בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוהים והחילונים | מי היה מאמין

עם ילדה שלא רוצה בת מצווה ואמא שלא רוצה ליל סדר, מצאתי את עצמי במפתיע חלק מהטרנד היהודי

תגובות

1. לפני כשנה עמדתי עם בתי הקטנה, אז כבת ארבע, מול מסגד. המבנה המרשים עורר בה סקרנות והיא שאלה: "מי גר פה?". "אף אחד", השבתי. לימדתי אותה כי הבניין הנו "מסגד", אך מהי מהותו, זאת התקשיתי להסביר מבלי להשתמש במלים זרות נוספות: אלוהים, מאמין, דתי, תפילה, מוסלמי, יהודי, נוצרי. חרף זאת, בסבלנות, ניסיתי לפשט את הנושא כבד המשקל, שלא עלה עד כה בשיחותינו (למשל, בעקבות ביקורים בבתי כנסת, בשנה מרובת חתני בר-מצווה). פתחתי בכך שיש בעולם אנשים המאמינים בקיומו של כוח גדול, שהם קוראים לו אלוהים. האנשים האלה, נתתי בהם סימנים, אוהבים להתכנס יחד בבניינים מיוחדים, לשיר, לדבר עם אלוהים ולבקש ממנו בקשות. יש אנשים שקוראים להם יהודים ויש אנשים שקוראים להם מוסלמים ויש... "אני לא מאמינה לך!" שיסעה אותי.

2. כעת, בת חמש, בלכתנו ברחוב, היא מצביעה על גבר עבדקן, חובש כיפה, לבוש שחור לבן. "הוא יהודי?" היא שואלת. אני עונה: "כן. ואת, יהודייה?". "אנחנו משפחה של יהודים", היא אומרת כמקריינת. כשפניתי אל שני היהודים הצעירים, אחיה ואחותה (כבר לא ינוקות) ושאלתי: "אתם מרגישים יהודים?", ענו כאיש אחד: "לא. לא ממש. בערך". ובקולותיהם עמדה נימה של התנצלות. יומיים לאחר מכן בישרה לי בתי הבכורה על החלטה חגיגית שגמלה בלבה: "החלטתי להפסיק להגיד 'או מיי גוד!', הרי אני לא מאמינה באלוהים".

קבלת שבת בגן ילדים בתל אביב (למצולמים אין קשר לכתבה) | תצלום: לאה גולדה הולטרמן

3. בן זוגי ואני, שנינו חילונים, כופרים, קצים בכפייה הדתית. ועדיין, קרובים אל היהדות הרבה יותר מילדינו. אצלי הגורמים המקרבים המשמעותיים היו בית סב דתי (סבי השני היה נוצרי) וחינוך בבתי ספר קיבוציים שטיפחו בתלמידיהם, לצד הזהות הסוציאליסטית, גם את זו היהודית. בבקרים קראו באוזנינו "פרקי אבות", בחגים נערכו טקסים מלאי הוד, בתיכון נלקחנו לסמינר "זהות יהודית" במה שיהיה, לימים, "המדרשה" באורנים. מלבד גורמים אלה, שנינו, בן זוגי ואני, פשוט בני דור אחר, שבו "תרבות חילונית" לא הייתה שם נרדף ל"תרבות הרייטינג" של ערוץ2 . הידע והחוויות התרבותיות שרכשנו, ואולי גם היותנו בני דור שני ושלישי לשואה, היו לנו כדשן מחזק שורשים. בהיקלענו לטריטוריות של אלוהים, כשאנו מוזמנים לעלייה לתורה בבית-כנסת או לארוחת שבת אצל קרובי משפחה דתיים, אנו אמנם נוטים להתייחס לכך בעיקר כאל חוויה אנתרופולוגית, אך לעומת ילדינו המביטים בטקסים הללו בהשתאות מרוחקת, בדיוק כפי שהיו נוהגים אילו היו מוזמנים לחזות בטקסים של שבטים אפריקניים, אנחנו מרגישים מידה של קרבה אל בני השבט הזה - פלגו האחר של אותו אב קדמון.

4. קרובים ליהדות, אך לא מספיק קרובים, ומסוכסכים עם חלק מתפישותיה ומן הממסדים המזוהים עמה, כאלה אנו, וככאלה, כלי עירוי בעייתיים. אילו היה רכז היהדות זורם בדמנו, אילו היינו יהודים "טבעיים", יותר "מחוברים למסורת", יותר נאיביים, פחות ציניים, אפשר שהיינו מערים לילדינו תמצית יהדות מזוקקת לווריד, מייצרים להם טקסים וחוויות שייחרתו בהם. אמת, לעתים אנו מנסים - מצנזרים את ההגדה של פסח, מוסיפים שניים-שלושה קטעי הגות חילונית ושירה, בונים יחד תיבת נח או פירמידה, משוחחים על סיפור מקראי או (הרבה) על ביטויים שמקורם במקורות - אך בזה בערך מסתכמים חיינו היהודיים. כשבתנו הגיעה לגיל בת מצווה ולא גילתה נכונות להתעמק במהות האירוע או לציינו באופן משמעותי כלשהו (סליחה - משמעותי בעינינו) השלמנו עם כך. אנו מעריכים כי גם בננו, כשימלאו לו שלוש-עשרה, לא יגלה עניין בעלייה לתורה. אנחנו נבין אותו ונתמוך בו. אין בנו רצון לצפות בזיוף - מרהיב או עילג, של חתן בר-מצווה (ובוודאי לא לתכלית איסוף צ'קים). בננו ובתנו נוצרו בצלמנו, ואנחנו אנשים לא טקסיים, ביקורתיים, ספקניים. אפילו אכילת גבינות בשבועות נתפשת אצלנו כמסורת קונספירטיבית המשרתת אינטרסים צרכניים של מועצת החלב - ופוגעת בבריאות האדם, שכידוע אינו מצטיין בעיכול לקטוז. אנחנו, לא בתודעתנו אך באורח חיינו, יהודים מתבוללים, מהולים, וילדינו עוד יותר מאתנו. ולא רק ילדינו - גם הורינו אינם הסבים שהיו סבינו. הוריי, למשל, לא רק שאינם עורכים ליל סדר, הם אינם מעוניינים להשתתף בו. לטענת אמי, כבתו של אביה ירא השמיים, היו לה בחייה די והותר לילות סדר. אני, בתה, מכבדת את רגשותיה והחלטתה. הייתי שמחה אילו הייתה מסבה אתנו ועם נכדיה - אך מרצון, לא מתוך כפייה.

חילוניים רבים חשים כמונו. הנמרצים שבהם לא הסתפקו בנהי על הדור ההולך ופוחת, מתבולל ונמהל, ניתק משורשיו - הם הלכו והקימו שורת מיזמים: בתי ספר לתגבור היהדות (רשת תל"י), בתי מדרש חילוניים (עלמא, בינה) ומעורבים (אלול), בתי תפילה פלורליסטיים, מיזמים בתחום הפיוט, תיקוני-שבועות לקהל חילוני. כשהוזמנתי, לפני שלוש שנים, להיות חברה באחד מבתי המדרש ליוצרים של "עלמא - בית לתרבות עברית", שמחתי - כפי שהייתי שמחה בכל הזמנה ללמוד תחום שיש לי בו עניין עמוק. הזדהיתי עם שאיפת מייסדי המוסד להחזיר למחזור הדם של התרבות העברית ושל המשכיל והיוצר החילוני את הטקסטים שמהם ניתקה עצמה מרצון עם המהפכה הציונית. קרי, את המשנה, התלמוד, ואוצרות מדרשי חז"ל. לא חשבתי על עצמי כעל חלק מגל "ההתחדשות היהודית", השוטף את הארץ. גם כשהתחלתי, עוד קודם ללימודים ב"עלמא", לעסוק בעיבוד אגדות חז"ל לילדים, לא עלה בדעתי שאני חלק מ"טרנד".

5. בכל מקום שמתקיים בו טרנד, יצוצו גורמים שיבקשו לנצלו לקידום מטרותיהם. בקצה רחוב מגוריי שבלב תל-אביב (הקרוי למרבית האירוניה, על שם לא אחר מאשר המתפקר יוסף חיים ברנר) הוקם לפני שנים אחדות "המקום - מרכז לתרבות ולרוח יהודית". "המרכז", ככתוב באתר האינטרנט שלו, "נפתח במרכז תל-אביב על מנת לענות על הביקוש הגדול לדעת יותר, להתחבר למקורות שלנו ולעצמנו". מי הם אנחנו ועצמנו? למרות שהעומדים מאחורי "המקום" הם מן היהדות האורתודוקסית, ואולי דווקא משום כך, פרסומיו מתאפיינים בעמימות, שלא לומר במסתורין, נמנעים משימוש במלים מפורשות ולא סקסיות כמו "דת", "מצוות" או "הלכה", ומאמצים, תחתיהן, את ז'רגון העידן החדש. בתיאורי הקורסים המוצעים תמיד יימצא גיבוב של מלים דוגמת: אישי, חווייתי, אנרגיה, אהבה, פנימיות, אנרגיה, צמיחה, משמעות, קבלה. תכליתן, למשוך אל "המקום" קהל ניו-אייג'י חילוני של מחפשי עצמם/ האושר/משמעות. בחגים ובימי מועד מתקהלים על המדרכה שבכניסה למרכז מאמינים מזן חדש, שנטיפי, לבושי שרוואלים ושמלות הודיות, מעוטפים במנשאי-תינוקות. חלקם כבר חצה את הגבול שבין דת (העידן החדש) לדת (יהדות), חלק אחר נמצא בעיצומה של "התחזקות"/הסתגלות לאותה דת חדשה-ישנה, דת אשר, שלא כדת העידן-החדש, אינה מקילה על מאמיניה.

6 . בקצהו השני של הרחוב נמצא בית הספר הדמוקרטי שבו לומדים שניים משלושת ילדיי. בשנה האחרונה שוב ושוב (האם מדובר בנס?) צצות על לוחות בית הספר אותיות בס"ד. בשיעור תנ"ך נתבקש בני בידי המורה - חובש כיפה - להימנע מכתיבת שמו המפורש של אלוהים. הבקשה הכעיסה אותנו, חשנו מתוסכלים. לא שלחנו את בננו להתחנך בבית ספר דמוקרטי-חילוני על מנת שייחשף שם לתופעותיה הפחות תבוניות של המסורת היהודית. בננו, למד-ווניק שכמותו, סבר שצריך לכבד את הבקשה.

7. במפגש בבית ספר ממלכתי דתי (מן הכתלים מתבוננים בי דיוקנאות של רבנים), בעיירה נגבית, שוחחתי עם ילדי כיתות ג' על מיתוסים של תרבויות אחרות וסיפרתי סיפור מן המיתולוגיה ההוואית. קדמוני הוואי, סיפרתי, האמינו כי התפרצות הר הגעש קילאואה היא התפרצות זעם של אלה כל יכולה השוכנת בתוכו, ולכן נהגו להשליך אל לועו מתנות, במטרה לפייסה. "מה!", אחת הילדות פערה זוג עיניים, "איך הם יכלו להאמין בדבר כזה?! הם מטומטמים?". כעת, כשזרע הספק נבט - ולא בידי - מצאתי לנכון, תחילה לסנגר על "הקדמונים המטומטמים" שלא היו להם כלים מדעיים, או טלוויזיות כדי שיסבירו להם מהי התפרצות געשית, ואז, בעומדי על קרקע יציבה, ציינתי ביובש: "האמונה של הקדמונים באלה אינה מאוד שונה מן האמונה היהודית באלוהים".

8. "אבל כולם מאמינים באלוהים!", פרצה קריאה מפי אחד הילדים. שתיקה כבדה נפלה כשאמרתי שאני איני מאמינה. שבעים עיניים ננעצו בי. המורה נראתה דרוכה. ידעתי שכעת עליי לברור את מילותיי. הנה, ניתנה לי הזדמנות לא רק לחשוף בפני הילדים את הזיקות שבין תרבויות העולם השונות, אלא לנטות גשר קור-עכבישי בין שתי יהדויות. בערב מצאתי בתיבת הדוא"ל מכתב מן המורה שיזמה את הזמנתי. לרווחתי, מצאתי במכתב מלים חמות, דברי תודה על המפגש המעניין והמשמעותי והבעת רצון לרכוש מספריי לספרייה. בלילה ההוא עליתי על יצועי אופטימית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו