא לא תמך בנושאי מגדר ולא רצה מרכז ללימודי אקטיביזם, אז היא לקחה את הכסף שלה בחזרה. ואז גם אני עזבתי את הרווארד. היום גם הקתדרה למגדר שעמדתי בראשה לא קיימת עוד".

ישנם קולות שאומרים שאין עוד צורך בלימודי מגדר.

"אני חושבת שהמאבק כרגע הוא בין המחויבות שלנו למוסדות וערכים דמוקרטיים, לבין המשך שליטת הפטריארכליות. לאמריקה יש בעיות כלכליות גדולות, אז למה הפוקוס על הפלות ונישואי הומואים? איך אפשר להבין את זה? עדיין נושאי מגדר הם במרכז עולמנו התרבותי. עדיין קשה באמריקה לדבר על גזע".

יש לכם נשיא שחור.

"זה פשוט לא ייאמן. זה אפילו לא חלום שיכול היה להתגשם. זה ענק. ומצד שני קוראים להילרי בשמות כמו וויצ'י ביטצ'י ומוכרים מפצחי אגוזים עם דמותה. כן, עדיין יש צורך בלימודי מגדר כי זה ממש לא מובן מאליו".

היא רואה קשר גם בין אנטישמיות לסקסיזם. שניהם מסמלים מיניות מאיימת כלפי האחר. האנטישמיות הקלאסית ראתה את הגבר היהודי המלוכלך כמי שרוצה לטמא את הנערה הנוצרייה הטהורה. גם הסקסיזם משתמש במין כדי לעשות רדוקציה של האחר לתכונה יחידה בלבד - מיניות. "אנטישמיות, כמו כל צורות האפליה, עושה דה לגיטימציה של קהל שלם על רקע התפתחותי-מוסרי".

למאבקים שלך יש קשר לעובדה שאת יהודייה?

"אני חושבת שליהדותי בחברה נוצרית יש קשר לחלק מהמוטיבציות שלי".

אחד הקולות שמבקרים את גיליגן היא הפרופסור לפילוסופיה כריסטינה הוף סאמרס. פעילה פוליטית בממשל בוש, שטענה שהסובלים האמיתיים היום הם הגברים. "היא לא פסיכולוגית", אומרת גיליגן, "היא מעולם לא עשתה שום מחקר אקדמי, והאשימה אותי בחוסר אמינות במחקרים שלי. היא אמרה שאין לי מספיק נתונים לבסס עליהם את התיאוריה, מה שאינו נכון. היא היתה קשורה למסע הבחירות של ג'ורג' בוש והיא מאוד קרובה לתאגידים האמריקאיים ולמוסדות שמרניים שמשלמים לאנשי אקדמיה לכתוב ספרים שתוקפים פמיניזם ופמיניסטיות".

היום מלמדת גיליגן קורס על התנגדות במשפט בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק. במחלקה לסוציולוגיה היא מעבירה סמינר על שיתוף פעולה ובמחלקה לפסיכולוגיה - קורס על הקשבה.

איך אנשים מקשיבים?

"אותי מעניין לשאול איך ילדים מקשיבים. למשל, ילד בן חמש אמר לאמא שלו: 'למה את עצובה כשאת צוחקת?' או 'יש לך קול שמח אבל גם קול עצוב'. אם נקשיב לילדים שלנו, גם למה שלא נאמר, נקשיב יותר טוב לעולם הרגשות שבנו".

ב-2002 יצא ספרה החשוב "הולדת העונג" (שתורגם גם לעברית בהוצאת ידיעות אחרונות). היא התבוננה בילדים משחקים, בזוגות בזמן טיפול, ובאבות צעירים לבנים, והגיעה למסקנה שעל אף שהמגמה הסמויה נמשכת - של תיעול מוקדם של בנים לתוך גבריות, והמודעות הכפולה של בנות בגיל ההתבגרות - יש תקווה לשינוי. היא משלבת בספרה טקסטים ספרותיים ומיתוסים של תרבות המערב.

השבוע ראה אור בארצות הברית ספר חדש שלה, "Joining The Resistance", שבו היא כדרכה משלבת חוויות אישיות בעודה חוקרת את קולה של ההתנגדות. מתי ובאיזה מצבים אנשים קמים ומתנערים מתוך אזורי הנוחות שלהם ומורדים, כנגד כל הסיכויים ועל אף הסיכונים, בסמכות, ברודנות, בשלטון טוטליטרי.

"ב-65' היו לי שלושה ילדים קטנים, לימדתי במשרה חלקית בקולג' בשיקגו, שם עשה בעלי התמחות בבית חולים. לציונים בקולג' אז היה משקל בהחלטה מי ילך למלחמה ומי לא; התלמידים הגרועים נשלחו לווייטנאם. אני ועמיתי בצוות סירבנו להעביר את הציונים להנהלת הקולג'. נקראתי אל הדיקן שנזף בי ואחרי שהתברר שהוא חבר של אבא שלי, הוא אמר: 'מה שאת עושה זה מרד נגד אביך'. ולמרות זאת לא מסרתי את הציונים".

איך גידלת שלושה ילדים ביחד עם הפוליטיקה?

"אני לא מבינה איך אפשר להיות אמא ולא להיות מעורבת בפוליטיקה".

אבל המרדנות המובנית של אישיותה התחילה הרבה יותר מוקדם. בגיל שנתיים וחצי נסעה עם אמה למחנה קיץ משותף, שם למדו ההורים ממומחים איך לגדל את ילדיהם. "זה היה מאורגן כמו קיבוץ", אומרת גיליגן. "היינו אמורים לישון לבד בלילה, אבל אני רציתי את אמא שלי ולא איזה מטפלת. בכיתי ובכיתי עד שקראו לאמא שלי שהרגיעה אותי ושרה לי לפני השינה, וכך היה כל לילה. באופן יוצא מהכלל הסכימו שאמא שלי תשכיב אותי לישון. מאז הבנתי שחוקים נעשו כדי לשנות אותם. זה הבסיס לעבודה שלי".

המגדר של היום

המסרים הפמיניסטיים של גיליגן הפכו מזמן לנחלת הזרם המרכזי של תיאוריות ההתפתחות שנלמדות באוניברסיטאות בעולם. עד כדי כך, שפמיניסטיות רדיקליות סבורות שזמנה עבר, שבעידן הפוסט-מודרני ההגדרות מורכבות הרבה יותר והאפיונים המגדריים לא רלוונטיים. אם בשנות ה-80 היו מחקריה של גיליגן ציון דרך חשוב בהיסטוריה של הכתיבה הפמיניסטית, הרי שהיום כבר לא מדברים על נשיות אוניברסלית מול גבריות. היום מוקד הדיון הוא ההבדלים בין קבוצות תרבותיות, אתניות ומגדריות.

פרופ' אריאלה פרידמן, פסיכולוגית ופמיניסטית, ראש החוג למדעי ההתנהגות במכללת צפת, מסבירה את הביקורת על גיליגן ומתנגדת לה: "טוענים נגדה שהתיאוריות שלה קיבעו את ההבדלים בין המינים. הפמיניסטיות הרדיקליות אומרות שההבדלים הם תוצאה של סיטואציה חברתית ויחסי כוחות. גיליגן לעומתן אמרה שצריך להכיר בהבדלים ובמגבלות ולשנות את הערך המוצמד לדפוס הנשי, כי הבעיה היא שהוא תמיד נתפס כנחות יותר. היא שינתה את התפיסה שמה שגברי הוא צודק, נכון וחכם. היא אמרה שמה שנשים מביאות הוא לא פחות חכם וצודק אבל הוא אחר, והוא חשוב באותה מידה.

"אני די מקבלת את העמדה שלה, למרות שמחקרית כל הסיפור של מוסריות, צדק ואמפתיה לא ממש הוכח. אני אוהבת להשאיר את הנשים כמו שהן, ולשבור את המיתוס שזה לא טוב. אני אוהבת את התכונות הנשיות ואת התיאוריות שעושות טוב לנשים. הן אומרות: 'תתנהגו כמו נשים ולא כמו גברים', וזה חשוב וזה טוב".

ד"ר טובה הרטמן מבית הספר לחינוך והמחלקה למגדר בבר אילן, היתה תלמידתה של גיליגן ומלמדת את התיאוריות הפמיניסטיות שלה במסירות ובאהבה. על הטענה שהתיאוריה של גיליגן מקבעת את ההבדלים בין המינים ולא מאפשרת זווית ראייה רחבה וגמישה אומרת הרטמן: "מי שאומר את זה לא קרא או לא הבין מה שהיא כתבה. ב'הקול השונה', הקול החזק שהיא שמעה מנשים היה קול מסוים, והיא לא קוראת לזה הקול הנשי או הקול הגברי. היא אומרת שיש עוד קולות שבמשך ההיסטוריה הפסיכולוגית לא שמענו, וכששמענו שמנו אותם בדרגה התפתחותית נמוכה יותר. היא מחדדת ומרחיבה את זה ב'הולדת העונג'. את לא יכולה היום להתעלם ממנה. הספרים שלה הפכו לספרי חובה באוניברסיטאות. היא פיתחה תיאוריה פסיכולוגית מאוד ענפה".

היא לא מיושנת היום? פריצת הדרך שלה היתה ב-82'.

"גם על התנ"ך אפשר להגיד שהוא מיושן".*

loria@haaretz.co.il

על הדוכן

ד"ר צבי טריגר, מבית הספר למשפטים במכללה למנהל, היה סטודנט של פרופ' קרול גיליגן באוניברסיטת ניו יורק. הוא יזם את ביקורה בישראל במטרה לשאת דברים במסגרת פורום אורחי הכבוד של הדיקן שמתקיים מדי שנה. נושא הרצאתה היה "להצטרף להתנגדות", כשם ספרה החדש. מאמר פרי עטה התפרסם בחוברת הדו-שנתית של המכללה למנהל, "המשפט", שנכתב כולו בהשראתה: "קול באשה תקווה: סוגיות על נחיצות לימודי המגדר במאה ה-21".

סוגיות פמיניסטיות רבות נידונות בשנים האחרונות במשקפיים משפטיים. "לגיליגן יש השפעה גדולה על כל תחום של מדעי החברה ובמיוחד באקדמיה המשפטית", אומר טריגר, "אולי כי היא מתעסקת בצורה ישירה בשאלות של אפליה והדרה, וזה מדבר למשפטנים שמחויבים לזכויות אדם".

למשל?

"בבתי משפט, עד לאחרונה, לא הכירו בנזק נפשי כעילה לפיצוי לנשים, בטענה שנשים היסטריות ומתרגשות ממילא מכל שטות. בזכות הביקורת הפמיניסטית התחילו בתי המשפט להתייחס לזה כאל נזק. גם הלם קרב נחשב עד לא מזמן כפגיעה אנושה בגבריות, ולכן היה טאבו מאוד גדול סביב זה. בשיח הישראלי הגברי היה עדיף לאבד רגל או יד. עבירת האלימות היחידה שהקורבן צריך להוכיח שהוא לא הביא את זה על עצמו, היא אונס. זה לא קיים באף עבירת אלימות אחרת. לא פלא שגיליגן התמקמה בשנים האחרונות בבית ספר למשפטים".



קרול גיליגן ובעלה ג'יימס. אני לא משווה נשים לגברים, זה לא מעניין אותי


גיליגן עם ג'יין פונדה. 12 מיליון וחצי דולר למחקר על אקטיביזם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו