בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | שידורי המהפכה

אם היפ-הופ הוא "הסי-אן-אן של השחורים", גיל סקוט הרון, שהלך בסוף השבוע שעבר לעולמו, היה הלארי קינג שלו. ניב הדס טקסט פוליטי

תגובות

פוקס ניוז מתחילה לשחק מלוכלך. הצגת תעודת לידה של ברק אובמה וחיסול אוסמה בן לאדן פוגגו לחלוטין את הספקות האנטי-פטריוטיים שהטיל ערוץ החדשות הימני בנשיא האמריקאי והותירו אותו עם מחסנית ריקה. "עכשיו כשהוכחתי שנולדתי בארצות הברית, דונלד טראמפ יכול להתרכז במה שבאמת חשוב - מי רצח את טופאק וביגי?" התבדח אובמה על חשבון יריבו לשעבר המוקיון-מיליארדר, ומבלי דעת העניק השראה לאסטרטגיית התקיפה הבאה של פוקס ניוז, שגם היא - הפתעה! - גזענית, מתחסדת ומכוערת: החיבור בין אובמה להיפ-הופ. המשפט המפורסם של צ'אק די מפאבליק אנמי שלפיו ראפ הוא הסי-אן-אן של השחורים, מעולם לא היה נכון יותר.

עבור הגווארדיה הרפובליקאית-שמרנית-לבנה, שפוקס ניוז היא השופר הבולט והמשפיע ביותר שלה, ההיפ-הופ הוא איום קיומי על החברה האמריקאית; סרטן שחור שמבקש לכלות אותה מבפנים. "הנה הולכת השכונה", היטיב להגדיר פעם אייס טי את החרדה הקמאית הזאת. ביל אוריילי, גלן בק ואן קולטר בסך הכל מזינים בחוכמה את אותה פרנויה ומצביעים על הקשר הגורדי בין הנשיא השחור הראשון לתרומה המייצגת ביותר של החברה שבה צמח בתרבות הפופולרית. אם אובמה יישאר נשיא - גורס הסאבטקסט המאוד לא עדין של פוקס ניוז - ליל וויין, עבריין מורשע שנראה, נשמע ומתנהג כמו הסיוט של כל אם אמריקאית לבנה, ישתלט לכם על החצר האחורית.

לקסוס או ג'אסטיס

הכל התחיל כשאוריילי מחה על הזמנה שקיבל הראפר קומון להשתתף בערב הקראת שירה בבית הלבן. קומון, שכמו אובמה מגיע משיקגו, הוא אחד הראפרים המודעים, הרהוטים והאינטליגנטים שיש להיפ-הופ להציע. הוא לא ניהיליסט, הדוניסט, חומרני וסקסיסט או בריון אלים וזועם - ארכיטיפים מוכרים בז'אנר - אלא ג'נטלמן מחונך, משכיל, אופנתי, רומנטיקן ופעיל חברתי. הוא לא מתרברב בחבילות הקוקאין שבהן הוא סוחר, בקבוקי ההנסי שהוא מוריק, בגוף של הבחורה שרוצה אותו, בוורסצ'ה שהוא לובש או בלקסוס שבה הוא נוהג; הוא מדרבן את השחורים להתעלות מעל למכשולים האובייקטיביים ולזרוח בזכות עצמם. אם אובמה היה ראפר, הוא היה קומון. אלא שבעיני אוריילי הצדקן הוא עדיין גאנגסטר שלא ראוי לדרוך בחדר הסגלגל (לשיטתו, גם אובמה). הסיבה היא התמיכה שהפגין קומון באסאטה שאקור ומומיה אבו ג'מאל, שני פנתרים שחורים שהואשמו בהריגת שוטרים ונשלחו לכלא אחרי משפטים מעוררי מחלוקת. על פי ההיגיון המעוות של אוריילי, קומון, שמעולם לא טען לחפותם ורק דרש משפט הוגן, מעודד הריגת שוטרים ומי שתומך בהריגת שוטרים לא אמור להיות אורח כבוד בבית הנשיא. מכיוון שהוא בכל זאת הוזמן להיות אורח, הרי שגם הנשיא - או ליתר דיוק, אשתו מישל - מאמץ את עמדותיו ולכן גם הוא מעודד הריגת שוטרים.

בשביל הרגעים האלה חי ג'ון סטיוארט. המגיש הליברל לקח את מונולוג התוכחה של אוריילי, ביתר אותו לחתיכות גסות וחשף את הגזענות שעומדת מאחוריו. אוריילי לא נשאר חייב, התעלם מהעובדות שהציג סטיוארט (כמו שירים של קומון שקוראים לסובלנות, פיוס ופעולה לא אלימה, או השוואה שערך בינו לבין ג'וני קאש ששר שירי הזדהות עם רוצחים וביקר בבית הלבן בחסות ג'ורג' וו. בוש) והזמין אותו לעימות בתוכניתו הפופולרית "האוריילי פאקטור". גם שם סטיוארט חבט בו ללא רחם: הוא נתן כדוגמה את בונו, שכתב שיר תמיכה בלאונרד פלטייר - פעיל חברתי שהורשע ברצח שני סוכני אף-בי-איי ונידון למאסר עולם כפול אחרי משפט מפוקפק; ובוב דילן, שכתב על חפותו של המתאגרף הוריקן קרטר. בונו ודילן ביקרו בבית הלבן מבלי שאוריילי יתקומם על כך. "ברור לגמרי", הטיח בו סטיוארט, "מדוע אתה מותח את הגבול כשזה מגיע לקומון". גם אלה לא הצליחו למחוק את החיוך הזחוח של אוריילי.

לבנבן על הירח

אלו הם בדיוק הדימויים שקדחו במוחו של גיל סקוט הרון - משורר, סופר, אינטלקטואל אפרוצנטרי וזמר - כשכתב את אחד המשפטים המצוטטים והמכוננים של זמננו, "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה"; תקשורת המונים דמגוגית שמנוונת את האזרח ומאכילה אותו בתודעה כוזבת לפי צרכיה.

בתזמון מושלם לסכסוך המתהווה בין פוקס ניוז לקהילה השחורה כולה - וקצת אחרי שהספיק לראות מהפכות שכן שודרו בטלוויזיה - המנהיג סקוט הרון מת בסוף השבוע שעבר אחרי שחלה בסיבוב הופעות באירופה ונותר ללא מערכת חיסונית (הוא היה נשא HIV). בתמציתיות אפשר לכנות את סקוט הרון "סנדק ההיפ-הופ", אבל זו תהיה רדוקציה לפועלו, שלא מסתכם ב"The Revolution Will Not Be Televised", או בעובדה שהיה מהראשונים שדיבר על רקע המוזיקה (רק אחר כך הוא התחיל לשיר והראה שהוא גם זמר נהדר). אם ג'יימס בראון הוא מי שנתן להיפ-הופ את הקצב, סקוט הרון הוא זה שאחראי על הטקסט וההגשה. "אני לא אומר שלא המצאתי את הראפ", הוא אמר לפני שלוש שנים, אחרי שיצא מהכלא בעקבות עוד תסבוכת סמים, "אני פשוט לא זוכר את הנסיבות".

"הוא כמו בוב דילן, בוב מארלי וג'ון לנון ביחד", טען המשורר בנג'מין זפאנייה. המוזיקה הרכה, הג'אזית והFאנקית שאיפיינה אלבומי מופת כמו "Pieces Of A Man" ו"Winter In America" עטפה את המילים - החדות, המצליפות, הכואבות - של סקוט הרון; כלאה אותן בתוך מבנה דינמי שבו היו לנראטיב של אמריקה השלישית. אמריקה של חסרי הבית, הנרקומנים, קשיי היום, רטובי הגב ומשוללי העתיד.

סקוט הרון סלד מהשפעת האינטרסנטיות הכלכלית על מדיניות החוץ והשאיפות האימפריאליסטיות, וחתר קודם כל לפתרון הבעיות מבית. "בפעם הראשונה ששמעתי שיש צרות במזרח התיכון, חשבתי שהם מדברים על פיטסבורג", הוא כתב. "עכברוש נשך את אחותי נל (ולבנבן על הירח)" הוא שר ב"Whitey on the Moon", שהתייחס למירוץ החלל והסכומים העצומים שהושקעו בו, לעומת מערכת הבריאות הקורסת שמטפלת רק בעשירים. ב"כמעט איבדנו את דטרויט" הוא נדרש לסכנות שבדלק גרעיני ובאסון שהתרחש בכור במישיגן וכמעט החריב את המדינה כולה. ב"יוהנסבורג" הוא יצר אנלוגיה לא מתלהמת בין האפרטהייד הדרום-אפריקאי למצב בגטאות האמריקאיים.

אבל סקוט הרון לא היה רק זמר פוליטי. למען האמת שיריו היפים ביותר הם אלו שבהם הוא שר דווקא על עצמו - בעיקר על ההתמכרות האכזרית שלו לסמים - כמו "Angel Dust", "The Bottle" (על התור הארוך שמשתרך מחוץ לחנויות האלכוהול) ו"Home Is Where The Hatred Is", שזכה גם לביצוע מופתי של אסתר פיליפס. "אתם ממשיכים לומר, זרוק את זה, היפטר מזה, זרוק את זה, היפטר מזה!" הוא יורה בשיר שתיאר את מצוקת הג'אנקי שלכוד בגטו בתוך חלומות אבקה לבנים, ו-30 שנה אחרי שהוקלט הפך למציאות שלו. "אלוהים, האם אי פעם ניסיתם להפוך את נשמתכם המיוסרת מבפנים כדי שהעולם יוכל לראות אתכם מתים?"

למרות שנמצא לא פעם אשם באחזקת קראק וקוקאין בכמויות נדיבות, טען סקוט הרון בתוקף שהוא לא מכור לסמים. "קשה לפתח התמכרות כשאתה כל הזמן עסוק", הוא אמר לא פעם בחיוך, והתכוון שהוא אמנם משתמש באופן קבוע סמים, אולם לא פיתח בהם תלות (השיניים שלו, שנשרו כמעט לחלוטין, חלקו עליו). את העשור האחרון לחייו ליוו מעצרים, משפטים, מרכזי גמילה, קציני מבחן ובתי כלא. הראפר מוס דף, מממשיכי דרכו המובהקים, עוד ניסה לשקם אותו, אולם היה זה רק ריצ'רד ראסל מחברת התקליטים הבריטית העצמאית XL שהאמין בו והפיק לו את אלבום הקאמבק הנפלא "I'm New Here", שיצא בשנה שעברה ושאיתו גם היה אמור להופיע בישראל. הוא ביטל בעקבות לחצים של פעילים פרו-פלסטיניים.

על רקע רחשים אלקטרוניים טורדניים, ביטים כמעט תעשייתיים ואווירה אפלה, דיקלם קולו העמוק מתמיד של סקוט הרון שורות שביטאו את התסכול והאכזבה של אדם מעצמו. "מזמן, השעון חלף על פני חצות והביא את השחר/ הו אלוהים, אני בטח חולם/ הגיע הזמן לקום שוב/ זמן להתחיל/ לגרוב את הגרביים שלי שוב/ לאן נעלם הלילה?" הוא קונן בשיר המרגש ביותר באלבום. זה היה אמור להיות תחילתו של רנסנס עבור סקוט הרון. שיקום יצירתי בסגנון העשור האחרון והפורה של ג'וני קאש, שהציג אותו לקהל חדש. סקוט הרון ידע כנראה טוב יותר מכולם מה צופן לו העתיד, כשחידש ב"I'm New Here" את "Me And The Devil" של הבלוזיסט רוברט ג'ונסון. "מוקדם יותר הבוקר התעוררתי, כשפתחת את הדלת שלי", הוא ניבא. "ואמרתי 'שלום שטן, אני מאמין שהגיע הזמן שאלך". בסוף השבוע שעבר הוא הגיע. "נוח על משכבך בשלום גיל סקוט הרון", ספד לו צ'אק די בטוויטר. "אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים איך שאנחנו עושים בזכותך".



גיל סקוט הרון צילומים: איי-פי וגטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו