בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברק אובמה, השנים המעצבות

על אף שהיתה לנוכחת נפקדת בתקופות החשובות בחייו, אן דנהם, אמו של ברק אובמה, השפיעה על תפישת עולמו יותר מכל אדם אחר. במסעם חוצה התרבויות לאינדונזיה היא חינכה אותו ללמוד, להבליג, לשטוף ידיים - ולהאמין שהוא יכול להיות מה שירצה. בגיל 52 מתה מבלי לדעת שיהיה לנשיא השחור הראשון של ארה"ב

תגובות

התמונה הציגה את הבן, אך עיניי נמשכו אל האם. המבט הראשון הזה היה מפתיע. האשה המלאה, בהירת העור, שרגליה נעולות בסנדלים כבדים, עומדת חצי צעד לפני הדמות כהת העור והגמישה שלשמאלה. גופו הדק והמתוח סיפר על משמעת, אפילו על סגפנות. גופה היה מרופד היטב, טריטוריה שנכנעה לפני זמן רב לתענוגות התיאבון ולכוחותיו של הגורל האנטומי. בגופו בלט שוויון הנפש של דוגמן קטלוגים, כפי שנקלט בעין המצלמה כשהוא בביתו לבוש בבגדים נוחים. היא התמודדה עם המצלמה באופן חזיתי, לבושה בבגד כותנה צבוע כחול כהה בעבודת יד. עגילי כסף ארוכים, חבויים למחצה, בצבצו מבין שערותיה השחורות וסנטרה היה מורם כסנטימטר יותר מאשר רוב הסנטרים. ידו הימנית היתה מונחת על כתפה בקלילות. התמונה, שצולמה על גג במנהטן באוגוסט 1987 ונשלחה אליי בדואר אלקטרוני 20 שנה לאחר מכן, היתה תגלית וחידה כאחד. הגבר היה ברק אובמה בגיל 26, מתאם הקהילות בשיקגו בעת ביקורו בניו יורק. האשה היתה סטנלי אן דנהם, אמו. אי אפשר היה לא לראות את הדמיון והשוני ביניהם. אי אפשר היה לא לתהות על הסטריאוטיפ שאליו הידרדרה: אשה לבנה מקנזס.

אמו של הנשיא שימשה מקור לתיאורים פשטניים רבים מדי. בגרסה המצומצמת של סיפור חייו, היא האם הלבנה מקנזס שהזדווגה עם הניגוד המוחלט שלה - האב השחור מקניה. התזונה שלה כללה חיטה, לחם לבן, כל מה שלא היה בנמצא בקניה. ב"חלומות מאבי", ספר הזיכרונות שסייע להעלות את אובמה לשלטון, היא מתוארת כנערה ביישנית, בת עיירה קטנה, שמתאהבת בכל לבה באפריקאי המבריק והכריזמטי שגונב את ההצגה. בפרק שלאחר מכן היא אידיאליסטית תמימה, צעירה נאיבית בחו"ל. במסע הבחירות לנשיאות של אובמה, היא תוארה כאם החד-הורית הנאבקת במערכת, כמו כל אשה המתקיימת מתלושי מזון, וכקורבן של מערכת בריאות שאיבדה את דרכה. בדמיון הקודח של צהובוני הסופרמרקטים היא האתיאיסטית, המרקסיסטית, ילדת הפרחים, האם שנטשה את בנה או האשה שרימתה את עיתוני הוואי וגרמה להם לפרסם מודעה על לידת בנה יליד קניה, בגלל האפשרות שיום אחד ירצה להיות נשיא ארה"ב.

אך הדמות החסונה בתמונה לא התאימה לאף אחד מהתיאורים האלה, כפי שלמדתי בשנתיים וחצי של מחקר, נסיעות וקרוב ל-200 ראיונות. הניסיון לתאר את אן דנהם כאשה לבנה מקנזס, דומה לניסיון לתאר את בנה כפוליטיקאי שאוהב גולף. בכוונה או לא, התיוג הזה מסתיר סיפור מדהים על נערה ששמה הפרטי היה שם של בן; שגדלה לפני קום התנועה לשחרור האשה, לפני הגלולה ולפני ההתנגדות למלחמת וייטנאם; שהתחתנה עם אפריקאי בתקופה שבה חוקים נגד נישואים בין-גזעיים היו עדיין בתוקף ביותר מ-20 מדינות בארה"ב; שעברה בגיל 24 להתגורר בג'קרטה בימים האחרונים של מרחץ דמים נגד הקומוניזם, שבו נטבחו מאות אלפי אינדונזים; שיותר ממחצית חייה כבוגרת עברו עליה במקום שכמעט אינו ידוע למרבית האמריקאים, במדינה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם; שעבדה שנים בכפרים שבהם אשה מערבית יחידה היתה תופעה נדירה ביותר; שהתאמצה ללמוד נפחות, אומנות שבמשך דורות רבים עסקו בה גברים בלבד; שבתור אם עובדת - וברוב הזמן חד-הורית - גידלה שני ילדים בני גזעים שונים; שהאמינה כי לבנה, במיוחד, היה פוטנציאל לגדולה; שגידלה אותו להיות, כפי שאמר בבדיחות הדעת, שילוב של אלברט איינשטיין, מהטמה גנדי והארי בלאפונטה; ושמתה בגיל 52 מבלי לדעת מי או מה הוא עומד להיות.

אובמה הציב את רוח הרפאים של אביו הנעדר במרכז התיאור הלירי של סיפור חייו. לפעמים, הוא דיבר יותר על הסבא והסבתא שסייעו בגידולו מאשר על אמו. ועם זאת, היא עיצבה אותו במידה כזו, שהוא נאלץ להכיר בכך. במבוא למהדורת 2004 של "חלומות מאבי", שיצאה לאור תשע שנים לאחר מותה של דנהם, אובמה כלל הודאה מדהימה: אילו ידע שאמו לא תצליח להתגבר על מחלתה, יתכן שהיה כותב ספר אחר - פחות הרהורים על אב נעדר ויותר תשבחות "לאם שהיתה הגורם הקבוע היחיד בחיי".

דנהם, שקבלת מכתבו של בנה בארה"ב רוממה את רוחה בג'קרטה במשך ימים שלמים, ודאי תהתה על מקומה בחייו. במקרים נדירים אף רמזה על כך בכאב, בעגמומיות, לידידים טובים. אך היא לא נטתה להגזים בתיאור מצבה. כמו שאמרה לו בהומור יבש, שנראה קנזסי שורשי: "לפחות נתתי לך חיים מעניינים".

אן דנהם, שמחקה את השם סטנלי בהגיעה לתקופת ההתבגרות, היתה רק בת 17 כשהרתה לקנייתי כריזמטי בשם ברק חוסיין אובמה, שלמד כמוה באוניברסיטת הוואי והיה מבוגר ממנה בשש שנים לפחות. היא נשרה מהלימודים, התחתנה אתו וילדה את בנם זמן קצר לפני שנישואיהם התפרקו. לאחר מכן פגשה את לולו סטורו, סטודנט אינדונזי חביב ונוח לבריות, בן האי ג'אווה שאהב לשחק טניס. השניים נישאו ב-1964 לאחר שאן קיבלה את מסמכי הגירושים הסופיים, אך חייהם הקלים הועמדו למבחן על ידי כוחות שלא היו בשליטתם. ב-30 בספטמבר 1965, שישה גנרלים וסגן של צבא אינדונזיה נחטפו ונרצחו בג'קרטה, במה שהצבא האינדונזי כינה "ניסיון הפיכה שתוכנן על ידי המפלגה הקומוניסטית". סטודנטים כמו לולו, שלמדו בחו"ל ולימודיהם מומנו על ידי הממשלה, נקראו לשוב במהירות הביתה. שנה אחר כך סיימה אן את לימודי האנתרופולוגיה, קיבלה תואר, לקחה את בנה בן השש ונסעה לאינדונזיה כדי להצטרף לבעלה.

ארבע השנים שלאחר מכן היו שנים שעיצבו את האם ובנה, והן מעוררות כיום סקרנות והשערות בקרב אמריקאים רבים. אלה היו שנים שבהן אן היתה קרובה מאוד לאובמה הצעיר שבאותה תקופה נקרא "בארי". היא הטמיעה בו את ערכיה, ובמודע או שלא במודע עיצבה את הבנתו את העולם. היא גם קיבלה החלטות לגבי חייה והציבה דוגמה, שמבחינות רבות אובמה יאמץ אחרי שנים, ומבחינות אחרות השאיר מאחוריו בכוונה.

האשה הלבנה ובנה האפריקני למחצה היו זוג בולט כשסיירו יחד באינדונזיה. אליזבת ברייאנט, אמריקאית שהתגוררה באותה תקופה בעיר יוגייקרטה, זוכרת ארוחת צהריים שנערכה בביתם של גולים אחרים, שהזמינו אליה גם את אן ובארי. אן הגיעה לבושה בחצאית ארוכה עשויה מבד אינדונזי, ולדברי ברייאנט, זה לא היה מראה שאמריקאיות אחרות באינדונזיה אהבו. אן הורתה לבארי ללחוץ ידיים, להתיישב על הספה ולעבוד על חוברת עבודה באנגלית שהביאה איתה. אן, שזו היתה השנה הרביעית לשהותה באינדונזיה, תהתה אם לחזור להוואי. "היא אמרה: ?מה את היית עושה?'" נזכרה ברייאנט כששוחחתי איתה 40 שנה אחר כך. "אמרתי: ?אני הייתי נשארת כאן שנתיים, ואחר כך הייתי חוזרת להוואי'. והיא שאלה: ?למה?'. אמרתי שהחיים כאן קשים, שהם גובים מחיר מהגוף, שאין כאן רופאים, שהמקום אינו בריא. היא לא הסכימה לדבריי".

בארי, שהיה אז בן 9, ישב בזמן הארוחה ליד השולחן. הוא הקשיב בתשומת לב רבה אבל לא דיבר. כשביקש לקום, אן הורתה לו לבקש רשות מהמארחת. לאחר שהרשות ניתנה לו, הוא התיישב על הרצפה ושיחק עם בנה של ברייאנט שהיה אז בן 13 חודשים. אחרי הארוחה, הקבוצה יצאה לטייל כשבארי רץ בראש. קבוצה של ילדים אינדונזים החלה להשליך אבנים לעברו. הם הסתתרו מאחורי קיר וקראו קריאות גזעניות. הוא לא התרגש, וקפץ ימינה ושמאלה כאילו הוא מתחמק מכדור שמשליכים לעברו "שחקנים לא נראים", אמרה ברייאנט. אן לא הגיבה. ברייאנט, שהניחה כי אן לא מבינה את המלים, הציעה לה להתערב. "לא, הוא בסדר", ענתה אן, "הוא רגיל לזה".

"נדהמנו מהעובדה שהיא הביאה ילד שחור-למחצה לאינדונזיה, כי ידענו שהאינדונזים מזלזלים בשחורים", אמרה ברייאנט. עם זאת, היא העריצה את אן על שלימדה את בנה לא לפחד. לדבריה, ילד באינדונזיה היה חייב לגדול בצורה כזו כדי לשמור על עצמו. אן גם לימדה את בארי להתנהג בכבוד והוא התנהג באדיבות, כמו שילדים אינדונזים מתנהגים אל הוריהם. נראה היה שהוא מטמיע את דרך ההתנהגות האינדונזית.

"אני חושבת שזו אחת הסיבות שהוא כל כך ?הלוס'", אמרה ברייאנט באינדונזית את שם התואר שפירושו "אדיב", "מעודן" או "מנומס", כשתיארה את התכונות שנראות בעיני רבים כאינדונזיות טיפוסיות. "יש לו נימוסים אסיאתיים והתנהגות אמריקאית - הלוס, סבלני, רגוע, יודע להקשיב. אם אתה לא יודע להקשיב באינדונזיה, עדיף שתצא ממנה". אינדונזיה היתה עדיין בהלם כשאן הגיעה אליה ב-1967. זו היתה הראשונה משלוש התקופות שבהן התגוררה בה, ואשר בסופו של דבר יהיו רוב חייה כאדם מבוגר. הפרטים על ניסיון ההפיכה והפיכת הנגד עדיין שנויים במחלוקת, וכמוהם גם הפרטים על הטבח שנערך בעקבותיהם. אך ידוע שרבים התנפלו על שכניהם. לדברי אדריאן ויקרס, מחבר הספר "ההיסטוריה של אינדונזיה המודרנית", אנשי מיליציה עברו מדלת לדלת בכפרים, חטפו חשודים, אנסו נשים ואפילו פגעו בילדים. "הדרך הטובה ביותר להוכיח שאתה לא קומוניסט היתה הצטרפות להריגות", כותב ויקרס. ביל קולייר, ידיד של אן שבא לאינדונזיה ב-1968 ועבד בה 15 שנים בעריכת סקרים חברתיים וכלכליים בכפרים, סיפר לי כי אנשים המתגוררים בקרבת מקום לנהרות דלוחים אמרו לחוקרים שלא יכלו לאכול דגים בגלל הגופות שנרקבו במים. אינדונזים רבים מעדיפים לא לדבר על מה שהתרחש באותה תקופה.

ג'קרטה, אליה באו אן סטורו ובנה, היתה מארג של כפרים. בתים נמוכים ורחבים מנוקדים ביערות, שדות אורז ואדמות ביצה. סמטאות צרות נעלמו בתוך מבוכים של "קמפונגים" - שכונות צפופות עם בתים שגגותיהם מכוסים ברעפים. אנשים שפלשו לבתים לא-להם יצרו מושבות לאורך התעלות ששימשו אמבטיות ציבוריות, מתחמי כביסה ותעלות ביוב בעת ובעונה אחת. בתקופת הגשמים, מנובמבר עד מארס, התעלות עלו על גדותיהן, הרטיבו בקתות עשויות קרטון והציפו את רוב חלקי העיר. התושבים הלכו בדרך כלל ברגל או נסעו ב"בקאקים" - ריקשות שנגררו על ידי אופניים ואופנועים. אספקת החשמל נותקה לעתים קרובות, טלפונים תקינים היו מעטים כל כך, שההנחה הנפוצה היתה שמחצית מכלי הרכב ברחובות נשאו מסרים ממשרד אחד לשני. "מזכירות נהגו לחייג במשך שעות בניסיון להגיע למספר הרצוי", סיפרה הלימה ברוגר, אמריקאית שעברה להתגורר בג'קרטה ב-1968. אזרחי המערב היו נדירים, ושחורים היו נדירים עוד יותר. נשים מערביות זכו לתשומת לב רבה. "אני זוכרת שעוררתי סנסציה כשלבשתי חצאית קצרה בזמן שנסעתי בבקאק", אמרה. מכתבים מארה"ב נהגו להגיע אחרי שבועות. זרים סבלו מבעיות רבות בקיבה ובמעיים. טיפולים נגד תולעים היו דבר שבשגרה.

האביב של אינדונזיה

אף על פי כן זו היתה עיר קסומה. אנשים שהיו ילדים באותה תקופה בג'קרטה, כולל ברק אובמה, מעלים זיכרונות על קריאות המואזינים בימים שלפני מערכות הכריזה, ועל קולותיהם האופייניים של רוכלי הרחובות שגררו את עגלותיהם בקמפונגים. תה עדיין הוגש במרפסת של Hotel des Indes הישן, מאווררי תקרה הסתובבו לאטם בחום של שעות אחר הצהריים, ועששיות נפט הבהבו בלילות בחלונות הבתים שהצטופפו בסמטאות הצרות. לאדם שלא עניין את כוחות הביטחון של הממשלה, החיים היו פשוטים. זר שהגיע לאינדונזיה ב-1967 לא חייב היה לדעת על הזוועות שאירעו שנתיים בלבד לפני כן. "הייתי תמימה לגמרי בכל הנוגע למה שקרה", אמרה ברוגר. "הכל כבר הסתיים. לא הרגשתי אפילו פעם אחת שאני בסכנה". שנים רבות אחר כך התייחסו אנשים לסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 כאל תקופה של ירח דבש, כותב ויקרס. ההגבלות על התקשורת הוקלו, תרבות הנעורים פרחה, הספרות וחיי התרבות שגשגו. רבים אמרו אחר כך שזה היה "האביב של פראג" של אינדונזיה.

כשאן הגיעה לאינדונזיה, לולו היה בצבא. משכורתו היתה נמוכה. בלילה הראשון שלה במדינה, כך התלוננה מאוחר יותר באוזני אחד מחבריה, לולו הגיש לה אורז לבן ו"דנדנג סלנג" - בשר חזיר בר מיובש ומשומר, שאינדונזים רבים נהגו לצוד ביערות כשמזון לא היה בנמצא. אך כשלולו סיים את שירותו הצבאי, גיסו טריסולו ניצל את מגעיו כסגן נשיא בחברת הנפט האינדונזית "פרטאמינה" וסידר לו עבודה במשרד של Union Oil Company of California בג'קרטה. בתחילת שנות ה-70 עברו לולו ואן לגור בבית שכור במאטראמאן, שכונה של המעמד הבינוני בג'קרטה. היה זה בית קטן במתחם שבו עמד בית גדול יותר. היו בו שלושה חדרי שינה, מטבח, אמבטיה, ספרייה ומרפסת. כמו בבתים של אינדונזים רבים, שיכלו להרשות זאת לעצמם, היה להם צוות עובדים לא קטן. שתי משרתות חלקו ביניהן חדר שינה. שני גברים, טבח ומשרת, ישנו בדרך כלל על הרצפה או בגינה. המשרתים שחררו את אן מעבודות הבית במידה שהיתה כמעט בלתי אפשרית בארצות הברית. משרתים ניקו את הבית, הכינו ארוחות, קנו מצרכי מזון וטיפלו בילדים וכך אפשרו לה לעבוד, לעסוק בנושאים שעניינו אותה וללכת ולבוא כרצונה. המשרתים גם אפשרו ללולו ולאן לפתח חוגי ידידים מקצועיים וחברתיים שלא בהכרח חפפו אלה לאלה.

בינואר 1968 החלה אן לעבוד כעוזרת של המנהל האמריקאי של "למבאגה אינדונזיה-אמריקה", ארגון דו-לאומי שמומן על ידי שירות המידע האמריקאי ושמשרדיו היו בבניין של USAID, "הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי". אן פיקחה על קבוצה קטנה של אינדונזים שלימדו אנגלית בקורסים לעובדי ממשלה ואנשי עסקים אינדונזים, שנשלחו על ידי USAID לארה"ב ללימודי השתלמות. אפשר לומר בלשון המעטה שהיא תיעבה את עבודתה. "עבדתי בשגרירות ארה"ב בג'קרטה שנתיים נוראות", היא כתבה לידידים. כפי שאובמה תיאר את העבודה הזו בזיכרונותיו, "אנשי העסקים האינדונזים לא התעניינו במיוחד בדקויות של השפה האנגלית, ואחדים מהם אף ניסו להתחיל איתה". לפעמים היא לקחה את בארי לעבודה. ג'וזף סיגיט, אינדונזי שניהל באותה תקופה את המשרד, אמר לי: "הצוות שלנו צחק לפעמים משום שהוא נראה שונה, בגלל צבע העור שלו".

"צחק אתו או עליו?", שאלתי.

"אתו ועליו", ענה סיגיט ללא כל מבוכה.

שנתיים אחר כך, בגיל 27, החלה אן לעבוד בהקמת אגף לתקשורת עסקית בשפה האנגלית באחד מבתי הספר המקצועיים הפרטיים הבודדים ללא כוונות רווח שהיו במדינה. בית הספר, שנקרא "המוסד לניהול, השכלה ופיתוח", הוקם שנים אחדות לפני כן על ידי כומר ישועי הולנדי במטרה לסייע ביצירת אליטה אינדונזית. אן הדריכה את המורים, פיתחה את מערכת הלימודים ולימדה מנהלים בכירים. בעבודה זו לא השתכרה שכר רגיל, אלא קיבלה חלק מההכנסות של התוכנית. היא נהנתה מפופולריות רבה כמורה. בכיתות של אן "היה צחוק בלתי פוסק, מההתחלה ועד הסוף. היה לה חוש הומור נפלא", אמר לאונרד קיבל, שלימד במוסד במשרה חלקית בתחילת שנות ה-70. חלק מהצחוק נבע מהשליטה החלקית של אן בשפה האינדונזית. אחת הטעויות, שלדבריו אן נהנתה לספר שוב ושוב, היתה כשניסתה לומר לתלמיד שיקודם בעבודתו אם ילמד אנגלית. במקום לומר naik pangkat היא אמרה naik pantat. פירוש המילה naik הוא "לעלות", pangkat הוא "דרגה" ואילו pantat זה "ישבן".

"לא ליפול למלכודת הזו"

ב-15 באוגוסט 1970, זמן קצר לאחר יום הולדתו התשיעי של בארי ובמהלך ביקורה של מדלין דנהם, במה שיתברר בדיעבד כביקור היחיד שלה באינדונזיה, אן ילדה את מאיה קסנדרה סטורו בבית החולים סנט קרולוס, בית חולים קתולי שנחשב באותה תקופה בעיני המערבים לטוב ביותר בג'קרטה. הלימה ברוגר סיפרה לי כי כשילדה באותו בית חולים שנתיים לאחר מכן, הרופאה יילדה אותה ללא סטטוסקופ, כפפות ואפילו חלוק רופאים: "כשהתינוק נולד, הרופאה ביקשה מבעלי מטפחת, שאותה תחבה לפה שלי, ואחר כך עשתה לי 11 תפרים בלי הרדמה". אן חשבה על שלושה שמות שונים לבתה החדשה, כולם בסנסקריט, ובסוף החליטה לקרוא לה "מאיה קסנדרה". מאיה סיפרה לי שהשם היה חשוב לאן, מאחר שרצתה "שמות יפים". סטנלי, השם שהעיק על אן בילדותה, לא נכלל ברשימה.

באינדונזיה היתה אן דמות מרשימה שאי אפשר היה שלא להבחין בה. "אולי נוכחותה בלבד, הצורה שבה החזיקה את עצמה", סיפרה הלימה בלוז, אותה שכרה אן באביב 1971. היא התלבשה בפשטות, כמעט שלא התאפרה, שערותיה היו ארוכות ונקשרו בסרט. היא היתה - כפי שתיארה זאת פלינה פראמונו, חברה אינדונזית לעבודה - "קצת מלאה" לפי קנה המידה האינדונזי. היו לה דעות מוצקות, ולעתים רחוקות ריככה אותן כדי למצוא חן בעיני אחרים.

"היא נהגה לקרוע אותי לגזרים", מספרת קיי איקראנאגארה, אחת מחברותיה הטובות ביותר של אן, בטון שנשמע כמעט אוהב. אן סיפרה לה שעליה להיות נועזת יותר וחזקה יותר. היא לגלגה על חוסר הישע שלה במטבח, ואמרה לה שעליה לתת למנהלת משק הבית שלה הוראות מדויקות ולא להניח לה לעשות מה שהיא רוצה. "היא התנהגה בצורה כזו עם כולם, ותמיד אמרה להם מה לא בסדר אצלם", הוסיפה איקראנאגארה. אן לא חסכה את הביקורת גם מהמבנה המשפחתי בכללותו. "היא דיברה בחריפות רבה על תפקיד האשה במסורת האינדונזית", נזכרה איקראנאגארה, "ונהגה לומר למאיה לא להיות רכרוכית כל כך. היא לא אהבה את הקריקטורה הנשית והכנועה של האשה האינדונזית ואמרה לי לא ליפול למלכודת הזו".

איקראנאגארה היתה בתו של כלכלן מאוניברסיטת קליפורניה, שלימד באוניברסיטת אינדונזיה בשנות ה-50. היא חיה בנעוריה בג'קרטה, למדה אנתרופולוגיה ושפות בשנות ה-60 בברקלי, ולאחר מכן שבה לג'קרטה שם פגשה את בעלה. היא הכירה את אן כשלימדה במשרה חלקית בבית הספר לניהול וכתבה עבודת מחקר על שפות. לשתיהן היה הרבה מן המשותף - בעלים אינדונזים, תואר באנתרופולוגיה, תינוקות שנולדו באותו חודש ודעות שעוצבו בשנות ה-60. הן היו מודעות פחות מאחרים לגבולות בין התרבויות, ציינה איקראנאגארה, ושתיהן דחו את מה שנראה בעיניהן כצביעות של הדור הקודם בכל הנוגע ליחסים הבין-גזעיים. "ההתייחסות שלנו היתה זהה", אמרה, "כשפגשנו באנשים שעבדו בחברות הנפט או בשגרירות, הם השתייכו לתרבות שונה מהתרבות של אן ושלי. ראינו שהם לא התערבו באינדונזים המקומיים, הם היו חלק מתרבות אמריקאית מבודדת". המשרתים היו האינדונזים היחידים שהאמריקאים האלה הכירו.

ואולם, בתחילת שנות ה-70, לאחר שהתקבל למקום עבודתו החדש, לולו שקע עמוק בתרבות חברות הנפט. עסקים זרים באינדונזיה נאלצו לשכור ולאמן שותפים אינדונזים, אולם בעיני רבים זה נראה היה כמו העמדת פנים: החברות אמנם שכרו מנהל אינדונזי במשכורת שמנה, אך נתנו לו עבודה מעטה בלבד או שהשאירו אותו ללא עבודה כלל.

טריסולו, גיסו של לולו, סיפר לי כי אינו זוכר את טיבה המדויק של המשרה בה עבד לולו ב"יוניון אויל". בנו, סוני טריסולו, אמר כי ייתכן שתיאור המשרה שלו היה "יחסים ממשלתיים". מכל מקום, במסגרת עבודתו, לולו היה צריך להתיידד עם מנהלי חברת הנפט ונשותיהם. הוא הצטרף למועדון הנפט האינדונזי, מועדון פרטי במרכז ג'קרטה שחבריו היו עובדי חברת הנפט ובני משפחותיהם. בין היתרונות שהוצעו להם היו בריכת שחייה, טניס וארוחות ערב. גם מאן ציפו שתמלא את תפקיד "רעיית המנהל הבכיר", וחוסר יכולתה לנהוג כך פגע במעמדו של לולו. "החברה דורשת את זה", אמרה איקראנאגארה. "בעלך אמור להופיע באירועים החברתיים כשאת לצדו, לבושה בקאין וקבאיה" - חולצה צמודה בעלת שרוולים ארוכים, וחתיכת בד כרוכה על פלג הגוף התחתון. "את אמורה לשבת עם הנשים ולדבר על הילדים והמשרתים שלך".

אן ביקשה להשתחרר מהאירועים האלה. "היא לא הבינה את האנשים האלה. החיים בגלות, כשאת מנותקת לגמרי מהעולם שסובב אותך, שכרוך בהסתתרות בתאים שבהם קיומך מוגן", אמרה מאיה, "הם היו זרים בעיניה והיא השתעממה בהם". אן התלוננה באוזני ידידה ביל קולייר שכל האמריקאים הלבנים האלה, בגיל העמידה, מדברים על נושאים מטופשים. לדבריה, לולו נעשה "יותר ויותר אמריקאי כל הזמן". אובמה הצעיר שמע לפעמים את אן ואת לולו מתווכחים בחדר השינה שלהם על סירובה של אן לבוא לארוחות הערב של חברת הנפט, שבהן, כך כתב ב"חלומות מאבי", "אנשי עסקים מטקסס ולואיזיאנה נהגו לטפוח על כתפיו של לולו ולהתפאר בשוחד ששילמו כדי לקבל זכויות קידוח בים, ובמקביל, נשותיהם התלוננו באוזני אמי על העוזרות האינדונזיות הגרועות. הוא אמר לה שזה ייראה רע מאוד אם יילך לבדו לאירועים האלה, והזכיר לה שאלה בני עמה, ואז קולה של אמי התרומם והפך כמעט לצעקה. ?אלה לא בני עמי!'".

היחסים בין אן לבין לולו החלו כנראה להידרדר עוד לפני שזה התקבל לעבודה בחברת הנפט. כפי שאובמה מתאר, משהו קרה ביניהם כשלולו נקרא לחזור לג'קרטה בתקופת המהומות באינדונזיה והם נאלצו לחיות שנה בנפרד. בתקופת שהותו בהוואי, לולו היה מלא חיים, סיפר לאן סיפורים על ילדותו וחשף בפניה את תוכניותיו לשוב לארצו וללמד באוניברסיטה. כעת הוא בקושי דיבר איתה. היו לילות שבהם ישן עם אקדח תחת הכר. בלילות אחרים "היא שמעה אותו משוטט בבית, כשהוא מסתיר את סודותיו ובידו בקבוק ויסקי מיובא". אן היתה בודדה כל הזמן, כותב אובמה, "זה היה כמו קוצר נשימה קבוע".

לאן נודע מה קרה באינדונזיה ב-1965 ובשנים שלאחר מכן משברירי מידע שאנשים פלטו לפעמים. ידידיה האינדונזים החדשים דיברו איתה על השחיתות במוסדות הממשלה, על פשיטות המשטרה והצבא ועל הסמכויות של פמליית הנשיא. לולו סירב לדבר על כך. לדברי אובמה, אחד מדודניו של לולו הסביר בסופו של דבר לאן מה קרה כשבעלה שב מהוואי. כשהגיע לג'קרטה, לולו נלקח לחקירה ונאמר לו שגויס וכי יישלח לשנה לג'ונגלים של גיניאה החדשה. זה יכול היה להיות גרוע יותר. סטודנטים ששבו ממדינות הגוש הסובייטי נעצרו ואפילו נעלמו. אובמה כותב שאן הגיעה למסקנה כי "השלטון תפס את לולו כשחשב שנמלט, ואז החזיר אותו לתלם וגרם לו להרגיש את כל כובד משקלו כשנתן לו להבין שאין הוא אדון לעצמו". כתוצאה מכך, לולו השלים עם המשטר, "למד את חוכמת השכחה, בדיוק כמו גיסו, והרוויח מיליונים כפקיד בכיר בחברת הנפט הלאומית".

לולו אכזב את אן, אך סירובה להתאים עצמה לציפיות התרבות שלו הכעיסו גם אותו. "היא לא ידעה, כשם שגם אני לא ידעתי, עד כמה הגברים האינדונזים משתנים כשמשפחתם נמצאת פתאום מסביבם", אמרה לי רנסקה הרינגה, אנתרופולוגית הולנדית וידידה טובה של אן, שבשנות ה-80 התחתנה עם גבר אינדונזי למחצה. "כשהגברים האינדונזים בחו"ל, הם נהנים מכך שהנשים שלהם קלילות ופתוחות. אך כשהם שבים לאינדונזיה, שבה נמצאים ההורים שלהם, שבה נמצאת המשפחה שלהם, את צריכה להתנהג כיאות. את צריכה להיות האשה הקטנה. כאשה, אסור לך להתבלט ומותר לך רק להיות יפה. כשהכרתי את אן, היא כבר היתה אשה גדולה וכבדה. בניגוד לנשים אינדונזיות, היא לא אהבה להתלבש בבגדים יפים ולענוד תכשיטים. זה לא היה הסגנון שלה. הוא ציפה ממנה להתנהג כמוהן, וזו אחת הסיבות שהיא לא החזיקה מעמד. היא פשוט סירבה לעשות כך ואני מבינה שהוא לא הסכים לזה".

בוקר אחד בינואר 2009 פגשתי במשרדי בית הספר לניהול, שבו עבדה אן, גבר בשם סאמאן שהיה אז בסוף שנות ה-50 לחייו. כמו אינדונזים רבים, היה לו רק שם אחד. מאחר שדיבר רק בשפת באהאסה אינדונזיה, תרגמה לי את דבריו העוזרת לשעבר של אן, פלינה פראמונו. הוא סיפר שהיה בן למשפחת איכרים שהיו בה שבעה ילדים, והלך לג'קרטה בנעוריו כדי למצוא עבודה. הוא עבד כמשרת בביתם של לולו ואן בתחילת שנות ה-70, ובמסגרת משימותיו היה עליו לטפל בגינה, להשגיח על חיות המחמד של הילדים - צב, כלב, ארנבת וציפור - ולקחת את בארי לבית הספר על אופניים או בקאק. אן ולולו שילמו לו משכורת יפה והתייחסו באופן שוויוני לכל ארבעת העובדים בביתם. הוא זכר שלולו היה קפדן ואן היתה טובת לב.

אן סיימה ללמד ב-9 בערב ולפעמים לא חזרה הביתה לפני חצות, אמר סאמאן. לדבריו, היא בקושי ישנה. היא נהגה להישאר ערה, להדפיס ולתקן את שעורי הבית של בארי ואחר כך קמה לפני עלות השחר. פעם, סיפר סאמאן, "היא חזרה מאוחר עם אחד התלמידים אבל הוא לא ליווה אותה הביתה כיאות אלא הוריד אותה קרוב לבית, וסטורו כעס מאוד בגלל זה". התעורר ויכוח שסאמאן שמע אותו. "הוא אמר: ?הזהרתי אותך הרבה פעמים, למה את עדיין עושה את זה?'". לא ברור מדבריו אם לולו הוטרד מהאפשרות שהיא בוגדת בו או פשוט חשש שאחרים עלולים לחשוב כך. אחרי הוויכוח, סיפר סאמאן, אן הופיעה בבית כשמגבת על פניה ודם נוזל מאפה. קשה לדעת מה אפשר להסיק מזיכרון על מה שקרה לפני כ-40 שנה. אף אחד מהאנשים שאתם ראיינתי לא אמר שהיתה אלימות בין אן לבין לולו, גבר שרבים תיארו כסבלן ובעל אופי נוח.

כשאחד המורים האחרים, אינדונזי שאן התיידדה אתו, שאל מה קרה לבעלה ב-1968 או 1969, היא אמרה לו בפנים זועפות: "מעולם לא שאלתי. סיפרו לי". כשחשבה על נישואיה שנים אחדות לאחר מכן, אן אמרה לידיד אינדונזי אחר בשם יאנג סוואן, כאילו מתוך השלמה עם הגורל: "אתה לא יודע שאי אפשר להתווכח עם מישהו מג'אווה ואי אפשר לדון אתו על שום דבר? בעיות לא קיימות אצל בני ג'אווה. הזמן פותר את כל הבעיות".

כלפי ילדיה אן התעקשה להביע אהבה בצורה פיזית יותר מאשר אמה הביעה כלפיה, כך סיפרה לאחת מחברותיה. מאיה סיפרה שהיא נהגה לחבק אותם ולומר "אני אוהבת אותך" מאה פעמים ביום. היא היתה מלאה שמחת חיים, עבדה בקדרות, ארגה קישוטים והכינה עבודות אמנותיות שהיו מפוזרות בכל החדר. "אני חושבת שהפקנו תועלת רבה מהעובדה שהיא התמקדה בנו כשהיינו איתה, כשהיא היתה לצדנו", אמרה לי מאיה, "כתוצאה מכך, ההיעדרויות הכאיבו פחות". כשזה נגע לילדיה, היא נטתה להזיל דמעות בקלות, לפעמים אפילו כשדיברה עליהם עם ידידים. היא העדיפה הומור על פני נדנוד, אבל היתה קפדנית לגבי הדברים שהיו חשובים לדעתה. ריצ'רד הוק, שעבד עם אן בג'קרטה בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, סיפר שהיא אמרה לו שהיא השתדלה לטעת בבנה רעיונות על שירות הציבור. היא רצתה שלבארי תהיה תחושת מחויבות, תחושה שעליו להחזיר משהו. היא רצתה שהוא יתחיל, אמר הוק, עם היחס והערכים שהיא נאלצה ללמוד במשך שנים.

אובמה זוכר שהיא נהגה לומר: "אם אתה רוצה לגדול ולהיות יצור אנושי, יהיו נחוצים לך כמה ערכים". כשהתעורר הצורך בכך, אן לא נמנעה, בהתאם לשני דיווחים, לכפות את המסר שלה. "היא דיברה על הקניית משמעת לבארי, כולל מכות בישבן כשהגיע לו לקבל מכות בישבן", אמר דון ג'ונסון, שעבד עם אן בתחילת שנות ה-90 ולפעמים טייל איתה באינדונזיה וחי באותו בית. סאמאן אמר כי כשבארי לא סיים להכין את שיעורי הבית שסבתו שלחה לו מהוואי, אן "קראה לו לחדר והכתה אותו בישבן בחגורה הצבאית של אביו". לעומת זאת, הנשיא אובמה הודיע באמצעות אחת הדוברות שלו, כי אמו מעולם לא הפעילה נגדו כוח גופני.

ערב אחד, בבית במטראמאן, אמר סאמאן, הוא ובארי התכוננו ללכת לישון. לעתים קרובות הם ישנו באותו מקום, לפעמים במיטה דו-קומתית בחדרו של בארי, לפעמים על רצפת חדר האוכל או בגינה. באחד המקרים ביקש בארי, שהיה אז בן 8 או 9, מסאמאן לכבות את האור. כשסאמאן לא כיבה אותו, בארי הכה אותו בחזה. כשהוא לא הגיב, בארי הכה אותו חזק יותר וסאמאן הכה אותו בחזרה. בארי התחיל לבכות, דבר שעורר את תשומת לבה של אן. לדברי סאמאן, היא לא הגיבה. היא הבינה כנראה שבארי התנהג רע, אחרת סאמאן לא היה מכה אותו.

"אסור היה לנו להתנהג בגסות רוח, אסור היה לנו להתנהג בנבזות, אסור היה לנו להתנהג ביהירות", אמרה לי מאיה. "היינו צריכים לפתח ענווה מסוימת ואופקים רחבים. היינו חייבים ללמוד. אילו אמרנו משהו מרושע על מישהו אחר, היא ניסתה לדבר על נקודת ההשקפה שלו או לומר ?איך היית מרגיש אילו...' וכך אילצה אותנו לפתח אמפתיה ותכונות כאלה, ולא הרשתה לנו להיות אנוכיים. וזה היה תמידי, עקבי, יומיומי".

היה ברור לרבים שאן האמינה כי בארי, במיוחד, מוכשר בצורה חריגה. היא נהגה להתפאר בשכלו, בהישגיו, באומץ לבו. בנג'י בנינגטון, ידיד של אן מהוואי, אמר לי: "לפעמים, כשהיא דיברה על ברק, היא נהגה לומר: ?הבן שלי מוכשר כל כך, שהוא יוכל לעשות כל מה שירצה, אפילו להיות נשיא ארצות הברית'. אני זוכר אותה אומרת את זה". סאמארדאל מאנאן, שלימד יחד עם אן בג'קרטה, זוכר שאן אמרה משהו דומה - שבארי יוכל להיות או אולי ירצה להיות הנשיא השחור הראשון.

"מה תרצה להיות כשתגדל?", שאל לולו את בארי ערב אחד, לדברי סאמאן.

"ראש ממשלה", ענה בארי.

הדבר שהיה חשוב לאן, כאם, יותר מכל דבר אחר היה ההשכלה של ילדיה. אך זה לא היה פשוט. בתי הספר האינדונזיים בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 לא היו טובים. לא היו די בתי ספר, הממשלה פיקחה על מערכת הלימודים, השכלת המורים היתה עלובה. אזרחי המערב שלחו את ילדיהם לבית הספר הבינלאומי של ג'קרטה, אך הלימודים בו עלו הון והיה קשה להתקבל אליו. אובמה למד בשני בתי ספר אינדונזיים - אחד קתולי ואחד מוסלמי. אין ספק שהחוויה הותירה בו את חותמה.

תושבי ג'אווה, ובעיקר מרכז ג'אווה, שמים דגש אדיר על שליטה עצמית. אפילו התעטשות מראה היעדר שליטה עצמית נאותה, אמר מייקל דוב שהכיר את אן כששניהם עבדו כאנתרופולוגים בג'אווה בשנת ה-80. "אתה מפגין את החוסן הפנימי שלך בכך שאתה לא מסגיר את רגשותיך, לא מדבר בקול רם, לא זז בעצבנות", הוסיף. השליטה העצמית מושרשת באמצעות תרבות של התגרות, אמרה לי קיי איקראנאגארה והוסיפה: "אנשים מקניטים אותך בגלל צבע העור שלך כל הזמן". אם ילד מרשה שההקנטות יטרידו אותו, הוא מוקנט עוד יותר. אם הוא מתעלם מהן, הן נפסקות. "השגריר שלנו אמר שברק אובמה למד אז להיות קר רוח", אמרה קיי, "אם אתה כועס ומגיב, אתה מפסיד. אם אתה לומד לצחוק ולבלוע את זה בלי תגובה, אתה מנצח".

עם הזמן השתנו מחשבותיה של אן לגבי עתידו של ברק. "היא תמיד עודדה אותי לאמץ במהירות את התרבות האינדונזית", כתב בזיכרונותיו. "זה לימד אותי לסמוך במידה רבה על עצמי, לא להיות תובעני כשהתקציב היה מוגבל, ולהיות מנומס מאוד בהשוואה לילדים אמריקאים אחרים. היא לימדה אותי לבוז לתמהיל הבורות והיהירות המאפיין לעתים קרובות מדי אמריקאים בחו"ל. אבל היא נוכחה, כמו שלולו נוכח, שתהום מפרידה בין סיכויי האמריקאים להתקדם בחיים לבין סיכוייהם של האינדונזים. היא ידעה באיזה צד היא רצתה שהילד שלה יהיה. היא החליטה שאני אמריקאי ושחיי האמיתיים שייכים למקום אחר".

בתחילת 1971 אן הודיעה לבארי שהוא עומד לשוב להוואי. הוא יחיה עם סבו וסבתו בהונולולו וילמד בפונהאו, בית ספר תיכון פרטי מכובד השוכן במרחק הליכה מדירתם של הזוג דנהם. "היא אמרה שהיא ומאיה יצטרפו אליי בהוואי בקרוב, בעוד שנה לכל היותר, ושהיא תשתדל לבוא לשם בחג המולד", כתב ב"חלומות מאבי". צ'רלס פיין, דודה של אן, סיפר לי שהוא סבור כי למדלין, אמה של אן, היה חלק בהחלטה הזו. "מדלין תמיד שאפה שברק יקבל השכלה מעולה. אני חושב שזו היתה דרך ההתגוננות שלה מפני מוצאו המעורב - שחינוך יהיה הפתרון לכל הבעיות שהמוצא הזה עלול לעורר".

אובמה תיאר מאוחר יותר כיצד נשלח לאמריקה. טייס משנה אינדונזי, שהיה ידיד של אן, ליווה אותו למטוס "והיא, לולו ואחותי החדשה מאיה עמדו ליד השער".

כשהיה בן 6 אן עקרה את בארי מהונולולו והעבירה אותו לג'קרטה. כעת, כשהיה בן פחות מ-10 היא עקרה אותו פעם נוספת ושלחה אותו בחזרה לבדו. היא באה אחריו להוואי, אך השאירה אותו פעם נוספת פחות משלוש שנים לאחר מכן.

כששוחחנו ביולי של השנה שעברה, אובמה נזכר בעקירות האלה. "אני חושב שלילד בן 10 זה היה קשה יותר מאשר הסכים להודות באותה עת", אמר אובמה, שישב על כיסא במשרד הסגלגל בבית הלבן ודיבר על אמו בתערובת של חיבה וריחוק ביקורתי. "כשנפרדנו שוב, כשלמדתי בבית הספר התיכון, הייתי כבר די מבוגר ויכולתי לומר: ?זו הבחירה שלי, זו ההחלטה שלי'. אבל כעת, כשאני אב ומביט בחזרה על אותה תקופה אני רואה... את יודעת מה? אני רואה שזה היה ודאי קשה לילד".

הוא דיבר על אמו בחיבה, בהומור ובכנות במידה שלא ציפיתי לה. בטון שלו נשמעה לפעמים גם מידת-מה של סובלנות רכה. אולי היה זה טון של מישהו שסבלנותו הועמדה במבחן על ידי מישהו שאהב, עד לנקודה שבה נאלץ לסגת למרחק בטוח. או אולי היתה זו ההבנה של ילד מתבגר הרואה באמו יצור אנושי חסר תקנה.

"היא היתה אדם חזק מאוד בדרכה שלה", אמר אובמה כששאלתי אותו על מגרעותיה של אן כאם. "היתה לה יכולת התאוששות מהירה, היא יכלה להתגבר על מכשולים, היא היתה עקשנית, והוכחה לכך היא העובדה שהצליחה לסיים את התזה שלה. אבל למרות כל תכונות האופי החזקות האלה, היא לא היתה אדם מאורגן במיוחד. וחוסר הארגון הזה, את מבינה, עבר גם לתחומים אחרים. לולא סבי וסבתי, שנתנו לי משהו הדומה לרשת ביטחון כספית ובשלב מסוים אף נטלו את האחריות עליי ועל אחותי, אני חושב שאמי היתה מקבלת החלטות שונות, כי אני חושב שהיא לפעמים היא התייחסה לדברים כאל משהו מובן מאליו: "טוב, זה יסתדר והכל יהיה בסדר". אבל העובדה היא שלא תמיד זה היה בסדר, ולולא סבתי... לולא תמכה בנו והעניקה לנו קרקע מוצקה, אני חושב שחיינו הצעירים היו נעשים הרבה יותר כאוטיים מאשר היו ממילא".

עם זאת, הוא אומר, אין הוא זוקף את החלטותיה של אמו לחובתה. חלק מהבגרות הוא היכולת לראות את הוריך "כאנשים שיש להם תכונות חזקות וחלשות משלהם, שיגעונות משלהם ושאיפות משלהם". לדבריו, אין הוא מאמין שהורים מיטיבים עם ילדיהם כשהם אומללים. אילו הגבילה אמו את רוחה, ילדותו לא היתה מאושרת יותר. לעומת זאת, היא נתנה לו את המתנה החשובה ביותר שהורה יכול לתת לילדו: "תחושה של אהבה ללא תנאים, שהיתה כה גדולה, עד שלמרות התהפוכות שחיינו עברו על פני השטח, היא קיימה אותי במלוא מובן המלה". ?



סטנלי אן דנהם באינדונזיה, במהלך שנות ה-70 המוקדמות. תצלום: ניו-יורק טיימס, באדיבות בני משפחה וחברים


אן דנהם עם אבי בנה, ברק חוסיין אובמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו