בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאן נעלמו האינטלקטואלים?

ראשי ממשלות שמזמינים ללשכתם סופרים לשיחה על עניינים ברומו של עולם, משוררים שמתכתשים בגלל טור בעיתון, ליבוביץ' ואלדד רושפים גצים בתכנית טלוויזיה בפריים טיים - לאן נעלם כל זה? האם אפסו האינטלקטואלים או פשוט נעלמו מהזירה הציבורית, ולמה זה קרה? קווים והסברים להידלדלותה של הרוח בישראל

תגובות

ב - 19 בדצמבר 1968, בשעות אחר הצהריים, הסתובב השחקן הצעיר אלכס אנסקי במסדרונות "הבימה" עם חבר, כשלפתע נתקל באיש זקן בחליפה. האיש היה הסופר והמחזאי מקס ברוד, חברו הקרוב של פרנץ קפקא, שעבד בתיאטרון הלאומי מאז שעלה לארץ ישראל, 30 שנה קודם לכן.

"שאלתי אותו בחביבות אם הוא אכן מקס ברוד, והוא השיב בחיוב", נזכר אנסקי לאחרונה. ברוד, שהיה בודד, שמח על ההזדמנות לקשור שיחה עם שני הצעירים שגילו בו עניין. 'מה אתם עושים הערב? אולי תתלוו אליי ואראה לכם כתבי יד ותצלומים של קפקא, שאני לא מראה לעיתונאים?'", הציע.

אלא שלאנסקי ולחברו היו תוכניות אחרות. למעשה, אם להודות על האמת, הם התכוונו ללכת לצפות בהקרנה של סרט הפורנו השבדי החדש "נשים עושות דינג דונג", שהוקרן בקולנוע מקסים. למחרת מת ברוד, וכתבי היד של קפקא ננעלו בכספות, שם הם שוכנים עד היום. "זה היה רגע של חסד שהוחמץ", אומר היום אנסקי.

איור:שחף מנאפוב

כיום, ספק אם אפשר היה להזיז מישהו מדרכו לצפייה שגרתית ופחות מסעירה בטלוויזיה לקריאה של קפקא, סארטר או כל ענק רוח אחר. יכול להיות שאדם כברוד לא היה טורח כלל להציע הצעה שכזו לשני צעירים בישראל של 2011, וספק אם היו נזכרים אי פעם בהצעה ומתייחסים אליה כהחמצה. בתרבות שבה היפה היא הדבר הנכון והחנון הוא הטעון תיקון, כאשר מורכבות הטיעונים שאפשר להשמיע במרחב הציבורי כפופה לקצב הסאונד-בייטים הטלוויזיוני - נעלמו מן המרחב הפרופסורים, האינטלקטואלים ומייצגי הדעת והוחלפו בטאלנטים לרגע, פליטי ריאליטי ושאר עיוותי הזמן. לא רק שהאינטלקטואל אינו נשמע, דומה שהוא זוכה היום לגינוי על מורכבותו ורוחב ידיעתו. והשאלה המעניינת היא: איך הגענו עד הלום?

"יש שבר, אין בכך שום ספק. ירידת ערכו של איש הרוח בזירות הציבוריות היא עובדה בדוקה", אומר פרופ' שלמה זנד בשיחת טלפון מצרפת. עשור חלף מאז פרסם זנד את ספרו "האינטלקטואל, האמת והכוח" (הרואה אור בימים אלה בגרסה מעודכנת באנגלית), והתמונה העגומה שעלתה ממחקרו על מצב האינטלקטואליות בישראל רק החריפה מאז, אל תוך המאה ה-21.

את היעלמותם של האינטלקטואלים תולה זנד בעיקר בפיחות שחל במשקלה של המלה הכתובה לטובת המדיה האודיו-ויזואלית. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, תפסו שחקנים ובמאים את מקומו של האינטלקטואל הספרותי והמילולי. הפוליטיקאים, שהבינו לאן נושבת הרוח, הכירו בכך שחשוב פחות מה כותבים עליהם. כוחם נמדד בצורה בה הם מופיעים בציבור ובמדיה. ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, יודעים זאת היטב. "העולם הפוליטי תלוי במדיה הוויזואלית ופחות ופחות באינטלקטואלים", אומר זנד.

בגילוי לב הוא מודה שגם הוא מנסה להתאים עצמו לעידן הטלוויזיה, כשהוא מוזמן להופיע בתוכניות שונות. "אני יודע שההופעות שלי, כמו המדיום כולו, הן מאוד רדודות. המסרים האינטלקטואליים שלי מעל המרקע הם רדודים לחלוטין. אין לי ספק בכך. אין לי אשליות".

מצפונו של העולם

ואכן, אין כמו צרפת כנקודת פתיחה לדיון במצבם של האינטלקטואלים בישראל. שם, בסוף המאה ה-19, נולד המושג "אינטלקטואל" כשם עצם פופולרי. בעיצומה של פרשת דרייפוס, בחר עורך עיתון יומי לכנות בשם "אינטלקטואלים", את אנשי הרוח שחתמו על העצומה הדורשת לערוך משפט חוזר לקצין היהודי שנחשד בבגידה. מאז השתרשה המלה בלשון הצרפתית וממנה זלגה לשפות נוספות, בהן עברית. בהמשך, הצמיחה צרפת אינטלקטואלים רבים, אך לא שחזרה את תור הזהב של ז'אן פול סארטר, אלבר קאמי ומישל פוקו בני המאה ה-20.

גם אצלנו, "עם הספר", היו ימים טובים יותר. אחרי הרבנים, האינטלקטואלים המסורתיים של היהדות, היו אלה אינטלקטואלים מסוג אחר, שהרכיבו את התנועה הציונית בראשית דרכה. כמו בתנועות לאומיות אחרות, גם הציונות נזקקה למשכילים כדי לעצב מונחים מופשטים כמו "תודעה לאומית" ו"זיכרון קולקטיבי". להתבססות היישוב העברי תרמו לאחר מכן אינטלקטואלים כמו הסופרים ש"י עגנון ויוסף חיים ברנר, והמשורר חיים נחמן ביאליק.

פעם עוד כונתה הספרות העברית "היורשת החוקית" של הנבואה הקדומה. המשורר-היוצר, האינטלקטואל הגדול, ליווה את המאורעות ההיסטוריים בעמדה ביקורתית, תקיפה ומוכיחה. הוא "עמד בשער" ודיבר "מנהמת לבו". ביאליק, ב"שירי הזעם והתוכחה"; אורי צבי גרינברג ב"ספר הקיטרוג והאמונה"; אלתרמן ב"שירי הטור השביעי".

ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, ידע להעריך את חשיבותם של האינטלקטואלים. איפה נמצא היום מנהיג כמותו, שעוד ב-1948 כינס את האינטלקטואלים הבולטים כדי לגבש תוכנית אסטרטגית לעיצוב הזהות הלאומית.

ואולם, בן גוריון היה גם מבקר חריף של האינטלקטואלים. ב-1960 הוא פרסם מכתב אנטי אינטלקטואלי מובהק בעיתון "דבר". "ומהי החשיבות אם מופיע סיפור משובח או שיר יפה או מחזה לוקח לבבות או אינו מופיע? החיים - אם הם עשירי תוכן - חשובים מספרים שמנסים לשקף אותם. התעלות האדם שקולה בעיניי כנגד הספרים שנכתבו בתוכנו. נוער זה, שמטפס באלפיו על מרומי מצדה בנגב - לא ירווה צמאונו בסיפורי עגנון ומנדלי. ייעשו המעשים הגדולים, הספרים כתוב ייכתבו - ואם יבוששו לבוא לא אשתעמם בינתיים", כתב. ואמנם, ההיסטוריה כבר הוכיחה שאינטלקטואלים רבים וטובים "טעו" בקריאת המפה, ותמכו בקולוניאליזם הבריטי, בנאציזם הגרמני ובסטליניזם הרוסי.

כמו בצרפת, גם בישראל לא קמו בעשורים האחרונים יורשים ראויים לאינטלקטואלים הגדולים של המאה הקודמת. מרטין בובר ונתן אלתרמן נותרו ללא תחליף. הפעם האחרונה שבה הצמיחה האדמה הישראלית אנשי רוח גדולים הביאה לנו את דויד גרוסמן, עמוס עוז וא"ב יהושע, שמילאו את התפקיד של האינטלקטואל הישראלי. אלא שהדור שלהם - קל וחומר של ישעיהו ליבוביץ' - הולך ונגמר, ונדמה שיורשים אין באופק. אם יש כאלה, כנראה שעדיין לא מצאו דרכם לבמה הציבורית - ולא בכדי.

אז איך קרה שהאינטלקטואל, "מצפונו של העולם", איש הרוח האוניברסלי, איבד את מעמדו? האם איבד בכך גם את זכות קיומו? שמא גם הוא הוחלף ונבלע על ידי גוגל? לא מעט אינטלקטואלים ישראלים מוטרדים בתקופה האחרונה מהשאלות האלה. אשמים מיידיים לא חסרים: האינטרנט. הטלוויזיה. הפוליטיקאים. הכלכלה. התקשורת. אתם ואנחנו.

הסוציולוג, הפרופ' יהודה שנהב, הגדיר את האינטלקטואל במאמרו "בגידת האינטלקטואלים", כ"מי שיש לו סטטוס בשדה אחד (ספרות, אקדמיה, שירה, משפט, פיזיקה), אבל מתייצב ומביע את עמדתו בשדה אחר - הפוליטי והמוסרי. אינטלקטואל, לדבריו, הוא מי שהצליח "לחצות את השדה שלו, לעזוב את הווקטורים המוכרים בשדה שבו הוא פועל מתוך שגרה, ולשוטט בשדות אחרים, מכוח ההון הסימבולי שעומד לרשותו". אינטלקטואל אמיתי, לדבריו, "הוא טיפוס של משוטט, מאבחן, מתריס".

"אנחנו חברה שהחליפה את גיבוריה. שף מצליח שווה יותר ממשורר", אומר ד"ר עמינדב דיקמן, חוקר ספרות מהאוניברסיטה העברית בירושלים. "בטלוויזיה מופיעים יותר מדי אנשים חובבנים, חצי מומחים, רק משום שהם 'עוברים' טוב יותר ויש להם בדיחה נחמדה. האוטודידקט כבר לא גיבור בחברה שלנו. מוזר, אך במקום שהפך כה חומרני, אנשים מוכנים להסתפק הרבה פעמים ב'סקנד בסט'. זה יותר קל, יותר נוח ולא צריך להתאמץ מחשבתית בשבילו".

הדבר בולט במיוחד בערוצי הטלוויזיה המסחריים, בהם הדיון האינטלקטואלי כמעט ולא מתקיים כלל. ההנחה הרווחת בקרב קברניטי הטלוויזיה, היא כי סף הריכוז של הצופה מוגבל ממילא ולכן מסר ושפה מורכבים מדי ימנעו מהדיון להגיע לקבוצות רחבות. אייטם שנמשך יותר משתי דקות מראש ייחשד כמשעמם. הדיון, אם מתקיים, צריך להיות קופצני וחי. תוכנו פחות חשוב. בערוץ 1 עוד נותרו שרידים דינוזאוריים אחרונים לדיון כזה, בטעם של פעם.

"אין היום יותר בתקשורת בישראל שום דיון אינטלקטואלי רציני. השיח הידרדר ועוקר לחלוטין", אומר הפרופ' משה צוקרמן ממכון כהן להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב. "כשראש הממשלה חוזר לארץ אחרי נאום אידיוטי מהסוג שנשא בוושינגטון, אני קורא ב'הארץ' שהאהדה אליו בציבור רק עולה. לא מתעורר שום דיון, למעט אולי בטורים של גדעון לוי ויוסי שריד. פעם, אחרי נאום כזה, היו מתקשרים אליי מגלי צה"ל ומבקשים שאסביר איך ייתכן הדבר. אבל שאלות כאלה כבר מזמן לא נשאלות. לא מבקשים לבדוק היבטים פוליטיים, אידיאולוגיים וסוציאליים. לא שואלים למה הדבר קורה, למה זה קשור ומה זה אומר על גורלנו".

בשנות ה-80 וה-90 עוד הוזמן צוקרמן - מהאינטלקטואלים הבולטים בישראל - באופן קבוע לדיונים בפורומים שונים, ופרסם מאמרים בעיתונות היומית. הוא עוד זוכר את הימים בהם אינטלקטואלים מסוגו היו נוכחים בדיונים פוליטיים, חברתיים, היסטוריוגפיים ותרבותיים. אלא שבעשור האחרון, לדבריו, "הדיון בישראל עוקר כמעט לחלוטין ממה שהיה בו. השתיקו את האנשים, ניסו לחנוק אותם - והצליחו".

את הבמה הוא מוצא בחו"ל - בעיקר במדינות דוברות גרמנית - שם הוא אורח ומרואיין קבוע. "אני חלק ממיעוט גדול, שכבר הרבה זמן אין לו פלטפורמה ומקום. אנשים כמוני לא רצויים באמצעי התקשורת בישראל. הממסד הדיר אותנו. וכך, ברגע שנשמטת הפלטפורמה, אין לנו אפשרות להיות מעורבים באקטואליה.

"אני עמוס בעבודה ובהופעות ציבוריות ובפעילות פוליטית מבלי שתהיה לזה נראות בארץ. הבעיה היא שאת הביקורת הנוקבת שיש לי על תהליכים שקורים כאן, אני מציג בחופשיות בחו"ל, אבל בארץ לא מעוניינים לשמוע אותה".

ספריו ומאמריו של צוקרמן עוסקים בסכסוך הישראלי-הפלסטיני, ביחסי ישראל-גרמניה ובשואה. רובם כלל אינם מתפרסמים בישראל, אחת הזירות המרכזיות שבהן הוא עוסק במחקרו. "המקום שבו אני נמצא ובו הייתי אמור להיות פעיל לא רוצה לשמוע את הקול שלי", הוא אומר. "הספרים שלי היו נוקבים מדי. לא רצו לקרוא אותם ולהתייחס אליהם. הספר האחרון שלי, 'חיפצון האדם', הפך לספר מחתרתי, כי לא היתה לו נראות בציבור".

כוחות השוק

הפרופ' דני גוטווין, מרצה לתולדות ישראל מאוניברסיטת חיפה, תולה את ירידת קרנם של האינטלקטואלים בתוצאותיו של משטר ההפרטה. "השוק דחק הצידה כל דיון על החברה ועל מה שראוי ונכון. מאחר והשוק מחזיק בכלים שבאמצעותם מתקיים הדיון הזה - הוא פשוט לא נותן לו להתקיים", אומר גוטווין. "השוק סידר את הסביבה כמו מוצרים בסופרמרקט, ודאג לכך שלא יהיה דיון אינטלקטואלי. מי שכן מנסה, נידון מראש להיות לא משמעותי, לא רלוונטי או חלק ממערכת בידור.

"הבימות הקיימות מאפשרות אמנם להביע דעה, אך לא לקיים דיון. הבעת הדעה מוכפפת לכללי המשחק שמנטרלים ממנה כל איכות אינטלקטואלית. שתי דקות בטלוויזיה נחשבות ליותר מדי. מאמרי הדעות בעיתונות התכווצו לאמירות של 500 מלה".

באופן זה, לדבריו, "האינטלקטואלים מאבדים את הארומה ואת האיכות. כל השיח הופך להיות קטטה מילולית מתמשכת, שמראש לא מצופה ממנה לשכנע את הצד השני בנימוקים טובים". גורם נוסף שמעקר את הדיון האינטלקטואלי, לדבריו, הוא הצורך התמידי להשמיע את דעותיו של הצד השני. "לדעות אין יותר משקל. האיזון מנטרל אותן והופך את הדיון לטורניר בלי ערך אינטלקטואלי. מי שמקיים דיון היום הוא שחקן במשחק - משחק שמעוקר מראש".

גוטווין סבור כי ההפרטה, שהגיעה גם לפוליטיקה, "הותירה אותנו במערכת נטולת אידיאולוגיות, דרך וכוונות. את מקומם תפסו כוכבים לרגע, שממתגים את עצמם לקבוצה כזאת או אחרת, לעתים באופן מקרי. מערכת כזאת לא צריכה אינטלקטואלים ולכן דואגת שלא יהיו בסביבה", אומר גוטווין.

המתרגם, המשורר והמו"ל רפי וייכרט הוא אינטלקטואל מסוג אחר. אינטלקטואל בניחוח של פעם. אף שאינו נושא בתואר אקדמי, רוחב אופקיו לא היה מבייש פרופסורים מהשורה הראשונה בכל אוניברסיטה מכובדת בעולם. הוצאת הספרים שלו, "קשב לשירה", מפרסמת שירת מקור, שירה מתורגמת ומסות. כבר שנים שהוא חורש את בימות האינטלקטואלים. החל מבית הספר התיכון בו הוא מלמד, דרך אוניברסיטאות ומכללות בהן הוא מרצה וכלה באירועים וכנסים אליהם הוא מוזמן תדיר.

"אנחנו חיים במציאות אלימה מבחינה מילולית, תודעתית, צבאית, חברתית ולאומית", הוא אומר. "הכלל הוא שככל שהדברים נבונים, מתונים, מדודים ומוכחים יותר, כך הם מהדהדים פחות. מנגד, ככל שהם קיצוניים, פרובוקטיביים, מטאפוריים, עמוסים בדימויים היסטוריים ומדממים - כך הם נשמעים יותר. אנחנו מצפים כל הזמן לעוד ועוד, לדם וללשון קיצונית".

במציאות כזו, שיחות עם אנשים ערכיים נדחקו לשוליים. "על כל עשרה ראיונות עם פושעים, רוצחים, אנסים או קרייריסטים - יש שיחה אחת עם אינטלקטואל. האנשים הערכיים, שיש להם מה לומר, כבר לא נמצאים בחזית. הם מקבלים את התואר 'מורה השנה' או אפילו פרס נובל - אבל אחר כך צריכים לשוב למעבדה. זה חלק מהאלימות וחוסר התרבות של השיח המהיר. הכותרת של היום נדחקת מיד לשוליים עם הכותרת הבאה".

ולא שחסרים כאן אינטלקטואלים, לדבריו. "יש לנו סופרים מצוינים, שדבקים בשפה ועושים את עבודתם נאמנה, אבל לך תשיג ראיון בתקשורת למשורר צעיר שרוצה להשמיע את דברו. המדיה מחפשת את הקוריוז, רוצה סיפורים סנסציוניים וביוגרפיים, אבל לא מתעניינת בדעתנו על השפה, התרבות והספרות. הכל תרבות של אייטמים, שנדחקת לארכיון יומיים אחרי שמפורסמת. אין דיון, אין פולמוס". וייכרט מביט בערגה על הימים בהם מאמר בודד הצית דיון שלם שנמשך חודשים ארוכים. "מה לא היה שם? התנצחויות, היעלבויות, קטילות. אבל לפחות היה דיון. היום זה מתחיל ברזי ברקאי, ובשעה אחת בצהריים עוברים לנושא הבא".

הולך ופוחת

אשמה נוספת במצב היא האקדמיה עצמה, שלא מצמיחה דור חדש של אינטלקטואלים בעלי שיעור קומה, מסיבות שונות. "האוניברסיטאות בכלל ומדעי הרוח בפרט, הורעבו על ידי המדינה, והיצע האינטלקטואלים הצטמצם", אומר ד"ר רן הכהן מאוניברסיטת תל אביב. "מספר התקנים צנח משמעותית כך שלא נבנו קולות חדשים בעלי ביטחון כלכלי. מי שמועסק בחוזה זמני, ייזהר מלסמן את עצמו פוליטית. רבים עזבו את האוניברסיטאות בארץ. חלק, כמו אילן פפה, בלחץ הנסיבות; אחרים, כמו ברוך קימרלינג, בדרך כל ארץ; והיו מי שגם וגם, כמו טניה ריינהרט".

לצד זאת, מצביע הכהן על תופעה נוספת - חדירה של נורמות אמריקאיות למסדרונות האקדמיה הישראלית. "האוניברסיטאות היום מטפחות מקצוענות במובן כמעט ביורוקרטי ולא מעודדות אינטלקטואלים ציבוריים בעלי מחויבות חברתית. אקדמאים אינטלקטואלים כמו ישעיהו ליבוביץ' הזכור לטוב, הולכים ומתמעטים כאן".

הבסיס הכלכלי לאינטלקטואלים מחוץ לאקדמיה ניזוק אף הוא בגלל התחרות הדורסנית בשוק הספרים. לדברי הכהן, "לא מקרה בעיניי, שאחד הסופרים המעטים שמשמיעים דעות שנויות במחלוקת הוא יורם קניוק, שבד-בבד הוא אחד מראשי הלוחמים לשיפור התמלוגים לסופרים. הישראלים הם עם נקמני, וסופר שיודע ש'חופש הדיבור' שמבטיחה לו הדמוקרטיה עלול להכות אותו מכה קשה בכיסו - ייזהר בלשונו".

גוטווין מצביע על גורם נוסף: "האוניברסיטאות, שאמורות היו להצמיח את האינטלקטואלים, הכניסו את הדיון לתוכן פנימה, וכיום הרלוונטיות שלו מועטה. הוא הפך לטקס פנימי עם ז'רגון משלו".

צוקרמן מחזיק בדעה דומה. "האוניברסיטה לא רלוונטית לשום דבר כל זמן שאין לה יציאה לציבור הרחב", הוא אומר. את המצב היום הוא מגדיר כ"אנטי אינטלקטואליזם מאוד בוטה". גם באקדמיה. "ביבי רצה להחליף את האליטות והצליח בכך", הוא אומר. "ההשכלה הגבוהה כפופה היום יותר מאי פעם להגיון השוק, למסחור ולתמונה האינסטרומנטלית. האם כדאי או לא כדאי מבחינה שיווקית ואיך יתקבל העניין על ידי הקהל. בכל כך הרבה מקרים השתיקו יוזמות עד שלא היו קיימות - רק בגלל שיקולי כלכלה.

"לדור העתיד של האינטלקטואלים אין צ'אנס, כי אי אפשר להציע לו משרות כאן", אומר צוקרמן. "הכל סגור וסתום. מי שבא בחשבון - או שאין לו מקום, או שהוא אינטלקטואל מסוג אחר - כזה שחושב במונחים פוסט-מודרניסטיים, כזה שמדמה עצמו לחתרני, אבל איבד את מושג החברה".

זנד מוסיף: "מסלול הקידום באוניברסיטה מעקר את האינטלקטואליזם. המחקרים זהירים, ומונעים ממך להתפרץ ולהעז. כדי להגיע לפרופסורה אתה צריך להיות זהיר, להירתע מפריצת דרך ולכבד את אלה שמעליך". לכך מוסיף וייכרט: "אתה לא מקבל קידום על סמך פרסום בעיתון, אלא על המחקרים שלך. במשך עשר שנים אתה צריך לפרסם מאמרים - עד שאתה נשחק. למי יש זמן לדברים אחרים?"

את חולשתה של האקדמיה, לדבריו, ממחישים יוצאיה שניסו להשתלב בפוליטיקה. "קח לדוגמה את פרופ' אבישי ברוורמן, שעזב את אוניברסיטת בן גוריון - אחרי שעיצב את דמותה במשך שנים וחולל בה מהפכה - כדי ללכת לפוליטיקה. ומה הוא יכול היה לשנות שם? או פרופ' שלמה בן עמי. האנשים הכי טובים של המדינה, אינטלקטואלים מזהירים, מוערכים בכל העולם, אבל במדמנה הזו התקשו להזיז פיון מכאן לשם. הם יכלו להשפיע על דל"ת אמותיהם או בממלכה שבנו, אבל מהלכים גדולים נתקעים בשל סיאוב, רצון רע וסטגנציה. הקיבעון מפרנס אותם, המשכורת רצה, אז למה לשנות את המצב?"

חוכמת הרשת

קרש הצלה לאינטלקטואלים אמור היה לספק האינטרנט, שכן בו אין הגבלה של מקום, אין צנזורה על דעות וכל אחד חופשי להתבטא מתי והיכן שיבחר. אלא שכאן בדיוק טמונה גם הבעייתיות של הרשת. התכנים שלה מפוזרים, רבים ועמוסים מדי - עד שקשה להבדיל בין מאמר אינטלקטואלי לכזה שרק שמתיימר להיות. "מדורת השבט כבתה", אומר וייכרט. "אין יותר מקום מרכזי שבו האינטלקטואלים משמיעים את קולם. את האש החליפו קומזיצים קטנים, שסביב כל אחד מהם מתנהלת שיחה. חלפו הימים בהם כולם קראו את 'הטור השביעי' של אלתרמן או את 'דבר' ו'על המשמר', וצפו בחיים יבין בערוץ 1. היום יש אין-ספור ערוצים בשלל לשונות. התקשורת התפזרה".

גם צוקרמן אינו תולה תקוות גדולות ברשת. "יש אינפלציה בבלוגים והיום כל אחד יכול לפתוח אתר, מה שגורם לעיקור של היכולת ליצור מרחבים של פעולה מאוחדת. הסגידה להטרוגניות החלישה את הדיון הפוליטי וגרמה לו לאבד כיוון". יתירה מכך, לדבריו, "לרשת אין ספרה ציבורית ריאלית. אנשים לא יוצאים לרחובות, כי הם כל הזמן מול האינטרנט, בבלוגים הקטנים שלהם. זה לא מיתרגם לפעילות פוליטית ממשית".

הפילוסוף פרופ' יוסף אגסי אינו שותף לדעה הזו. "אני חסיד גדול של כל מה שפותח. יש הרבה אנשים שלא היו כותבים שום דבר אלמלא האי-מייל. נוטים לשכוח שהאלטרנטיבה לצפייה בטלוויזיה ושיטוט באינטרנט היא לא קונצרט, אלא השתוללות ברחובות וסכינים במועדוני לילה. מספיק עם הסנוביזם האינטלקטואלי". גם זנד ער ליתרונות הגלומים ברשת: "האינטרנט מחזיר למגרש את המלה הכתובה ועשוי להצמיח אינטלקטואל ממין חדש, אי שם במרחבי הבלוגים".

הוותיקים עייפים

מעבר לחשודים המיידיים, למצבם של האינטלקטואלים אחראים גם תהליכים אחרים, מורכבים יותר. פרופ' צוקרמן מקביל בין נפילת האינטלקטואלים לקריסת תהליך אוסלו ופרוץ האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000. "חלק גדול מהשמאל הציוני ערך אז תפנית של ממש לימין. 'תקופת ההתפכחות' כמו שהם קראו לה - תגובת הלם לאירועים. מאז ועד היום כבר אין לשמאל כמעט מסגרות להתבטא ולהופיע, והוא מת. אין כרגע שמאל חברתי שראוי לשמו, למעט פעילות של בודדים. אין שום עיסוק בבעיות החברתיות, בהתרוששות הגדולה, בעובדים הזרים, במסחור של החיים ובפערים החברתיים".

פרופ' גוטווין מאשים בכך גם את הפוסט-מודרניזם. "הוא ביטל את ההיררכיות, קידם את הרלטיביזם ומילא את הזירה הציבורית ברעש בלתי פוסק. אין יותר מקום לדעה מושכלת כי הכל שווה ערך. קשה לקיים דיון אמיתי באופן הזה", אמר. "כשהכל אפשרי, מתייתר הדיון האינטלקטואלי. הוא הופך לאמירה, לדעה נוספת נעדרת מנגנוני ביצוע".

לווייכרט הסברים נוספים, פשוטים יותר: "האינטלקטואלים לא נעלמו ולא נאלמו, אלא פשוט התעייפו. אנשים כמו א"ב יהושע, עמוס עוז, חיים גורי ואסר כשר - הם מבוגרים, שבמשך עשרות שנים עשו את שלהם, היו בהפגנות, הניפו שלטים, וכתבו. זכותם גם להתעייף, זה חלק מהמנגנון הביולוגי והנפשי".

לצד זאת, לדבריו, לחלקם פשוט אין יותר זמן. "אינטלקטואלים הם אנשים שצריכים זמן פנוי. גם חומרי וגם נפשי. אבל היום האנשים עייפים ושחוקים, צריכים לעבוד קשה כדי להתפרנס ולעבור את היום-יום. למי יש זמן לפעילות פוליטית? אדם שעובד 12 שעות, מתי ישמיע את דבריו? איפה ימצא זמן להגיע בחמש בערב ל'ערב חדש' או לכתוב תגובה לכתבה בעיתון?

"איך אפשר להיות אינטלקטואל כשאין לך כסף לקנות דירה? אתה יודע כמה חתני פרס ישראל גרים בדמי מפתח ובדירות שכורות? אדם שנתן את כל חייו, קיבל את כל הפרסים, כתב עצמו לדעת - וצריך לטפס במדרגות בלי מעלית. זו בושה וחרפה. במקומות כמו שבדיה, דנמרק וגרמניה היו דואגים להם".

והמכונית נוסעת

הוצאת הספרים התל אביבית "רסלינג", שהוקמה בשנת 2000, מעשירה את מדף הספרים העברי בכ-40 ספרי עיון בשנה, רובם מאת אינטלקטואלים ועליהם. אחד האחרונים שהודפס שם היה ספרו של אדוארד סעיד, "ייצוגים של האינטלקטואלים". "האם יש כזה דבר, או יכול להיות כזה דבר כמו אינטלקטואל או אינטלקטואלית עצמאיים המתפקדים באופן אוטונומי?" הוא תוהה שם. "מישהו או מישהי שאינם מחויבים, ולפיכך אינם כבולים להשתייכויותיהם לאוניברסיטאות המשלמות משכורות, למפלגות פוליטיות התובעות נאמנות לקו המפלגה או לקבוצות מחקר המציעות אמנם חופש לחקור, אך בה בעת, באופן אולי מרומז יותר, מעיבות על כושר השיפוט ומרסנות את הקול הביקורתי?". בישראל של שנת 2011 דומה שהתשובה שלילית.

זנד, שנוהג לתבל את טיעוניו בסיפורים ובמשלים, מדמה את החברה שלנו למכונית שנוסעת במדרון. השמשה הקדמית מכוסה ברפש והנהג - אנחנו - לא רואה מה צופן העתיד. הנטייה היא להביט במראה האחורית ולנסות להמשיך לנהוג באמצעותה. האינטלקטואלים, שהמציאו את הווישרים ושרטטו את הקריטריונים לעתיד טוב יותר - כבר אינם בנמצא. וממילא, הנהגים כבר למודי אכזבות מהם.

אלא שדיון אינטלקטואלי במצבם של האינטלקטואלים מעלה כי בתוך הדכדוך הכללי יש גם כמה נקודות אור. העתיד, כך נראה, עוד עשוי להפתיע. "קח לדוגמה את קפקא", מציע וייכרט. "בחייו הוא היה ידוע רק בקרב חוג מאוד מאוד מצומצם של אינטלקטואלים. הוא ישב בפראג הקטנה וכתב את אשר כתב, ולא שיער שבמאה ה-21 עוד יתווכחו על הצוואה שלו. אני בטוח, שכמו שעמוס עוז יושב בערד - גם בלא מעט מקומות בארץ יושבים כרגע אנשים שתהיה להם חשיבות. גם אם רובנו לא יודעים שהם קיימים. אני מגלה אותם כשהם שולחים לי כתבי יד, ועושה כל שאני יכול כדי שתהיה להם תהודה. חלקם עובדים בטון חרישי. בעולם עם טילי שיוט ומטוסים ומלחמות, הם לא מתיימרים להתחרות ברעש החיצוני ובוחרים ליצור במקום האינטימי, השקט והעמוק".

ייתכן, כך נראה, שדבריו של ביאליק, שכתב: "עוד יש ערים נסתרות בגולה", נכונים היום לארצנו אנו. האינטלקטואל הגדול הבא כפוף אולי עכשיו על שולחנו בדירתו הקטנה שברחוב צדדי בכרמיאל, שוקד על סיפור או מאמר פורץ דרך. נותר רק לקוות שקולו עדיין יכול להבקיע משם אל אוזנו של ההמון. ?


אינטלקטואל, אוהב רשתות?

בשקט בשקט, בשעה שהייתם מרותקים ל"אח הגדול", צמחו בשנים האחרונות ברשת הישראלית כמה אלטרנטיבות, שמנסות לרתום את האינטרנט להצלת הדיון האינטלקטואלי. בתוך בליל קשה לניווט של בלוגים אישיים, בולט במיוחד האתר "ארץ האמורי" (http://haemori.wordpress.com), שמכנה עצמו "במה עדכנית, פרוגרסיבית ורחבת יריעה לדעות וחידושים בכל תחומי המחשבה".

שנה וחצי אחרי שהוקם, הפך האתר לקהילה בינלאומית שבה מתפרסמים מאמרים, דעות וסקירות על ענייני היום במגוון תחומים. החל מפוליטיקה, פילוסופיה והיסטוריה, דרך אקולוגיה ומיניות וכלה בשילוב שלהם. אלף גולשים נכנסים לאתר מדי יום. עורכיו, עפרי אילני וגל כץ, כותבים בימים אלה עבודות דוקטורט. כץ בפילוסופיה. אילני, בעבר כתב "הארץ", עוסק ב"דימוי של העברים הקדמונים בנאורות הגרמנית". "אני לא אקטיביסיט מבחינה פוליטית. לא אחד שירוץ בין הפגנות, אבל היה חשוב לי לעורר מחשבה בדרך משלי ולהרחיב את הדיון", אומר אילני. "אנחנו מנסים לבחון את המציאות בצורה מעמיקה, שלא עושה פשרות ולא משקרת".

הטקסטים ב"ארץ האמורי" ארוכים - 1,500-2,000 מלה בממוצע. "אנשים אומרים לי שלא האמינו שיקראו כל כך הרבה מלל באינטרנט, אבל מתברר שאם כותבים מעניין ונוגעים בנקודות כואבות - הדבר אפשרי. האתר הוכיח לי שאפשר לדון בנושאים ברמה מאוד גבוהה ועדיין לעניין הרבה מאוד אנשים", הוא מוסיף.

מאמרים שעוררו הדים ופורסמו באתר כוללים דיון בהצגת מחזות של ברכט באריאל וביקורת על ארגוני זכויות האדם ועיסוק בסוגיית הדרכונים הזרים שמוציאים אזרחים ישראלים. אתר אחר שבולט במרחב הקיברנטי הוא "במחשבה שנייה" (- (http://2nd-ops.com/ "פוסט מגזין בענייני תרבות, חברה ותקשורת", כפי שהוא מגדיר עצמו. שתי נשים הן הרוח החיה שמאחוריו - חנה בית הלחמי ואסתי סגל. "את המחשבה הראשונה אנחנו שומעים מכל עבר מפי מדינאים, סלבריטאים, ברוני תקשורת ובעלי הון. חשבנו שהגיע הזמן לתת במה לזוויות אחרות, להטלת ספק, לערעור על המוסכמות או בקיצור, למחשבה שנייה. ושלישית ורביעית", הן כותבות באתר. הכתבה שפתחה בשבוע שעבר את האתר נקראה "תבנית נוף אמונתם", ועסקה במצב האמנות בספר.

אתר נוסף שראוי לציון הוא "העוקץ" (http://www.haokets.org), שמגדיר עצמו כ"במה עצמאית לדיון ביקורתי בחברה בישראל". העוקץ, שהוקם לפני כשמונה שנים, מנוהל על ידי אנשי שמאל, בהם בולט ד"ר איציק ספורטא. הוא מאגד מאות כותבים שמפרסמים מאמרים במגוון נושאים. מטרתו המוצהרת היא "להוות אלטרנטיבה לתקשורת הממוסדת המונעת בעיקרה משיקולי רייטינג ושבויה בידי בעלי הון ופוליטיקאים".



מלמעלה: ז'אן פול סארטר, ישעיהו ליבוביץ', מרטין בובר וש''י עגנון. תצלומים: אלפרד ברנהיים, Camera press



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו