בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוהים והחילונים | נרקיסיסט מחפש משמעות

פיטוריו של אלוהים מעמידים לפני האדם המערבי שבעה מכשולים פסיכולוגיים כמעט בלתי עבירים

7תגובות

פיטוריו של אלוהים, בתחילת המאה העשרים, הביאו בתחילה להקלה גדולה: הם סייעו לפטור בעלי מצוקה נפשית מרגשות אשם ותודעת חטא כוזבת של דתות שעסקו בשמירה כפייתית על חוויית התגלות קדומה ואיבדו קשר עם כוונותיו של בורא עולם בזמן הזה. אבל, כמה עשרות שנים מאוחר יותר, הוצאתו של אלוהים מן הטיפול יצרה הפרעות חדשות: אנשים שחושבים שהם במרכז העולם, ומתקשים מאד ליצור קשרים אנושיים שאינם סובבים סביבם. אנשים שאיבדו את גבולותיהם, ואין להם מי שלפניו הם צריכים לתת דין וחשבון. ואנשים שחייהם נעדרי ערך ומשמעות ואין להם מי שיסמן את דרכם וייתן להם תפקיד.

אלוהים חסר מאד היום בטיפול. מטופלים רבים מבקשים אותו, אבל המטפלים, נאמנים לדת החדשה העובדת את האדם הגדול (בגרסה המודרנית) או המיוחד (בגרסה הפוסט מודרנית), לא מרגישים ולא שומעים. ישנם שבעה צמתים בתיקון אדם שכמעט ואי אפשר לעבור אותם, בלי אלוהים. המחסומים שאיננו יכולים לעבור נשארים אתנו כשאלות שאיננו יודעים לפתור.

איור: יזהר שקדי

למה אני לא יכול לעזוב קשר או מקום שרע לי בו מאד?

"מי שאינו עובד אותו, עובד את זולתו", כתב, במאה האחת עשרה, מחבר "חובות הלבבות". כלומר, כולנו מתנהלים כנגד משהו שאנחנו חושבים שהוא הסמכות בעולם. בתחילת המאה העשרים הציעו לנו, במקום אלוהים, את הלאום, או הסוציאליזם, המדע, או המשפחה. באמצע המאה העשרים התברר שכל אחד מאלו יצר בית סוהר חדש שהיה אכזרי כמו הדתי.

יש פעמים שבהן אנו שואלים את עצמנו למה היא, או הוא, נשארים עם הורה נורא, או בן זוג אנוכי או מעביד המשעבד אותם לצרכיו. למה היא נשארת עם עריץ ההורג את נשמתה לאט? מה יש לה להפסיד אם תעזוב? עם שאלה דומה התמודדו פרשני סיפור יציאת מצרים: האם עם העבדים אינו יודע שיכלה את שארית ימיו בעבודת פרך? האם אינו מבין שהגזרה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" משמעותה שהוא נידון לכליה על ידי פרעה? למה אינם נמלטים ממצרים?

העם העברי במצרים, ענו הפרשנים, איבד את אלוהיו והתנהל מול פרעה. האמין שפרעה הוא נציגו הבכיר של האל עלי אדמות, אם לא האל בעצמו. לכן סבלם של העבדים לא הביא אותם לעשות שום שינוי בחייהם. הם האמינו שהסבל הזה נגזר עליהם על ידי מי שהגורל בידיו.

מכות מצרים נועדו, לכאורה, לשכנע את פרעה לשלח לחופשי את העם העברי. אבל פרעה לא השתכנע. מי שהשתכנע היה העם העברי. משה הוכיח לעמו כי פרעה אינו הסמכות הגבוהה ביותר. ישנו אחד מעליו. עבד אדוני, כתב יהודה הלוי, הוא לבדו חופשי. לאדם המאמין ישנו תמיד בעל סמכות אחד גבוהה יותר מכל דבר שמולו הוא מתנהל. כשנשאו העברים עיניהם לאלוהים גילו שפרעה הוא אל כזב, וזכו בסמכות פנימית, לקום ולעזוב. זהו לבו של הרגע המפתיע בתהליכי תיקון, שבהם, ביודעין או בלא יודעין, האדם חופשי כי מצא אלוהים.

למה איני מצליח להבין את עצמי למרות שעברתי הרבה טיפולים?

אנשים באים הרבה פעמים לטיפול כדי לגלות סוד על עצמם שיסביר את חוסר שייכותם, או פחד המלווה אותם. חופרים בהריסות של בית ישן, או מציצים לצד האפל של האישיות. הסוד ההולך ונחשף עשוי לגלות להם מישהו אחר שמסתתר בתוכם, שונה מזה שהם מכירים. הם נעצרים, מבועתים, מול אמת שאולי לא יוכלו לשאת. מסתובבים ונמלטים. או מבזבזים שנים לפני דלת שאותה לא יפתחו.

אדם בא לטיפול כדי לעזור לעצמו, ועצמו עשוי ללכת לאיבוד. מי שיש לו רק את עצמו אינו יכול להיוותר אפילו לרגע בלי "אני" שהוא מכיר. לאיש שזהותו היא "המנהל" אסור להכיר בחוסר האונים. לצדיק אסור להכיר את צדדיו הנבזיים. לבעל החזות המושלמת אסור לדעת שהוא שבור בפנים. התרבות שפיטרה את אלוהים שיווקה אני כוזב לבני אדם. גדול מדי, כמעט מושלם. המגע עם החלק האסור בידיעה עשוי להיחוות כסכנה גדולה של מות האני הקיים, או חזרה למקום שבו מישהו מת בפנים, לפני שנים, כשמשבר גילה לו אמת מזעזעת על מצב האדם.

מי שדרכו הביאה אותו למצוא אלוהים מצא אני שלא נגמר. אני של היקום, שהיה והווה ויהיה לעולמים. לאיש השייך לאמת הגדולה, לאל עליון מושלם, מותר להיות חלש, תלותי, ופגום. הוא יכול לחצות את גשר הידיעה והכאב, שבצדו האחר אפשר שהאני הפרטי שלו לא יתקיים.

למה לא טוב לי למרות שקיבלתי את עצמי כמו שאני?

החברה המודרנית החליפה את החטא הדתי בחטא חברתי. האדם נמדד ביחס לנורמה. כלומר, למה שכולם עושים. ההשוואה הזו יצרה סוג חדש של הפרעה: אנשים שמרגישים אשמים כי הם לא כמו כולם. לא מקובלים כמו כולם. לא באים ממשפחה כמו שיש לכולם. לא רזים כמו כולם. לא יכולים לקנות כמו כולם. לא מצליחים כמו כולם. לא מאושרים כמו כולם.

הפסיכולוגיה הפוסט מודרנית ניסתה לרפא את רגשי האשמה של השונים, והעמידה להם אידיאל חדש לעבודתם: אני מיוחד. עצמי חד פעמי, שלא דומה לכלום. האני המיוחד שחרר רבים מעריצות הנורמליות. החריגים הוצאו מן הארון והם מתראיינים בכל שבוע בעיתון. הנורמה החדשה היא להיות שונה וללבוש חולצה שעליה כתוב: אני כפייתי, אני שמנה וטוב לי, אני אוהב בנים, אני סנטר כפול (ע"ע סדרת הטלוויזיה "Glee").

מבחינה התפתחותית, תינוקות זוכים לחוויה כזו בשנותיהם הראשונות. התינוק אוכל כשהוא רעב. ישן כשהוא עייף. נישא על ידינו ועושה את צרכיו היכן ומתי שבא לו. ואנו מביטים בו, ומתפעלים. אולי קצת מתלוננים, אבל משתדלים להיות לא שיפוטיים. ילד שזכה בהתמסרות כזו יודע כי יש רשות בעולם לצרכיו העמוקים. איש שקיבל מתנה כזו הולך בעולם בהרגשה שהוא אהוב כמות שהוא, גם אם לא יעשה משהו מיוחד. בין הבאים לטיפול ישנם רבים הזקוקים לרשות לחזור ולתקן חוויה ראשונית של קבלה בלתי מותנית שבה קשובים לכל רצונותיהם, בלי לשפוט.

אבל "אי שיפוטיות", שהפכה להיות ערך בלעדי של מרבית הגישות לטיפול, מזמינה את המטופל להישאר באופן קבוע בשלב הראשון של ההתפתחות ואינה מזמינה אותו לעבור לשלב הבא, שבו יגדל דווקא כשיציבו לפניו אתגרים הכרחיים, ולא יוותרו לו גם אם קשה לעמוד בהם.

האיסור על השיפוטיות בטיפול לא מאפשר לראות שהיתה זו התרשלות שהביאה לפיטורים. הזנחת הקשר שהביאה לגירושין. הימנעות מהצבת גבולות לילדים, שעשתה מהם מפלצות. בריחה מאחריות חברתית שעושה מן המדינה מקום שבו איננו רוצים לחיות. והשתמטות מלימוד תורה המשאירה אותנו תלויים באלו שעשו ממנה עבודת אלילים.

"ואני חטאתי לנגדי תמיד", מציין משורר תהלים כמעלה חשובה. האחריות לחטאו משיבה לאדם את הבעלות על חייו. זיהויו של החטא הוא המפתח לתורת התיקון היהודית, שאין בכל עולם הטיפול גישה המאמינה כמותה ביכולת האדם לשנות את כל עולמו, בכל שעה.

האיש שאין לו חטא נידון לחיים מצומצמים, שבהם מסבירים לו את מה שקורה לו באשמת ההורים, או החברה שלא קיבלה אותו, או אבחון לא מתאים. ומנסים להקטין את סבלו בעזרת תרופות שיתקנו מאזן ביו-כימי פגום.

?למה אני לא מצליח ליצור קשר זוגי למרות שאני נאה ומצליח?

במרפאה הפסיכיאטרית של בית חולים שבו עבדתי לפני שנים, מקיימים בכל יום שני בבוקר הצגת מקרה שבסופה מצמידים למטופל אבחנה מתוך מילון האבחנות הפסיכיאטרי. האבחנות רבות, אבל ישנו יסוד שחוזר ברוב המקרים: "קווים נרציסטיים", זה מה שאומרים היום על מרבית המטופלים.

במאה העשרים ואחת "הפרעת אישיות נרקיסיסטית" נמצאת בראש מצעד האבחנות הפסיכיאטרי, ומי שלא מקבל אותה מצמידים לו, לפחות "קווים". אנחנו דור שחי סביב עצמו. באסיפות הורים בבית הספר, הילד, שעליו מדווחת המורה להוריו, הוא תמיד "מאוד מיוחד". אם אין בו מצוינות, או כישרון נדיר, אנו מבקשים לפחות לשמוע שיש לו בעיות מיוחדות והוא זכאי להתחשבות שאף אחד אחר לא מקבל. אין דבר נורא יותר להורים מאשר אם יאמרו להם: "גברתי ואדוני, יש לכם ילד רגיל".

מכיוון שכולנו מיוחדים, וכולנו במרכז, נעשה קשה ליצור קשר עם אחר, שגם לו מגיע הכול. כלומר כל איש מצפה להיות במרכז וזולתו יהיה הקהל. הפסיכולוגיה, בתה של התרבות ששמה את האדם במרכז העולם, שמה לב להפרעה הנרקיסיסטית, ועומדת מולה חסרת אונים. אין לה את האופקים, או הרשות, להציע לחולה תפקיד צנוע יותר בחיים.

כדי לרפא את המחלה שעשתה מן האדם גידול ממאיר, צריך לחנך לערך אחר שלפיו גבורה היא היכולת להכיר בערכו המוגבל של האדם, במצבו השביר, בזמניותו. "יהי חלקי עמכם" כתב הדובר של זמן אחר, "ענווי עולם, אלמי נפש, רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה, חולמים נעלמים, ממעטי דברים". דמויות המופת של התנועה הציונית היו האנשים העושים בצנעה את מלאכתם, והם "השומרים הנאמנים לצלם אלוהים בעולם". שניים שיש להם אלוהים יכולים להפסיק להתווכח מי חשוב יותר.

למה איני שמח למרות שיש לי הכול?

כשהיינו ענווים, לפני שנים, העולם היה של אלוהים. ולכן כל מה שמצאנו בו היה מתנה שהשאיר לנו בוראנו, שהזמין אותנו אל הגן שנטע במו ידיו. כשהתחלנו להיות פעילים יותר בעולם, התרגלנו לראות חלקים הולכים וגדלים מסביבתו כמעשה ידי אדם. כשפיטרנו את אלוהים, התחלנו לראות סביבנו רק את מה שעשינו בעצמנו: הבתים, והכבישים, והמכשירים, ואפילו הפארק שתיכנן מעצב גנים. ההתבוננות בעולם מוכיחה לנו כמה אנחנו גדולים.

על אבדן חוויית החסד האלוהי אנו מנסים לפצות על ידי קריירה וקניות. אנו מתקדמים, רוכשים מעמד, ואוספים מוצרים. ממלאים בהם את ביתנו, רושמים אותם על שמנו, ומקווים שהם יפצו אותנו על חוויית אהבת החינם שאינה עוד.

האופנה האחרונה בעולם הטיפול, הפסיכולוגיה החיובית, מנסה לתקן משהו מן העיסוק האין-סופי באין. במה שמגיע לי ולא נתנו לי, או לקחו לי, או היה חסר תמיד. החיוביים אומרים שכדאי לו לאדם למנות פעם ביום את המתנות הקטנות שקיבל. תיקון מעניין, שעדיין לא הגיע לדרגת מעשה ההודיה המסורתי.

כשאני אומר תודה על החיבוק שקיבלתי מהילד, על הפריחה היפה בגינה, ועל פלפל אחד ממולא, אני יוצא מן העיסוק הכפייתי בצרות שלי, ומתחבר לעולם נחמד. אם אעז ואומר תודה לך אלוהיי ששלחת את אהבתו של הילד הזה אליי, ותודה לך שלימדת את בני אדם לשתול צמחים כמותך, ותודה לך הנדיבות שנטעת בלבה של זו שבישלה את הממולא, פתאום נהיה יומי סיפור אהבה של בורא מסתורי, המשאיר לי אין ספור מתנות בעולמי.

למה אני עדיין כל כך תלותי?

החופש הפוסט מודרני הרחיב את מושג הטיפול, לגישות רבות של טיפול רפואי, נפשי, ואלטרנטיבי. לכל אחד יש מטפל. ומטופלים בגישות שונות ומשונות אומרים שהטיפול עזר להם מאוד.

אפשר כי הסיבה שכל הטיפולים קצת עובדים היא כי בכולם נותנים לנו דבר שאנו זקוקים לו נואשות, אבל אסור לנו להגיד: אנחנו רוצים לחזור להיות קטנים. לבקש שיבואו אב או אם, יראו אותנו, ייגעו בנו. יחבקו. יגידו שהם מבינים מה קורה. יגידו שהם יודעים מה צריך לעשות. יבטיחו שהבעיות ייעלמו.

גיבורי המקרא הכירו בתלותם הגמורה בזה שמעליהם. הם היו מחוברים היטב לחלקיהם הינקותיים. הם האמינו שאנו זקוקים לטיפול לפחות פעמיים ביום. בכל פעם שהחיים הקשו עליהם, הם פנו למטפל הקבוע שלהם וביקשו: אנא אלוהיי, מי יעזור לי אם לא אתה, יוצר הכול. אל תיתן לי ליפול. אל תלך לישון כי אתה שומרי. אתה הצל ההולך לימיני. אתך איני מפחד מברקים ורעמים או התחממות כדור הארץ. אתה תמנע ממני כל רע, תציל את נפשי. שמור עליי בצאתי מן הבית ושמור עליי בשובי. מעכשיו, ולתמיד (תהלים קכא, במילותיו של מטופל).

התפילה מחברת את האדם, הפונה לבוראו, אל הילד שבו, ומאפשרת לו להתחיל לגדול, להפנים את נוכחותו של שומר העולם ולמצוא רוגע, פתאום.

מהו הייעוד שלי?

ספר התנ"ך הציע בזמנו מהפך בהבנת היצור האנושי את עצמו. בני האדם, כולם, הוזמנו להיות שותפיו של בורא מסתורי בהשלמת העולם. המקרא מציע לקרוא את כל ההיסטוריה האנושית כמפעל רב דורי של פענוח והגשמת תפקיד האדם. במסע הזה, אומר הסיפור, יש לקבוצה שאנו שייכים אליה תפקיד ייחודי: לתקן את המקומות שבהם אדם בורח מן המשימה האנושית וחוזר להתנהג כמו חיה, או המקומות ההפוכים, שבהם דווקא בעקבות הצלחתו הטכנולוגית או הכלכלית, האיש מפטר את בוראו ולוקח את תפקיד האלוהים. מן המקום הזה אמרה האם היהודייה לבנה: לא אכפת לי אם תהיה סנדלר או רופא, העיקר שתהיה בן אדם. כלומר, העיקר שתהיה שותף למסע בניית האדם, שמתוכו תמצא את תפקידך, ואותו תוכל לממש במקצועות שונים.

העמדה הפוסט מודרנית, שביטלה את שייכותו של אדם למשפחה או חברה הרשאיות לצוות עליו את תפקידיו, נתנה למאמיניה רשות לעשות כל מה שהם רוצים, ונטלה ממעשיהם תחושה של ערך או משמעות מיוחדים. הרעב למשמעות הוליד דור חדש של מטופלים. הם באים לטיפול ותובעים מן המטפל לעזור להם למצוא את ייעודם. הם בטוחים שאם יעשו את ההבחנה הנכונה, כל שאר הדברים יפלו למקומם.

המטפל, שאין לו שום הכשרה במציאת ייעוד האדם, וחל עליו האיסור להביא לטיפול ערכים, נענה לבקשה, אבל עושה לה רדוקציה לתחומו המצומצם. הוא מחפש משאלה עמוקה שהמטופל לא העז להקשיב לה. הייעוד יופרט למקצוע מסוים, או נטייה מינית, או תחביב שהוזנח.

בא לטיפול עורך דין. אומר שאין לו סיפוק בחיים. תוהה אם נועד לעשות את מה שהוא עושה. חוקר המטפל בעברו ומגלה שבנעוריו רצה להיות אמן, אבל נכנע לציפיות המשפחה. הוא מבשר למטופלו כי נמצאה הסיבה לסבלו ואם יעז לממש את ייעודו ימצא אושר בחיים. הולך עורך הדין ללמוד ציור, נהנה, אבל לא נהיה מאושר. הוא מחפש מטפל אחר שידייק יותר.

ואין איש בין מטפליו שיעז להציע לו פירוש פשוט יותר למצוקתו, שנחשב למיושן: בדרך שבה אתה עושה כסף, גם אם היא חוקית, אתה מאבד את עצמך הרבה פעמים כאדם. האבדנים היום-יומיים הקטנים מצטרפים לייאוש זוחל. היה רגע אחד, בשבוע שעבר, שבו דחית תיק שעורר בך שאט נפש קל. שותפיך למשרד לא הבינו את הוויתור על רווח מקובל, ואתה נעשית שמח פתאום. כי רגע קטן, שבו עשית מעשה אחד נכון, הוא עיקר יצירתך בעולם. כי בו, בוראך ואתה, עשיתם אדם. ?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו